היעלמותו של “מוצרט השחור” או סיפורו של האביר דה סן-ז’ורז’ מאת אביטל ענבר

האביר ז'וזף דה סן־ז'ורז'. מקור תמונה ויקיפדיה.

לו היה אדם לבן, אולי היה היום האביר ז’וזף דה סן־ז’ורז’ נודע ונערץ כמו בן־תקופתו מוצרט. הוא היה בזמנו הכנר המחונן מכולם, מלחין פורה ומצליח, מנצח התזמורת הבולט באירופה, אבל גם הסייף הטוב בדורו, כוכב מסיבות־החשק, אהוב הנשים בנות המעמד העליון. “הכושי של תקופת המאורות”, כך כינו אותו בהערכה. אך סן־ז’ורז’ היה בן־תערובת כהה־עור, וכרגיל גברה הגזענות על הכישרון והתהילה, ואפילו זכרו נבלע בתהום הנשייה. הכושי עשה את שלו – והועלם.

סיפורו של מי שכונה “מוצארט השחור”, הוא דוגמה מרתקת ועלומה לפן חשוב בקשרי הצרפתים עם האחר, היחס לשחורים. הוא גם מלמד על המוסר הכפול של המהפכה הצרפתית שנאה דרשה, אך לא נאה קיימה, בעניין מעמדם של השחורים ובני־התערובת והעבדות המכפירה, שהיא בחרה שלא לבטל אלא, אדרבא, להנציח!

האביר ז'וזף דה סן־ז'ורז'. מקור תמונה ויקיפדיה.
האביר ז’וזף דה סן־ז’ורז’. מקור תמונה ויקיפדיה.

ספר שראה אור ב־1999, פרי עטו של העיתונאי אלן גדה (Guédé), הכותב בשבועון הסאטירי לה קאנאר אנשנה, חושף דמות מרשימה ודומיננטית בפאריס של המאה ה־18. הספר הוא רומן חייו של סן־ז’ורז’, השזור בדברי־ימיה של תקופה מרתקת – דעיכת המלוכה האבסולוטית על רקע פאריס ההוללת והעוני הגובר והולך של העם, המהפכה וההשתוללות המהפכנית שהעלתה את נפוליאון. הוא משבץ גיבור בשר ודם בהקשרים המדיניים, הכלכליים, החברתיים והאמנותיים של התקופה, ומפגיש את הקורא עם רוב הדמויות הבולטות של אותם הימים, שז’וזף הסתופף בחוגן.

ז’וזף נולד בחג המולד של 1739 במושבה גוואדלופ, אי במרכז אמריקה. כשיצא מבטן אמו, התנבאה המיילדת: “יום אחד, זה הילד יראה את מלך צרפת”. אביו, טאוורנייה דה בולוניה, היה אציל פושט־רגל מצפון צרפת, שעקר לאי הרחוק כדי לברוח מנושיו, ובזכות העבדות התעשר חיש־קל ממטעי הסוכר. אמו, נאנון, היתה שפחה יפת־תואר ממוצא סנגאלי, שדה בולוניה התאהב בה.

זו התקופה הנוראה של הסחר בעבדים – ה”סלקציה” באפריקה ובשווקי אמריקה, המסע הימי בתנאים בלתי־אנושיים, הניצול המזוויע במושבות. זו גם תקופת הפריחה של רעיונות הקִדמה והחירות, שהיוו תַּסָּס למהפכה – אלא שהעבדות לא הפריעה ל”פילוסופים של המאורות”.

אהבה בשחור ולבן

רבים היו בני־התערובת שנולדו מניצול מיני של שפחות צעירות בידי אדונים לבנים. אך טאוורנייה היה יוצא מהכלל – איש נעים הליכות ולא־יהיר, שכבש את לבה של השפחה היפה בת ה־18, שסוחרי עבדים חטפוה בילדותה והביאוה לגוואדלופ. הוא רכש אותה ב־2,000 ליברות, והביאה אל ביתו, לנהלו ולגדל את בנם. כה יפה היתה, עד שכעבור שנים נכתב שהיתה “המתנה היפה ביותר שהעניקה אפריקה לצרפת”.

מפת גואדלופ (מקום לידתו של סן-ז'ורז') מאת ריינל. מקור תמונה: ויקיפדיה.
מפת גואדלופ (מקום לידתו של סן-ז’ורז’) מאת ריינל. מקור תמונה: ויקיפדיה.

ז’וזף זכה לחינוך מושלם שכלל נגינה, סיף, רכיבה, קליעה, מחול ולימודים עיוניים. הילד ספג את מִקצביהם של שירי העבדים, שליוו את עבודתם בזִמרה. מילדותו התבלט בכוחו הגופני ובזריזותו, שכה הרשימו לימים את גבירות פאריס. לבוש היה כבן־אצילים, אך בעיני הלבנים נותר “בן של כושייה”, וזכה ליחס בהתאם. חיש מהרה נעשה מודע לכך שהאי היפה יכול להיות גן־עדן לאלה וגיהינום לאחרים, הכול בגין צבע העור, וכרה אוזן לסיפורי הזוועות שנעשו לעבדים.

הואיל ועל־פי חוק נבצר מטאוורנייה לאמץ את בנו, לפדות אותו מעבדות (בני־תערובת רבים עבדו במטעים כעבדים) ולתת לו את שמו, וקל וחומר את תואר האצולה שהיה מגיע לו בדין לו הוכר כבנו – מינה אותו אביו, כמו בימי־הביניים, למעלת אביר, שוואליה, והעניק לו את שם הנחלה הסמוכה לשלו – סן־ז’ורז’.

לא הרחק מביתם חי אציל בשם דאווי דה לה פאייטרי, שהוליד ארבעה ילדים לשפחה היפה סזט דימא. את האם ושלושה מילדיהם מכר לעבדות, והחזיק ברביעי, תומא רטורה דימא. הלה פדה את עצמו, עלה בצבא צרפת למעלת גנרל, פדה את משפחתו, ולאחר־מכן הוליד בן, אלכנסדר דימא. לימים הקפיד הסופר הנודע לסלף את ההיסטוריה על־מנת להאדיר את שם אביו, שהיה “בתחרות” עם סן־ז’ורז’ בפאריס של סוף המאה ה־18, ולהמעיט מחשיבותו של האביר.

לה פן לא המציא דבר

טאוורנייה עשה חיל, והגיעה העת לשוב לצרפת ולנצל את העושר לרכישת כבוד ויקר. בצרפת של אמצע המאה ה־18 היתה הבערות עמוקה, והגזענות חגגה גם בקרב ה”מתקדמים”. דידרו, באנציקלופדיה, ראה בשחורים אנשים נחותים, כמעט חיות. ז’אן־ז’אק רוסו לא היה מחסידיהם, ואחד מפטרוניו לא היסס לכנות את ספינת העבדים שלו על־שם חיבורו החשוב של רוסו, החוזה החברתי… על וולטר ומונטסקייה נאמר שהרוויחו כספים מסחר בעבדים. בקרב נשות האצולה, בעיקר בהשפעתה של מאדאם דה פומפאדור, רווחה אופנה של החזקת ילדים כושים כקישוט, כחיות מחמד, ואף התקיים סחר בילדים שחורים לצורך התחביב.

בעלי מטעים באיי מרכז אמריקה, נהגו לשהות כמה שנים בצרפת עם עבדיהם, ובפרובאנס דאז כבר היו מודאגים מ”פלישת השחורים” – לה פן לא המציא דבר – על אף שמספרם בכל האזור לא עלה על שבעים! הפנטסיות בדבר מיניותם השופעת עוררו פחדים. או־אז נכנסה לפעולה מערכת דיכוי מלכותית. עד 1738, כל שחור נחשב משוחרר מעבדות ברגע שכף רגלו דרכה על אדמת צרפת. החוק בוטל. ב־1763 אסר לואי ה־15 כליל כניסת שחורים לצרפת. בעלי מקצועות כמו עגלונים ומשרתים, שחששו מתחרות, גרמו לכך שנאסר על שחורים לעסוק במקצועות אלה.

בן תשע היה ז’וזף בהגיעו לפאריס. בעזרת הקרובים העשירים, שפעלו כגובי מיסים בשירות המלך והתעשרו על חשבון העם, החל אביו מטפס ממשרה קנויה אחת למשנהָ בענף גביית המס. בכל שלב בנסיקתו בסולם הכבוד והעושר, עקרו לבית מפואר יותר. הוא רצה לקחת לאשה את נאנון, שאהב, אך קרוביו לחצו עליו לשאת אצילה לבנה כערכו ולהחזיק את אם־בנו כפילגש – על כך עוד היו מוכנים למחול. הוא היסס, אך נאנון הבינה שהיא לנֵטל, וויתרה. טאוורנייה דה בולוניה התחתן, ואמו של ז’ורז’, השפחה לשעבר, קיבלה ממנו דירה וקצבת־מחיה נאה.

לפני שנמשיך: הנה כמה תערוכות שרצות ממש עכשיו בפריז

חינוך למצוינות

האב טיפח את חינוכו של הבן. רצה שיהיה הטוב ביותר בכל המיומנויות החשובות לאציל צעיר: שחייה, רכיבה, סיף, מחול. עמד על כך שיסגל לעצמו את כל גינוני האריסטוקרט כדי שיתקבל, חרף עורו הכהה ושערו המקורזל, בחוגי החברה הגבוהה. לאב היו הרצון והאמצעים, הילד היה עתיר כישרונות – והמורים היו משובחים. כמורה לנגינה נשכר המבריק בכנרי הממלכה, לקלר. הלחנה לימדו אחד מגדולי המוסיקאים של זמנו, גוסק. אביו גם רכש לו כינור של אמאטי, מורו של סטרדיווריוס. וכך החלה הקריירה המופלאה של מי שנחשב לאחד מגדולי הכנרים של המאה ה־18. במקביל, נתקבל בתנאי פנימייה לבית הספר לסיף הטוב ביותר בפאריס, של לה בסייר, מי שהמציא את מסיכת הסיוף. טובי הסייפים בממלכה שמעו את שמעו של “האמריקני” החסון וגבה־הקומה, ובאו להתמודד עמו. האתלט המושלם התחוור כסייף הטוב ביותר בפאריס, וגם רקדן, פרש, אצן ומחליק על הקרח ללא מתחרים. גם את אופיו הנוח שיבחו, אך אבוי היה למי שלעג לו על גון עורו, על שפתיו או על אפו הסרוח: הוא היה מסתער ומפליא בו מכותיו.

פרנסואה ז'וזף וז'אן מארי לקלייר. המורים לנגינה של האביר דה סן-ז'ורז'. מקור תמונות: ויקיפדיה.
פרנסואה ז’וזף וז’אן מארי לקלר. המורים לנגינה של האביר דה סן-ז’ורז’. מקור תמונות: ויקיפדיה.

לז’וזף הצעיר היה חשוב מכל להתקבל בחברה הגבוהה. האב הקציב לו קצבה שנתית ענקית, שחסכה ממנו את הצורך הלא־אצילי לעבוד. הוא הקפיד להפוך כל אויב לידיד, ולמנוע שנאות המקבלות חיש קל גוון גזעני. ללא הועיל. בשל סגולותיו כלוחם נתקבל ליחידת המוסקטרים, משמר המלך. אך החיילים, בני משפחות האצולה החשובות בממלכה, החרימוהו, ביזוהו ואילצוהו לפרוש – בה בשעה שנשות האצולה התמסרו ל”דון ז’ואן השחור” ההדור בלבושו. ואולם, כשביקש את ידה של אחת מהן, נדחה בידי אביה. הלקח הצורב של הסירוב להתקבל כשחור־עור במשפחה צרפתית, נלמד: לעולם לא ביקש עוד לשאת אישה, וכל חייו היו שלשלת הרפתקאות עם נשי האצולה, נשואות כלא־נשואות.

ב־1769, עם הקמת התזמורת הראשונה שאינה משוייכת לבית אצילים, הזמין גוסק את ז’וזף לשמש כנר ראשון ונותן הקצב. חרף הקנאה והלגלוגים על שכבת האבקה שפידר בה את פניו, נעשה חיש קל לרוח החיה של התזמורת, והתחיל להלחין. אך רק ב־1773 מסר להדפסה את תכלילי יצירותיו הראשונות, שש רביעיות. טרקליני בתי האצולה התחרו על נוכחותו ועל נגינתו. במהרה ניצח על תזמורת, הגדולה ביותר בהיסטוריה של המוסיקה עד אז – “תזמורת החובבים” שמה. הוא העביד בפרך את 76 נגניו, חלקם בני אצולה שקיבלו את מרותו.

Joseph Bologne Chevalier de Saint-Georges. Violin Concerto in G major, Op.2, No.1

פצצה בארמון ורסאי

ב־1774, והוא בן 35, הזמינה אותו המלכה מארי־אנטואנט בת ה־19 לנגן בוורסאי. נבואת המיילדת התגשמה. המלכה הקלה ראש בסוגיות של טקס, וכניסת ה”צבעוני” לארמון שלא במעמד של משרת הידהדה כפצצה. במהרה נעשה ליועץ המלכה, ולעת ערב היה מספר לאמו נאנון על נפלאות ארמון המלוכה, מותרותיו ונשפיו. “חבריו” בני האצולה חיזרו אחריו על מנת לנצל את מפגשיו היומיומיים עם המלכה, שאף באה לפאריס להאזין לנגינתו ולצפות בו מחליק על הסן הקפוא. הקשר עם המלכה נשמר עד המהפכה.

“תרנגול נערץ מוקף נחיל של יפהפיות, הוא הכוכב הזוהר של מופעי הבידור, החִינגות וסעודות הערב”, כתב עליו בן תקופתו. וג’ון אדאמס, לימים נשיאה השני של ארה”ב, רשם ב־1779: “הוא האיש המוכשר ביותר באירופה ברכיבה, קליעה למטרה, סיף, מחול ומוסיקה”. אך חייו “טבולים בעצב הבדידות” בשל אי־יכולתו לייסד משפחה עם אחת מאותן נשים רמות המעלה, שבחברתן הוא שורה ומבלה. הוא הפך למושג. באחד מספריו כותב בלזק, על אחד מגיבוריו, שהוא “מסייף כמו סן־ז’ורז'”.

Recitative and Aria from the Opera 'Ernestine' – Le Chevalier de Saint-Georges

ב־1774 הגיש את מועמדותו לניהול האקדמיה המלכותית למוסיקה, הלא היא האופרה. המלכה תמכה, המלך גם, אך באצולה התנגדו: חצרות המלוכה באירופה ילגלגו על המינוי. המלך התעקש: או הוא, או אף־אחד. גל של שנאה גזענית גאה נגד המנצח, ופאריס היתה כמרקחה. זו אולי פרשת האפליה המקצועית הראשונה על רקע גזעני בחברה המודרנית. עד כה, השחורים נחשבו למקנה, ומי בודק אם למקנה יש כשרונות. עתה נשאלה השאלה: כאשר אינם עבדים, היכולים שחורים לפתח אותן היכולות כאנשים לבנים? כן, פסקה המלכה. לא, גרסו נאורי התקופה. והם ניצחו. הגזענות ניצחה. סן־ז’ורז’, חבול אך מלומד ניסיון, הספיק במהלך ההתכתשות לחבר סימפוניה קונצרטנטית וחמישה קונצ’רטי. יצירותיו, הזועקות את עוצמת חיוניותו על רקע עצבותו המתמדת, היו היצירות המרכזיות שביצעו התזמורות הראשיות בפאריס. המוסיקה שלו חודרת לבבות, וקטעים ממנה הוגדרו “מהיפים ביותר בהיסטוריה של המוסיקה”.

בין מוצרט להיידן

לא פעם, על הכרזות, הצטלב שמו עם זה של מוצרט. אך בכל ההתכתבות הענפה עם אביו מפאריס, מעולם לא הזכיר מוצרט ולו במילה את המוסיקאי הבולט ביותר בצרפת – בשעה שהוא מספר על אחרים, בולטים פחות. קנאה במתחרה עשיר ומצליח? מוצרט העדיף להיות עני מאשר להסכים שיצירותיו ינוגנו בתזמורת שמנצח עליה בן־תערובת. לא כן היידן, שסן־ז’ורז’ נסע אליו והזמין ממנו בכסף מלא שש סימפוניות, “הפאריסאיות”, שהוא ביצע ביצוע בכורה בתזמורתו. סן־ז’ורז’ שלח ידו בכתיבת אופרות. הניסיון הראשון נידון ברותחין בשל הליברית הרדוד. המלכה הריעה, אך למחרת הוריד סן־ז’ורז’ את המופע. יצירותיו הבאות, בעיקר הבחורה שהיא בחור, הצליחו מאוד.

Joseph Haydn / Symphony No. 83 in G minor "La Poule" (Kuijken)

סימפוניית “התרנגולת” אחת מהסימפוניות הפריזאיות שסן-ז’ורז’ הזמין מהיידן

המהפכה התקרבה, פאריס סערה. באותן שנים התיידד סן־ז’ורז’ עם הדוכס מאורליאן, אחי המלך ומס’ 2 בממלכה, ועם בנו פיליפ, שניהם בעלי דעות ליברליות, שהסתייגו מחיי המותרות של המלך שאינו ער למתרחש סביבו, ותמכו בשינויים מרחיקי לכת. הדנדי השחור והדוכס חלקו אהדה עצומה לאנגליה, שנצטיירה אז כארץ החירות. ככל שלואי ה־16 הדגיש את שנאתו לה, בית אורליאן אהד אותה יותר. הדוכס נעשה ידידו הקרוב של יורש־העצר האנגלי. הוא וסן־ז’ורז’ ביקרו תכופות בלונדון. האביר השחור התמודד בסיף עם יורש־העצר, והניח לו לנצחו.

גני הפאלה-רואיאל, הארמון של של בית אורליאן, היו אז מרכז העניינים בפאריס. בבתי־הקפה שבפאסאז’ים של פאלה-רואיאל הכינו את המהפכה ואת ביטול העבדות. הרעב הצעיד את ההמון לכיבוש הבאסטי, וכעבור חמישה שבועות הוכרזה הכרזת הזכויות של האדם והאזרח.

לפני שנמשיך: מה דעתך על ארוחת ערב על הסיין?

לגיון סן־ז’ורז’

לאחר שהגיע למעלת גזבר הצבא, פשט אביו את הרגל, וסן־ז’ורז’ נאלץ למתן את פזרנותו. החלו השנים הקשות. גם במהפכה, נותר הסמן העליון של הניצוח, הסיוף וחיי החברה. ב־1790 כיכב בחינגה האחרונה של האריסטוקרטיה הפאריסאית, המתחילה לברוח לניכר ולהיערך לשיבה בעזרת צבאות המלכים הזרים. אך כשהתרכז צבא זר ואיים לכבוש את פאריס ולהשיב את המלך על כנו, התגייס ז’וזף בן ה־52 למשמר הלאומי, וזייף את גילו על־מנת שלא יידחה.

המריבות בין פלגי המהפכנים פקחו את עיניו לראות שהמהפכה יורדת מהפסים, והוא כתב פמפלט: “הכל מוקצן, ואויבי החירות נערכים לחסל את הפטריוטים האמיתיים, השואפים לחולל מהפכה שחירות בצדה” – הכוונה לסיעתו של הדוכס מאורליאן, ידידו. הוא עקב בתשומת־לב אחר דיוני האסיפה הלאומית בעניין השחורים. הלבנים מהמושבות תמכו במהפכה, המבטיחה להסיר את מגבלות הסחר, ובתמורה ציפו מהמשטר החדש שיסייע להם להיאבק בתביעות השחורים ובני־התערובת. ידם היא על העליונה. רובספייר תמך בביטול המילה עֶבד, אך לא בביטול הסחר בעבדים. המהפכנים גם ביטלו את החלטת המלך, שהיקנתה זכויות מלאות לשחורים ולבני־התערובת שהם כבר בני־חורין.

חרף הכול, ז’וזף בחר: המהפכה היא משפחתו החדשה. צבאות המלכים חצו את הגבולות, ופאריס, שם הגיליוטינה השתוללה והעם שר שירים, בסכנה. משלחת של שחורים ובני־תערובת הגישה לאסיפה הלאומית מִנשר מרגש בעד שוויון הגזעים, מלווה בהצעה להקים לגיון של “צבעונים”. באסיפה, שאך זה התנערה מביטול העבדות, ההתרגשות עזה. היא ממנה את סן־ז’ורז’ למפקד בריגדה ולקולונל השחור הראשון בצבא צרפת, “לגיון סן־ז’ורז'”. בין הראשונים, גייס לשורותיו את הסייף המחונן דימא, אביו של…

הקרב על העיר ליל (1792). מקור תמונה: ויקיפדיה.
הקרב על העיר ליל (1792). מקור תמונה: ויקיפדיה.

למרות שלחם כארי, הציל את העיר ליל והקים את הלגיון, מסע השמצות בלתי־נלאה איים על סן־ז’ורז’ לחסלו. הוא התגבר בהצלחה על הגל הראשון. אך אויביו – הוא לא היסס לריב עם מארא, שלא סלח – ליבו גל הכפשות שני. הוא הואשם בהשתמטות מקרב, ונשפט בבית־הדין המהפכני. אך בניגוד למנהגו לפסוק תמיד גיליוטינה, הוא הוציאו זכאי.

גם הנס הכפול הנדיר כל־כך אינו מספיק. בגל השלישי הודח מפיקודו. הוא פנה לשר שהדיחו ודרש הסברים “בשם האנושות”. כעבור ימים אחדים הושלך לכלא, והוחזק בו אחד־עשר חודשים, שבמהלכם נסקה המוסיקה בפאריס לגבהים חדשים של פופולריות. בחמש שנים נכתבו 320 אופרות. נגניו וידידיו חגגו. לבסוף התחילו זוקפים ראש, ותבעו את שחרורו. במהרה נחשפה הקנוניה נגדו, הוא נוקה מכל אשם – ולא נותר לו אלא לדרוש חזרה את הפיקוד על הלגיון. אך נגדו ניצבה ביורוקרטיה מנוּונת, אויב חמקמק שלא יכול לו. רובספייר נשלח בתורו לגיליוטינה, משטר האימה תם, ופאריס שבה לחיות חיים עליזים. ואת מי עניינו קובלנותיו של בן־תערובת מזדקן, המזדהה כמהפכן נאמן, ושאביו וכל קרוביו, גובי מסים שהתעשרו על חשבון העם, נשלחו זה כבר למערפת?

ומכיוון שלא נותרו לו מקורות הכנסה, נאלץ לעבוד. השנה היא 1797, הוא בן 58, ושוב הוא בראש תזמורת. השנים והתלאות לא פגמו ביכולותיו. בתוך זמן קצר נעשה שוב לדמות מובילה בחברה החוגגת, ושוב נראה חבוק עם נשים יפות, צעירות ממנו בשנים רבות. כעבור חודשים ספורים חלה, וב־10 ביוני 1799 הלך לעולמו.

לאן נעלם האביר דה סן-ז’ורז’?

הסיפור מרתק, מרגש, מקומם – והסקרנות אינה מרפה: מדוע אין יודעים עליו דבר, כיצד נעלם דבר קיומה של אחת הדמויות המרשימות של המאה ה־18? התשובה פשוטה: ב־20 בינואר 1802 כונן בונאפארט מחדש את העבדות לאחר שדיכא בדם ואש את מרד העבדים בהאיטי. זה היה מותו השני של “מוצרט השחור” – הכינוי שזכה לו סן־ז’ורז’ בפאריס בשלוש השנים שלאחר מותו, כה עצומה היתה הפופולריות שלו אז. שוב היו השחורים למקנה. צו של השליט קבע שהם משוללים כל יכולת יצירתית, ומשום כך חייבים להימחות שמו ושם זכרו של כל מי שהמופת האישי שלו ויצירתו הם עדות להבלוּת הצו. מאז אבדו רוב יצירותיו. ורק בשנים האחרונות נתגלו כמה מהן, בארכיונים.

היום, כעבור מאתיים שנה, הגיעה העת לגלות את המוסיקה שלו, ליהנות ממנה ולהיחלץ לשיקום שמו בהיסטוריה של המערב בכלל ובדברי־ימי המוסיקה בפרט. הדבר יתגשם כאשר טובי התזמורות, המנצחים והנגנים בעולם יעזו סוף־סוף להתמודד עם יצירתו של “הכושי של תקופת המאורות”.

הספר תמונות פריזאיות

הכתבה שקראתם הרגע היא פרק מהספר “תמונות פריזאיות” שכתב אביטל ענבר וניתן להשיגו בתור עותק אלקטרוני בחנות מנדלי מוכר הספרים. באמצעות ספר זה תתוודעו לגדולי הספרות הצרפתית אותם תרגם אביטל ענבר ולגדולי זמרי השאנסונים כגון איב מונטאן והמשורר/זמר ברסאנס אותם הכיר הסופר באופן אישי. אך זה עוד לא הכל, תוכלו לקרוא גם על יחסי האהבה-שנאה בין צרפת לישראל ולהנות משני תרגומים של “סיראנו דה ברז’ראק”, האחד נעשה על ידי אביו של הסופר והשני נעשה על ידי דורי פרנס כ-80 שנה מאוחר יותר. בקיצור חגיגה של תרבות צרפתית וספר חובה לכל פרנקופיל.

  • 45
  •  
  •  
  •  
  •  

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.