ההיסטוריה של ניס – מעיר איטלקית לעיר צרפתית

ניס, העיר הגדולה והחשובה בריביירה הצרפתית, היא אחת מהערים האהובות על הישראלים, ובצדק רב. יש בה ארכיטקטורה נפלאה, אוכל מצוין, ים כחול-כחול ולא מעט מה לראות. אחד המקומות החשובים בניס הוא העיר העתיקה, ומי שביקר בה לא יכול שלא להרגיש כאילו חצה בטעות את הגבול והגיע לאיטליה.

נכון, כולם מסביבכם ידברו צרפתית, אולם הארכיטקטורה וגם האוכל מזכירים מאוד את שכנתה של צרפת ממזרח. הסיבה לכך היא שבמהלך רוב ההיסטוריה הארוכה שלה, ניס כלל לא הייתה עיר צרפתית, אלא הייתה שייכת למשפחת אצולה שבסופו של דבר העניקה לאיטליה את מלכיה.

כיצד הפכה ניס לעיר “איטלקית”, כיצד חזרה להיות צרפתית, והכי חשוב, כיצד הפכה לאחת מערי הנופש האהובות ביותר בצרפת? על כל השאלות הללו תענה הכתבה הזאת, שתעניק לכם את הכלים להבין את מה שאתם רואים בעודכם מטיילים בעיר העתיקה או ב”טיילת האנגלים” (Promenade des Anglais), ובכך תשדרג את הטיול שלכם.

ניס הקדומה: התיירים הראשונים היו כאן לפני 400 אלף שנה

ככל הידוע לנו, אף שישנם שרידים של בני אדם קדומים שהתגוררו באזור לפני כ-400 אלף שנה, היישוב המתועד הראשון קם בשנת 350 לפנה”ס על ידי היוונים ונקרא Nikaia, על שם אלת הניצחון. שם זה התגלגל בסופו של דבר לשם המוכר לנו, Nice.

למעשה, אם אתם רוצים לדייק (ולהרשים את החברים בטיול), התיירים הראשונים בניס לא היו אנגלים עשירים, אלא ציידי פילים פרהיסטוריים. באתר הארכיאולוגי “טרה אמטה” (Terra Amata) שנמצא בעיר, התגלו עדויות למחנות עונתיים של בני אדם קדמונים שהגיעו ליהנות מהחוף – ובעיקר מהבשר – כבר לפני מאות אלפי שנים. נראה שהמשיכה לנדל”ן מול הים בניס היא עניין גנטי עתיק יומין.

את היוונים החליפו הרומאים, שהקימו יישוב בשם סמנלום (Cemenelum), שיהפוך מאוחר יותר לשכונת סימייה (Cimiez), אחת השכונות המתוירות ביותר בניס (מלבד העיר העתיקה, כמובן). במשך שנים רבות התקיימה יריבות בין “ניס היוונית” שעל החוף, עיר של סוחרים ויורדי ים, לבין “סימייה הרומית” שעל הגבעה, עיר של חיילים ופקידים. בסופו של דבר, כמו ברוב המקרים, הים ניצח.

לאחר נפילת האימפריה הרומית, הפכה ניס לעיר עצמאית, ובמהלך המאה ה-7 כרתה ברית עם ג’נובה, אולם מאה שנה לאחר מכן החלו הצרות.

הצרה הגדולה ביותר של ניס בימי הביניים המוקדמים (מאות 8–10) היו הסרצנים, הם המוסלמים שהגיעו מצפון אפריקה ופלשו לדרום אירופה. בתחילה, בשנת 729, הם צרו על ניס ללא הצלחה, אולם כ-130 שנה מאוחר יותר הם הצליחו, לאחר מצור, לכבוש את ניס ולבזוז אותה (אירוע דומה התרחש בשנת 880). למרות שהסרצנים סולקו בסופו של דבר מניס, הם המשיכו להטיל את אימתם על כל אזור הריביירה הצרפתית עד המאה ה-10.

גם לאחר שהאיום המוסלמי נעלם (באופן זמני), מלחמותיה של ניס לא פסקו. במהלך ימי הביניים הפכה ג’נובה ליריבתה, וניס תמכה בפיזה. במקביל, הן מלך צרפת והן קיסר האימפריה הרומית הקדושה לטשו אליה עיניים. בתקופה הזאת נבנו הביצורים שהגנו על העיר מפני פלישות רבות, ואת חלקם ניתן לראות גם היום.

ניס הופכת ל”איטלקית”: הרגע שבו ניס בחרה את הבוס שלה

במהלך המאות ה-13 וה-14 נשלטה ניס על ידי רוזן פרובנס, אולם בשלהי המאה ה-14 (שנת 1388, אם נדייק), החליטה ניס לעבור לחסותו של דוכס סבויה. מאותו זמן ועד שנת 1860, היה גורלה של ניס קשור באופן אדוק לבית אצולה זה, שבמהלך המאות הבאות החל להפנות את מירב תשומת לבו מצרפת אל חצי האי האיטלקי.

האירוע הזה, המכונה בהיסטוריה המקומית “הדדיסיון” (Dédition de Nice à la Savoie), הוא אולי אחד המהלכים המבריקים (והציניים) של התקופה. ניס לא נכבשה על ידי סבויה; היא *בחרה* בה. התושבים והאצולה המקומית פשוט “פיטרו” את רוזני פרובנס מבית אנז’ו שלא הצליחו להגן עליהם, וחתמו על חוזה הגנה מפורט עם אמדאו השביעי, “הרוזן האדום” מסבויה. זה לא היה כיבוש, זו הייתה עסקת נדל”ן ופרוטקשן מוצלחת שהבטיחה לניס אוטונומיה רחבה מאוד למשך מאות שנים.

ניס שגשגה תחת בית סבויה ובשנים שבהן נשלטה על ידו, הפכה למעצמה ימית עשירה. במהלך המאה ה-16, חזר לפתע איום הכיבוש מצד מעצמה מוסלמית (הפעם הייתה זו האימפריה העות’מאנית), שכרתה ברית דווקא עם ממלכת צרפת וצרה על העיר בשנת 1543. ממצור זה צמחה דמות מיתולוגית בשם קתרין סגורנה, שעל פי האגדה הניסה את הטורקים לאחר שניגבה את אחוריה באמצעות דגלם (תוכלו לקרוא עוד על המעשה בכתבתו של עמירם צברי, שודד הים והכובסת מניס).

מה שבאמת מעניין במצור של 1543 הוא הקואליציה הבלתי אפשרית שיצרה אותו: פרנסואה הראשון, מלך צרפת הנוצרי, חבר לסולימאן המפואר, הסולטאן העות’מאני, כדי להילחם בבית הבסבורג. תושבי ניס ההמומים נאלצו לראות את הצי הטורקי, בפיקודו של שודד הים המפורסם ברברוסה (אדום הזקן), מפגיז את עירם בחסות דגלי הליליה של צרפת. ההיסטוריה, מסתבר, צינית יותר מכל סדרת טלוויזיה.

במהלך תקופת שלטונו של קרלו אמנואלה הראשון, דוכס סבויה (1562–1630 ,Charles Emmanuel I), קוּשרה העיר ניס לבירת הדוכסות טורינו באמצעות דרך שנסללה בשנת 1593. דרך זו, בשילוב הפיכתה של ניס לעיר סחר חופשי, הביאה להתעשרותה וליצירת קהילה בינלאומית של סוחרים, ובראשם האנגלים, שהותירו את חותמם על העיר.

ההשפעה של טורינו על ניס לא הייתה רק כלכלית, אלא גם ויזואלית. הסיבה שניס מרגישה לכם כל כך “מסודרת” וגיאומטרית באזורים מסוימים (כמו כיכר גריבלדי המרהיבה), היא ה”Consiglio d’Ornato” (המועצה לקישוט) שהוקמה במאה ה-19 בהשראת טורינו. המועצה הזו קבעה כללים נוקשים לגבי חזיתות הבתים, הצבעים (אותם גוונים צהובים-אדמדמים שאנחנו כל כך אוהבים) ורוחב הרחובות. בעצם, הם המציאו את תכנון הערים המודרני של הריביירה.

בשנת 1669 התהדק הקשר בין ניס לאנגלים באמצעות חוזה מסחר, וכמאתיים שנה לפני שהפכה לעיר תיירותית, היא כבר “עלתה על הרדאר” של האנגלים. אולם, מכיוון שקונספט התיירות טרם הומצא (זה יקרה בשלהי המאה ה-18 ובעיקר במאה ה-19, עת הומצאו אמצעי תחבורה מהירים כמו רכבות), מעטים האנגלים שהגיעו לניס בתקופה הזאת.

מלכי צרפת לא ויתרו על ניס וניסו לכבוש אותה מספר פעמים, ובחלק מהמקרים אף הצליחו להחזיק בה זמן מה. כך, לדוגמה, הצליחו הצרפתים לכבוש את העיר ב-1691 והחזיקו בה כחמש שנים. קרוב לעשור לאחר מכן כבשו הצרפתים שוב את העיר לזמן קצר, והפעם הרסו את המצודה שעל הגבעה וחלק ניכר מהביצורים. זוהי הסיבה שהיום, כשתעלו ל”גבעת הטירה” (Colline du Château), תמצאו שם בעיקר נוף עוצר נשימה ומפל מלאכותי, אבל טירה – כבר אין.

לידתה של תיירות החורף (ותודה לטוביאס סמולט הרגזן)

במהלך מלחמת הירושה האוסטרית (1740–1748), ניס כבר לא הייתה “סתם” חלק מדוכסות סבויה אלא חלק ממלכה: ממלכת סרדיניה, שדוכסי סבויה קיבלו כ-20 שנה קודם לכן. הקשר בין ניס לאנגלים התהדק עוד יותר במהלך מלחמה זו, כאשר סבויה כרתה ברית עם אנגליה, והאנגלים שלחו כוחות לניס והשתמשו בה כמעין “מוצב קדמי” בחבל פרובנס.

החיילים הבריטים ששירתו בניס התאהבו באקלים הנעים ובנוף הציורי של פרובנס, וכשחזרו לאנגליה סיפרו על כך לחבריהם. השמועה על המקום הקסום הגיעה במהרה לאצולה האנגלית, וכתוצאה מכך הפכה ניס לאחד היעדים ב”טיול הגדול” (Grand Tour) שלהם.

מהו אותו “Grand Tour”? מכירים את הטיול שאחרי צבא לדרום אמריקה או למזרח הרחוק? ובכן, משהו דומה. ההבדל הגדול הוא שבעוד שמטרת הטיול שאחרי צבא היא לרוב להירגע לאחר שירות צבאי מפרך, מטרת “הטיול הגדול” האנגלי הייתה לימודית, ולכן אולי ניתן להקביל אותו יותר ל”טיול שנתי” (ואכן, הוא נמשך כשנה).

אחד האנשים שהכי תרמו לפרסומה של ניס היה הסופר הסקוטי טוביאס סמולט (Tobias Smollett), שהגיע לעיר ב-1763. סמולט היה כנראה התייר הכי נודניק בהיסטוריה: הוא התלונן על האוכל, על הלכלוך, על המקומיים ועל המחירים. אבל הספר שכתב, “מסעות דרך צרפת ואיטליה”, הפך לרב-מכר היסטרי. האנגלים קראו את התלונות שלו ואמרו לעצמם: “הממ, מזג אוויר חמים בחורף? נשמע מצוין, אנחנו באים!” וכך, האיש ששנא את ניס הפך למקדם השיווקי הכי טוב שלה.

במהלך טיול זה נשלחו צעירי האצולה, גברים צעירים, לרוב בשלהי שנות העשרה או תחילת שנות העשרים לחייהם, אל חצי האי האיטלקי במטרה להיחשף הן לעתיקות רומא והן לציירי הרנסאנס והבארוק (וכמובן למוזיקה ולשאר האמנויות). בפועל, רובם ניצלו את המסע כדי להוליד ממזרים ולשוב עם מגוון מחלות מין, אך לא זהו נושא הכתבה. מה שחשוב הוא שניס הפכה לא רק ליעד צבאי וכלכלי, אלא גם ליעד תיירותי.

כתוצאה מכך, במהלך המחצית השנייה של המאה ה-18, החלה כל שמנה וסלתה של אנגליה להגיע כדי להעביר את החורף הרטוב והקר בניס, שנהנתה ממזג אוויר חמים ונעים. מי לא ביקר שם? הדוכס מיורק, אחיו של מלך אנגליה, הגיע לביקור בשנת 1764, הדוכס מגלוסטר (Gloucester) הגיע עם רעייתו וילדיו ב-1770, והרשימה עוד ארוכה. במאה ה-19 הצטרפו אליהם גם בני המלוכה הרוסים, שהגיעו ברכבות מפוארות (לאחר שהמסילה חוברה לעיר ב-1864) ובנו ארמונות כמו קתדרלת ניקולאי הקדוש המרהיבה, שהיא הכנסייה הרוסית הגדולה ביותר מחוץ לרוסיה.

תיירים אלה לא התאכסנו בפונדקים או במלונות, אלא בנו לעצמם וילות מפוארות, שחלקן שרדו עד ימינו (לדוגמה: וילה Furtado-Heine, שנבנתה על ידי ליידי פנלופה פיט-ריברס). תיירות זו התחזקה לאחר נפילת נפוליאון, ובשנת 1821 החליט הכומר האנגלי לואיס ויי (Lewis Way 1772-1840) לסלול טיילת שתעבור ליד חוף הים ובין הווילות שבנו האנגלים. טיילת זו, שכיום אורכה כ-4.5 ק”מ, נקראת “טיילת האנגלים” (La promenade des Anglais) והיא מהווה את אחת האטרקציות התיירותיות החשובות בניס.

האנגלים היו אלה שגילו את סגולותיה התיירותיות של ניס, אך הם בהחלט לא היו התיירים היחידים שהחלו להגיע אליה במהלך המאה ה-18. אחד מהם היה יוהאן גאורג סולצר (Johann Georg Sulzer 1720-1779), פרופסור למתמטיקה ממוצא שווייצרי, שעבד רוב חייו אצל פרידריך הגדול, מלך פרוסיה.

בשנת 1775 חלה יוהאן גאורג, והרופאים המליצו לו לנסוע לנפוש בניס בתקווה שמזג האוויר שם ייטיב עמו. ואכן, הוא הצליח להחלים ממחלתו, וכאות תודה לעיר שהצילה את חייו, החליט לכתוב ספר בשם “מסע מברלין לניס”. ספר זה היה מעין סבא-רבא של בלוג התיירות, מכיוון שהכיל תיאורים של כל הכפרים והעיירות בדרך לניס, וכלל לא מעט טיפים תיירותיים.

הספר, שיצא במקור בגרמנית, הפך להצלחה אדירה ותורגם לצרפתית בשנת 1787, מה שהביא בתורו להפיכת תחום התיירות למנוע הצמיחה המוביל בכלכלת ניס.

ניס עוברת מאיטליה לצרפת (ובאופן חשוד מאוד, כולם הצביעו “בעד”)

במהלך המאות ה-18 וה-19 המשיכה ניס לעבור מצד לצד מספר פעמים (לדוגמה, בין 1744–1748 ובין 1792–1814 היא הייתה בידיים צרפתיות, אך תמיד הוחזרה לבית סבויה). אולם בשנת 1860 עברה ניס, באופן סופי ומוחלט, לידיים צרפתיות, מבלי שנורתה ירייה אחת. כיצד זה קרה?

בית סבויה היה קיים החל מהמאה ה-11 לספירה, ולמרות שבמהלך ההיסטוריה הארוכה שלו הוא נתקל מדי פעם בקשיים ובאתגרים, דרכו אל צמרת בתי המלוכה באירופה הייתה ברורה. בני הבית החלו כרוזנים ובמאה ה-15 הפכו לדוכסים. במאה ה-18 הם הפכו למלכי סיציליה, אך ב-1720 נאלצו לוותר על סיציליה תמורת סרדיניה.

עם התפתחות הלאומיות באירופה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19, החליטו מלך סרדיניה קרלו אלברטו (Charles Albert, שלט בין 1831–1849) ויורשו ויטוריו אמנואלה השני (Victor Emmanuel II, שלט בין 1849–1878) לנצל את התעוררות הלאומיות האיטלקית במטרה להשתלט על כל איטליה, שנשלטה אז על ידי בית הבסבורג, ולאחד אותה תחת שלטונם.

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19, פנה הרוזן קאבור (Camillo Benso di Cavour 1810-1861), שר החוץ של ויטוריו אמנואלה, אל נפוליאון השלישי (שלט כקיסר צרפת בין 1852–1870) וביקש סיוע צבאי. בשנת 1858, בעקבות פגישה חשאית של השניים בעיירה פלומבייר (Plombières), הוחלט שצרפת תתערב צבאית לצד סרדיניה, ובתמורה תקבל את דוכסות סבויה ואת רוזנות ניס.

לא אעמיק בהשלכות של הסכם זה ובסדרת הקרבות שבאו בעקבותיו, מכיוון שהכתבה אינה עוסקת במלחמות העצמאות של איטליה. עם זאת, מה שחשוב הוא שבשנת 1860 ויתר מלך סרדיניה על סבויה וניס לטובת צרפת, ולאחר משאלי עם (מפוקפקים למדי) שנערכו בשני המחוזות, הם הפכו לחלק מהקיסרות הצרפתית. התוצאות הרשמיות היו מדהימות: כ-25,000 הצביעו “כן” ורק כ-160 הצביעו “לא” (או נמנעו, תלוי את מי שואלים). היסטוריונים רבים טוענים שהמשחק היה מכור מראש – פתקי ההצבעה של ה”לא” פשוט לא היו בנמצא בקלפיות רבות. כך או כך, מאז עברו מים רבים בנהר הסן, צרפת כבר אינה קיסרות, אך ניס עודנה חלק ממנה.

אם חשבתם שהפיכתה של ניס לעיר צרפתית עברה בקלות, טעות בידכם. בעקבות הפיכת השפה הצרפתית לשפה הרשמית, עזב חלק ניכר מדוברי האיטלקית את העיר. מי שנשארו בחרו בשנת 1871 את גריבלדי, יליד ניס וגיבור איחוד איטליה, לנציגם באספה הלאומית, במטרה להשיב את ניס לאיטליה.

בעקבות זאת פרצו מהומות בעיר, שדוכאו ביד ברזל. גריבלדי סולק מהאספה הלאומית, ואינטלקטואלים איטלקים רבים עזבו את ניס. למרות כישלון המרד, התנועה הפרו-איטלקית בניס המשיכה להתקיים עד 1914. אפילו היום, בפינות מסוימות של העיר העתיקה, תוכלו לשמוע את הניב המקומי, ה”ניסארט”, שמזכיר לנו שהזהות של העיר הזאת מורכבת הרבה יותר מהדגל שמתנופף מעל העירייה.

ניס בתקופה המודרנית: מג’ז ועד טרור

במהלך המאה ה-20 המשיכה ניס לצמוח ולהתפתח, אבל אופי התיירות השתנה לחלוטין. אם במאה ה-19 ניס הייתה “עיר של חורף” לאריסטוקרטים חולניים שחיפשו מרפא, אחרי מלחמת העולם הראשונה הגיעו האמריקאים (כמו הסופר סקוט פיצג’רלד) והביאו איתם את הג’ז, את השיזוף ואת הרעיון המוזר של… רחצה בים בקיץ! פתאום, המלונות שהיו סגורים באוגוסט החלו להתמלא, וניס הפכה לבירת הקיץ הנצחית שאנחנו מכירים היום.

העיר הפכה גם לאבן שואבת לאמנים רבים כמו אנרי מאטיס ומארק שאגאל, שפתחו בה מוזיאונים נפלאים שקיימים עד היום. האור המיוחד של הריביירה כנראה עשה להם משהו טוב לקנבס.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ניס עברה תקופות אפלות תחת כיבוש איטלקי (שבאופן יחסי היה מתון יותר כלפי היהודים) ולאחר מכן כיבוש גרמני אכזרי. העיר איבדה חלק ניכר מאוכלוסייתה, אך גם הצמיחה תנועת התנגדות אמיצה. אולם, במחצית השנייה של המאה ה-20, עברה ניס תהליך בנייה ושחזור תחת שרביטם של אב ובנו, שכיהנו בזה אחר זה כראשי העיר.

הראשון והמיתולוגי היה ז’אן מדסן (Jean Médecin 1890-1965), שניהל את העיר במשך 33 שנה (עם הפסקה במהלך מלחמת העולם השנייה). השני הוא בנו ז’אק, ששלט בעיר עד 1990 ונאלץ לברוח ממנה ומצרפת בעקבות פרשות שחיתות שבהן הואשם (הוא נמלט לאורוגוואי, אך הוסגר לבסוף ומת בכלא – סוף קצת פחות זוהר ממה שתכנן).

בשנת 2016, דרס נהג משאית מוסלמי למוות עשרות אנשים שעמדו בטיילת האנגלים וצפו במופע הזיקוקים המסורתי של יום הבסטיליה. 86 אנשים נרצחו ומאות נפצעו באירוע שהותיר צלקת עמוקה בעיר. ולמרות כל זאת, ניס היא גם היום יעד תיירותי אהוב מאוד, וב-2021 אף זכתה להכרה כאתר מורשת עולמי של אונסק”ו בזכות תרבות הריביירה שלה.

לאחר שטעמתם על קצה המזלג את ההיסטוריה המרתקת של ניס, הגיע הזמן להתחיל לטייל בה.

כמה כתבות שיכולות לעזור לכם לתכנן את הטיול בניס

• טיסות לניס – את הטיול מתחילים במציאת טיסה טובה, ובדיוק לשם כך יצרתי את הכתבה הזאת. תמצאו שם לא רק דרכים להוזלת מחיר הכרטיס, אלא גם מידע חשוב על נמל התעופה של ניס.
• מלונות מומלצים בניס – לאחר שמצאתם טיסה, השלב הבא הוא למצוא מלון. כדי לעזור לכם להימנע מ”נפילות” בתחום, יצרתי רשימה של מלונות מומלצים המחולקת לפי רמות מחיר.
• השכרת רכב בניס – רוצים להפוך את ניס לבסיס לטיול בכל הריביירה הצרפתית? אני ממליץ לכם בחום לשכור רכב כדי שתוכלו להגיע לא רק לערים הגדולות אלא גם לכפרים הקטנים. בכתבה הזאת תמצאו המלצות על חברות להשכרת רכב לצד מידע חשוב נוסף.
• פרובנס למטייל – בהמשך לסעיף הקודם, אם החלטתם לצאת מחוץ לניס, תוכלו למצוא בדף הזה שורה של כתבות ומידע על ערים, עיירות וכפרים בריביירה הצרפתית בפרט ובפרובנס בכלל.