ב 25.12.2025 התקיימה הרצאתו של פרופסור אלן הרץ, שעסקה ביחסו של נפוליאון בונפארט ליהודים. אתם יותר ממוזמנים לצפות בה באמצעות הסרטון למטה, אולם אם השפה האנגלית איננה שגורה בפיכם, אתם מוזמנים לקרוא את תקציר ההרצאה.
השורשים האיטלקיים (ותסביך הזהות) של בונפרטה 🇮🇹
כשאנחנו באים לבחון את דמותו של נפוליאון, הנטייה הטבעית היא לראות בו את התגלמות הצרפתיות. אבל המציאות, כפי שעולה מהמקורות ההיסטוריים הבלתי מצונזרים במחקרו של ד”ר אלן הרץ, שונה בתכלית. נפוליאון נולד ב-1769, שנה לאחר הכיבוש הצרפתי של קורסיקה, להורים שהיו מהפכנים קורסיקנים – קרלו בונפרטה ולטיציה רמולינו. שניהם תמכו בגיבור המקומי פסקואלה פאולי במאבקו לעצמאות מול הצרפתים. (כן, מסתבר שסמל הקיסרות הצרפתית גדל בכלל בבית שטיפח רגשות אנטי-צרפתיים מובהקים).
שפת האם של נפוליאון לא הייתה צרפתית, ואפילו לא קורסיקנית עממית, אלא איטלקית טוסקנית – שפת האליטה של ערי הנמל בקורסיקה. אביו ואחיו, ז’וזף, למדו באוניברסיטת פדובה וכתבו באיטלקית. למעשה, רק בגיל תשע, כשכבר היה בעל השקפת עולם מגובשת, נשלח נפוליאון ללמוד צרפתית בבית ספר. מאוחר יותר בחייו, בגלותו בסנט הלנה, שלט באנגלית, צרפתית ואיטלקית, אך בחר לנהל את קשריו עם המושל הבריטי סר הדסון לואו באיטלקית בלבד. הוא עצמו העיד שהוא “או צרפתי או איטלקי”, אך דחה בשאט נפש את ההגדרה “קורסיקני” וראה בה עלבון.
גיבורי הילדות והקשר היהודי (שלא מלמדים אותנו בבתי הספר) 📜
כדי להבין את מדיניותו של נפוליאון כלפי היהודים, אנחנו חייבים להבין מי היו גיבורי ילדותו שניסחו את השקפת עולמו משחר נעוריו. הרשימה כוללת את פסקואלה פאולי, ז’אן-ז’אק רוסו, האב ריינאל ומקסימיליאן רובספייר. המכנה המשותף של כל הרביעייה הזו? כולם היו פילושמיים מובהקים שדגלו בשחרור היהודים או בהקמת מדינה יהודית.
- פסקואלה פאולי: מנהיג המרד הקורסיקני, שהזמין יהודים להתיישב בקורסיקה תחת הבטחה לשוויון זכויות ולחופש לחיות על פי ההלכה היהודית. בתמורה (וכאן האינטרסים משחקים תפקיד), יהודי ליבורנו ואמסטרדם סיפקו למורדים נשק, ארטילריה וכספים בשנות ה-30 וה-60 של המאה ה-18. ההיסטוריון ג’יימס בוזוול, שביקר בקורסיקה, תיעד כי פאולי ראה בעצמו מעין “יהודה המכבי” וזיהה את מאבק עמו הקורסיקני עם מאבק העם היהודי.
- ז’אן-ז’אק רוסו: הפילוסוף הבולט של הנאורות הצרפתית, שכתב בספרו “אמיל” כי לא יאמין למה שיש ליהודים לומר עד שתהיה להם מדינה עצמאית ואוניברסיטאות משלהם.
- האב ריינאל: בכתביו (אותם נפוליאון קרא בשקידה), הדגיש את עובדת היותם של היהודים לאום לכל דבר, והביע משאלה שיוכלו להתקבץ במדינה משלהם (הוא אפילו הציע את ג’מייקה כיעד אפשרי).
- רובספייר: מראשי המהפכה, שפעל נחרצות למען אמנציפציה ושוויון זכויות ליהודי צרפת.
המהפכה הצרפתית: לא מה שחשבתם על הדת הקתולית ⚔️
אנחנו נוטים לתפוס את המהפכה הצרפתית כאירוע נקודתי בשנת 1789, אך למעשה מדובר בתהליך ארוך שנמשך עשור, עד ההפיכה של נפוליאון ב-1799. המאפיין המרכזי של עשור זה היה שנאה יוקדת לכנסייה הקתולית. הכנסייה נתפסה כעמוד השדרה של המשטר הישן וכהצדקה לשלטון המלוכני של לואי ה-16. במשך עשר שנים, המהפכנים השפילו את הכנסייה – ונפוליאון הצעיר עמד בחזית המאבק הזה. הוא לקח חלק בניסוח הפקודות להקמת הרפובליקה הרומית, גירוש האפיפיור מרומא ולקיחתו כשבוי לצרפת.
במקביל למאבק בכנסייה, המהפכה הציבה במרכז מדיניות החוץ שלה וזכויות האדם את שחרור העם היהודי. הגנרלים של צבאות המהפכה לא פעלו בחלל ריק; הם יישמו מדיניות חוץ צרפתית רשמית של הדירקטריון בפריז. כשהצבא הצרפתי נכנס לערי איטליה, הוא שלח חיילים יהודים לנתץ את חומות הגטאות, להורות ליהודים להסיר את הטלאי הצהוב ולענוד את סרטי הטריקולור של המהפכה. (ממש כשם שהשיח המודרני לזכויות אדם מתמקד לעיתים באוכלוסיות ספציפיות, כך המהפכה הצרפתית ראתה בשחרור היהודים יעד עליון).
למה ההיסטוריונים הצרפתים מתעלמים מזה? (או: קשר השתיקה) 🤫
אם כל זה נכון, מדוע המידע הזה נעדר מספרי ההיסטוריה המקובלים? התשובה נעוצה בתהליכים פוליטיים שהתרחשו מאוחר יותר. ככל שנפוליאון ביסס את שלטונו (כקונסול ראשון ומאוחר יותר כקיסר), הוא עשה פניית פרסה, התפייס עם הכנסייה הקתולית (קונקורדט 1801), והחל לאמץ רוח ריאקציונרית ואנטישמית. בתקופת הרסטורציה ושלטון מטרניך (1820-1848), חל איסור מוחלט באירופה לכתוב דברים חיוביים על המהפכה הצרפתית או על המדיניות האנטי-קתולית שלה.
היסטוריונים צרפתים מרכזיים, כמו ז’אק בנוויל (Bainville) ופטריס גניפה (Gueniffey), פשוט התעלמו מהזווית היהודית או מהרקע הקורסיקני-איטלקי. אפילו היסטוריונים צרפתים-יהודים בעלי שם, כמו ז’אק גודשו ושמעון שוורצפוקס, עשו הכל כדי לבטל את המסמכים המעידים על כוונותיו הפילושמיות של נפוליאון, בניסיון להציג עצמם קודם כל כ”סופר-צרפתים” (Super Frenchmen).
הגדיל לעשות גודשו, שבמאמר מ-1976 התייחס לדיווח בעיתון “לה מוניטר” מ-22 במאי 1799, לפיו נפוליאון קרא ליהודים לחזור לירושלים. גודשו שיבש את הציטוט במכוון: במקום המקור שדיבר על “שחזור ירושלים העתיקה” (Restauration de l’ancienne Jérusalem) – ביטוי המקובל על המהפכנים הרפובליקנים – הוא ציטט “שחזור ירושלים” (Restaurer la Jérusalem), ביטוי רומנטי-קתולי המזוהה עם ממלכת ירושלים הצלבנית, שהמהפכנים תיעבו. המסקנה היחידה היא שגודשו אפילו לא טרח לקרוא את המסמך המקורי שהוא שולל בביטול.
הצהרת 1799: פייק ניוז או אמת היסטורית מודחקת? 📜
בלב המחלוקת עומדת ההצהרה שפרסם נפוליאון ב-1799, הקוראת ליהודי אפריקה ואסיה להתלכד תחת דגלו כדי להשיב להם את ירושלים העתיקה. המסמך המלא התגלה בווינה ב-1940 כתרגום לגרמנית ממקור עברי, ופורסם בהמשך בכתב העת “New Judea”. היסטוריונים ספקנים מיהרו להכריז עליו כזיוף, בטענה אחת מרכזית: המכתב נושא את התאריך 20 באפריל 1799 מ”ירושלים”, בשעה שנפוליאון בכלל היה שקוע בעבודות המצור על עכו אל מול אחמד אל-ג’זאר פאשה והבריטים.
אך הביקורת הזו חוטאת להבנת התעמולה של המהפכה הצרפתית. המהפכנים הרבו להשתמש במושג הרטורי “פרולפסיס” (Prolepsis) – יצירת אפקט דרמטי על ידי הצגת אירוע עתידי מתוכנן כאילו כבר התרחש. גם לפני הפלישה לארץ ישראל בפברואר 1799, נפוליאון הפיץ כרוזים בערבית שבהם טען שצבאו כבר הגיע לדמשק וקפריסין. זאת ועוד, איזה ערך תעמולתי או משקל שכנועי יש להצהרה שיוצאת מתוך “עבודות המצור של עכו”? הכרזה על שחרור מירושלים משדרת עוצמה וניצחון.
כאשר הטיעון הזה לא מספיק, הספקנים דורשים: “הביאו לנו את מסמך המקור מהארכיון הצרפתי”. אבל הם מתעלמים מהעובדה הפשוטה שנפוליאון עשה הכל כדי להעלים כל זכר לכישלונו הצורב במזרח התיכון ול”התלהבות הפילושמית” שלו. בין השנים 1802 ל-1807, קרא למזכירו לאסוף את כל מסמכי המסע למזרח התיכון – המסמכים המביכים פשוט הושמו בצד ונשרפו. מחיקת היסטוריה נוספת התרחשה בשנות ה-50 של המאה ה-19, תחת שלטון נפוליאון השלישי, כאשר צרפת הקתולית התעמתה עם הצאר הרוסי על השליטה בירושלים והעדיפה להעלים כל קשר בין צרפת להקמת מדינה יהודית.
האקדח המעשן: הארכיונים הזרים חושפים הכל 🔍
כאן אנחנו מגיעים לנקודת המפנה ההיסטורית. במשך דורות, חוקרים שחיפשו רק בפריז או בווינה לא מצאו דבר וקבעו ש”אין הוכחות”. אך בעידן האינטרנט הבוגר והדיגיטציה של ארכיונים זרים, מתגלה תמונה שונה לחלוטין שמנפצת את קשר השתיקה:
- העיתונות האירופית (1799): במאי 1799, לא פחות מ-20 עיתונים שונים ברחבי אירופה (כולל ארבעה עיתונים שונים בפריז ב-22 במאי, כמו עיתון “לה ז’ורנל דה פרי”) דיווחו במקביל על ההצהרה של נפוליאון ליהודים. לא ניתן היה למצוא אדם משכיל באירופה באותה תקופה שלא האמין לסיפור הזה.
- הארכיון במוסקבה (1798): מכתב רשמי מ-17 באוגוסט 1798 של הצאר הרוסי פאבל הראשון לגנרל גודוביץ’. הצאר כותב במפורש כי שגרירו בקונסטנטינופול, היועץ תמרה, דיווח שנפוליאון נחת באלכסנדריה מתוך כוונה להקים מחדש את “Evreyskaya Respublika” (הרפובליקה היהודית) בירושלים!
- הארכיון העות’מאני (אמצע המאה ה-19): אחמד ג’וודת פאשא, ההיסטוריון הרשמי של האימפריה העות’מאנית, סקר את מסמכי הארכיון וכתב במפורש בטורקית עות’מאנית (לגבי שנת ההג’רה 1212 / 1797-1798) כי הטורקים ידעו על כרוז מהפכני הקורא ליהודים להקים ממשלה יהודית בירושלים (קודס א-שריף).
הסיבה האמיתית למסע למצרים: תעלת סואץ (ו-22,000 אתי חפירה) ⛏️
כדי להבין את התמונה המלאה, יש לשאול: למה נפוליאון בכלל יצא למצרים? התשובה המקובלת על שחזור דרכי המסחר העתיקות לוקה בחסר. נפוליאון נשלח למצרים תחת פקודה צרפתית סודית וחד-משמעית: “לחתוך את מיצר סואץ” – כלומר, לחפור את תעלת סואץ כדי לפתוח נתיב ישיר לצי הצרפתי להודו, ולהנחית מכה אנושה על הסחר הבריטי (שנאלץ באותה תקופה להקיף את כף התקווה הטובה). תעלת שיט עמוקה ומהירה שתאפשר מעבר של ספינות מלחמה, לא רק מסלולי נהרות זניחים.
ההוכחה המוחצת לכך היא הרכב הציוד הלא שגרתי שנשא איתו נפוליאון לכיבוש הצרפתי: לצד החיילים, הוא העלה לספינותיו בטולון 35 מהנדסים אזרחיים מלאים, ולא פחות מ-22,000 אתי חפירה מברזל! מספר בלתי נתפס בקנה מידה של צבאות מהמאה ה-18.
הכל השתבש ב-1-2 באוגוסט 1798. הלורד נלסון השמיד את הצי הצרפתי באבוקיר. הספינות ירדו למצולות, ואיתן רוב אתי החפירה מברזל, שככל הנראה אוחסנו בתחתית הספינות כדי לשמש כזבורית (משקולת ייצוב). נפוליאון מצא את עצמו תקוע במזרח התיכון, מנותק מצרפת, ללא צי וללא כלים לחפור את התעלה הגדולה שתכנן. (מאוחר יותר בחייו, כדי לחפות על המחדל שלא עמד בפקודה הסודית, טען נפוליאון בסנט הלנה שבכל מקרה התגלה שהים האדום גבוה ב-32 רגל מהים התיכון ולכן התעלה הייתה בלתי אפשרית. זה היה תירוץ חסר בסיס שנועד לתרץ בדיעבד את אובדן אתי החפירה והתנפצות המיזם).
מודל “לורד קלייב” וחזון רפובליקות החסות במזרח התיכון 🗺️
מנותק, בלי כלים ובלי צי, נפוליאון נאלץ לשנות אסטרטגיה לחלוטין. הוא פנה לאפיק מדיני שאב השראה מהלורד קלייב הבריטי שהשתלט על הודו באמצעות שלטון עקיף (“מהראג’ות”). במקום כיבוש ישיר, נפוליאון תכנן לעורר הפיכה רבתי באימפריה העות’מאנית ולהקים “רפובליקות אחיות” בחסות הרפובליקה הצרפתית, שישמשו כאזור חיץ ויגנו על האינטרסים של צרפת.
המבנה הגיאופוליטי שתכנן כלל: רפובליקה ארמנית באנטוליה, רפובליקה מרונית (עבור השיעים בלבנון), ורפובליקה יהודית בארץ ישראל. עבור נפוליאון, הקמת מדינה יהודית הייתה בראש ובראשונה מהלך ציני של אינטרסים צרפתיים מובהקים (בדיוק כפי שהמהפכנים פעלו במקומות אחרים בעולם), גם אם זה תאם לחלוטין את התפיסה הפילושמית של ז’אן ז’אק רוסו ופאולי שהשפיעו עליו כל כך.
כדי להכין את דעת הקהל בצרפת לרעיון (שחלילה לא יואשם כבוגד בערכי המהפכה אם יבצע הסכמים “ריאליים” עם טורקיה), העיתונות הצרפתית הופצצה בתעמולה אוהדת. באפריל 1798 וב-8 ביוני 1798 הופיעו בעיתונות מאמרים מפורטים (“מכתב מיהודי לאחיו”) המתארים מועצה יהודית שתתכנס מכל רחבי אירופה כדי להגיע, בעזרת ממשלת צרפת, להסכם עם טורקיה על השבת ארץ ישראל. המהלך הרטורי הזה כמעט זהה לאופן שבו הבריטים שיווקו את הצהרת בלפור בשנת 1917 לנשיא ארה”ב וודרו וילסון – כצעד נאצל לטובת שחרור העם היהודי, במטרה להצדיק אינטרס אימפריאלי טהור.
למה היהודים לא נענו לקריאה ההיסטורית? 🕍
למרות הכוונות והרטוריקה הדרמטית של צרפת, בשטח התגובה הייתה מורכבת הרבה יותר. קהילת היהודים בירושלים הייתה רחוקה מלקפוץ משמחה; למעשה, הם היו מבועתים. הם חיו בפחד מתמיד מפני השלטון העות’מאני ומפני האוכלוסייה הערבית המקומית (בעיקר הערבים הנוצרים, שהיו לטענת ההיסטוריונים מאויביהם הגדולים ביותר באותה עת). שיתוף פעולה פומבי עם הצרפתים היה בגדר גזר דין מוות עבורם.
עם זאת, מגעים ישירים בהחלט התקיימו. ב-9 במרץ 1799 נפוליאון הפיץ באזור איגרת מיוחדת, ובזמן שהותו ביפו (בביתו של דמיאני), הוא נפגש אישית עם משלחת של יהודים, עימם שוחח באיטלקית. באותה פגישה, אחד הסוחרים היהודים, סניור עזריאל, אמר לו במפורש: “שום דבר לא יצמח מארץ ישראל אלא אם כן תפקיד את ההנהלה של המקום בידי היהודים.”
מעניין לציין כי מאה שנים לאחר מכן, ב-1899, בנימין זאב הרצל כתב לקייזר הגרמני, וילהלם השני, במטרה לרתום אותו לחזון המדינה היהודית. במכתבו ציין הרצל במפורש כי הוא מציע לקייזר “לעשות את מה שנפוליאון התחיל לפני 100 שנה”. עצם ציון עובדה זו מעיד שהמהלך של נפוליאון היה מבוסס ומוכר בקרב מנהיגים יהודיים, ולא איזה מיתוס זניח.
מסקנה: ההיסטוריה לא נגמרת בארכיון שרוף 🔍
הפרשה של נפוליאון, תעלת סואץ והקמת הרפובליקה היהודית היא עדות מובהקת לכך שהיעדר ראיות בארכיון (במיוחד כשהוא עבר מדורות מצונזרות ומחיקה מכוונת) אינו ראיה לכך שהאירוע מעולם לא התרחש. באמצעות הכלים הדיגיטליים המודרניים וחיטוט מעמיק בארכיוני היריבים – רוסיה והאימפריה העות’מאנית – המיתוס נשבר, ומגלה לנו את אחד המהלכים הדיפלומטיים והגיאופוליטיים המרתקים והנועזים ביותר שניסה צבא זר ליישם במזרח התיכון למען אינטרסים מערביים.