״הכתרת נפוליאון״, מאת ז׳אק-לואי דויד תיעוד היסטורי או תעמולה והנדסת תודעה?

ב 27.11.2025 נערכה ההרצאה ״הכתרת נפוליאון״, מאת ז׳אק-לואי דויד תיעוד היסטורי או תעמולה והנדסת תודעה? בסמינר הקיבוצים, במסגרת המרכז למורשת נפוליאון. אתם מוזמנים לצפות בהרצאה ולהנות ממנה, רק שימו לב שהמארש שהשמיע המרצה בתחילת ההרצאה לא הוקלט ולכן מומלץ לדלג לסביבות דקה 08:00, כאשר ההרצאה באמת מתחילה.

ב-2 בדצמבר 1804, בקתדרלת נוטרדם בפריז, התרחש אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה המודרנית של אירופה: נפוליאון בונפרטה, הגנרל מקורסיקה שהפך לקונסול הראשון, הוכתר לקיסר הצרפתים. האירוע הזה לא היה רק טקס דתי או פוליטי, אלא מפגן כוח מחושב שנועד לבסס סדר עולמי חדש. אך הזיכרון החזותי שיש לנו מהאירוע הזה – אותו ציור ענק ומפורסם של ז’אק-לואי דויד התלוי במוזיאון הלובר – אינו תיעוד אובייקטיבי של המציאות. למעשה, כפי שמנתח ההיסטוריון אלון קליבנוב בהרצאתו, מדובר באחד המהלכים המבריקים והמוקדמים של מה שאנו מכנים כיום “הנדסת תודעה”.

הדרך אל הכתר: לגיטימציה בכל מחיר

הרקע להכתרה היה המעבר של נפוליאון ממעמד של “קונסול ראשון” לשליט יחיד וקיסר. כדי להעניק למהלך גושפנקה חוקית ודמוקרטית למראית עין, נערך משאל עם. התוצאות היו חד-משמעיות באופן חשוד: למעלה מ-3.5 מיליון צרפתים הצביעו בעד, ורק כ-2,500 נגד. בין אם המספרים שופצו ובין אם שיקפו את רוח התקופה, נפוליאון קיבל את המנדט שרצה.

אך נפוליאון לא הסתפק בלגיטימציה עממית; הוא חיפש הוד והדר היסטוריים. בניגוד למסורת ארוכת השנים של מלכי צרפת שהוכתרו בקתדרלת ריימס, נפוליאון בחר בנוטרדם שבפריז. הבחירה לא הייתה מקרית: הוא ביקש להתנתק מהשושלת המלוכנית הקודמת (הבורבונים) ולחבר את עצמו למסורת עתיקה יותר, זו של קרל הגדול (שארלמאן) והאימפריה הרומית. הוא שאף ליצור שושלת חדשה, והטקס תוכנן לפרטי פרטים כדי לשדר מסר של התחלה חדשה ועוצמה אימפריאלית.

האמן בשירות הקיסר: ז’אק-לואי דויד

כדי להנציח את האירוע, שכר נפוליאון את שירותיו של ז’אק-לואי דויד, הצייר החשוב ביותר של התקופה והנציג המובהק של הסגנון הניאו-קלאסי. דויד לא היה סתם צייר חצר; הוא היה זיקית פוליטית. בעברו היה מהפכן רדיקלי שהצביע בעד הוצאתו להורג של המלך לואי ה-16, וכעת הפך למשרתו הנאמן של הקיסר החדש.

דויד עבד על היצירה המונומנטלית במשך שנתיים. מדובר בציור עצום ממדים – רוחבו כ-10 מטרים וגובהו כ-6 מטרים. הדמויות מצוירות כמעט בגודל טבעי, מה שיוצר אצל הצופה תחושה שהוא חלק מהקהל. אך מתחת לטכניקה המושלמת, לקומפוזיציה המאוזנת ולשימוש הווירטואוזי באור, מסתתרת סדרה של שקרים ומניפולציות שנועדו לשרת את הנרטיב של נפוליאון.

“פוטושופ” של המאה ה-19: לתקן את המציאות

ההרצאה של קליבנוב חושפת את הפערים המרתקים בין מה שקרה בפועל לבין מה שדויד הנציח על הבד, בהוראתו הישירה של נפוליאון. הציור אינו מתעד את מה שהיה, אלא את מה ש”צריך היה להיות”.

1. האמא הנעדרת שחזרה לתמונה אחת הדמויות הבולטות בציור, היושבת במרכז היציע ומביטה בבנה בגאווה, היא לטיציה בונפרטה, אמו של נפוליאון (המכונה “מאדאם מר”). בפועל, לטיציה כלל לא נכחה בטקס. היא החרימה את האירוע בשל סכסוך משפחתי עמוק: היא כעסה על יחסו של נפוליאון לאחיו לוסיין, ותיעבה את אשתו, ג’וזפין. המשפט המפורסם המיוחס לה בהקשר זה הוא שאם היא וג’וזפין יהיו באותו מקום, זה יקרה רק “על גופתה המתה”. למרות זאת, כשנפוליאון ראה את הסקיצות, הוא פקד על דויד: “צייר אותה!”. וכך, למרות היעדרותה הרועמת במציאות, היא הונצחה לנצח במרכז האירוע, עדות לכבוד שרוחש לה בנה.

2. האפיפיור המברך נפוליאון כפה על האפיפיור פיוס השביעי להגיע מרומא לפריז כדי להשתתף בטקס, מהלך שנועד להעניק לגיטימציה דתית לשלטונו. האפיפיור הגיע מושפל וכעוס. עדויות וציורים אחרים מהתקופה מראים שהאפיפיור ישב בטקס בידיים שלובות על ברכיו, פסיבי וקפוא, כניצב בהצגה שלא רצה לקחת בה חלק. אולם בציור של דויד, האפיפיור מוצג כשהוא מרים את ידו במחווה של ברכה (Bénédiction) לעבר הקיסר והקיסרית. גם כאן, דויד שיפץ את המציאות כדי ליצור מצג שווא של הרמוניה בין הכנסייה למדינה ואישור אלוהי לשלטון הקיסר.

3. רגע ההכתרה השינוי המשמעותי ביותר נוגע לפעולה המרכזית בציור. כולנו מכירים את הסיפור לפיו נפוליאון, ברגע של יוהרה, חטף את הכתר מידי האפיפיור והכתיר את עצמו. זה אכן מה שקרה. נפוליאון לא רצה לקבל את הכתר מנציג הכנסייה, אלא להראות שכוחו נובע מעצמו ומהעם. דויד אף הכין סקיצות ראשוניות שבהן נראה נפוליאון מניף את הכתר מעל ראשו שלו. אולם בציור הסופי, נבחר רגע אחר, רך יותר ופחות שנוי במחלוקת: הרגע שבו נפוליאון, שכבר עטור בזר דפנה רומי לראשו, מניח את הכתר על ראשה של אשתו ג’וזפין, הכורעת ברך לפניו. בחירה זו הופכת את נפוליאון לדמות מעניקה, אצילית וכמעט אבהית, ומטשטשת את האקט המרדני של הכתרת עצמו. ג’וזפין עצמה צוירה צעירה ויפה מכפי שהייתה במציאות, כחלק מאותה אידיאליזציה.

4. אורחים מפתיעים: יוליוס קיסר פרט פיקנטי נוסף שעולה בהרצאה הוא נוכחותן של דמויות היסטוריות בקהל. נפוליאון, שהעריץ את האימפריה הרומית וראה בעצמו ממשיך דרכם של הקיסרים הגדולים, ביקש מדויד לשלב בקהל את דמותו של יוליוס קיסר. דויד אכן צייר דמות המזכירה את המצביא הרומי, כמעין “הופעת אורח” על-זמנית המקשרת בין עבר להווה.

סמלים וסגנון: חזרה לרומא

הציור עמוס בסמליות שנועדה לחזק את המסר האימפריאלי. נפוליאון אינו חובש כתר מלכים רגיל, אלא זר עלי דפנה מזהב, סמל הניצחון הרומי המובהק. השרביט שבידו נושא את עיט הלגיונות הרומיים, ולא את סמל השושן (Fleur-de-lis) של המלוכה הצרפתית הקודמת. נוסף על כך, גלימות הקיסר והקיסרית מעוטרות בדבורים מוזהבות. הדבורה נבחרה כסמל משתי סיבות: ראשית, היא מייצגת חריצות ועבודה קשה. שנית, הדבורים היו סמלו של המלך המרובינגי העתיק כילדריך הראשון, ובכך נפוליאון דילג מעל מאות שנות מלוכה בורבונית כדי לקשור את עצמו לשורשים העמוקים ביותר של המלוכה הצרפתית.

מבחינה אומנותית, דויד משתמש בעקרונות הניאו-קלאסיים כדי ליצור סדר ופאר. הקומפוזיציה מחושבת ומדויקת, בנויה על קווים אנכיים ואופקיים שיוצרים תחושת יציבות. התאורה בציור אינה דרמטית ומסתורית (כמו בברוק), אלא בהירה, אחידה ורציונלית – “אור התבונה” של עידן הנאורות, המאיר את הקיסר באור יקרות. דויד אף הכניס את עצמו לציור, כשהוא יושב ביציע ומשרטט בפנקסו, מאשרר את נוכחותו כעד ראייה וכמתעד הרשמי של ההיסטוריה.

סיכום: כוחה של תמונה

ההרצאה של קליבנוב מדגישה כי הציור “הכתרת נפוליאון” אינו רק יצירת אומנות, אלא מסמך פוליטי מתוחכם. הוא מלמד אותנו כיצד שליטים משתמשים באומנות כדי לעצב את המציאות, למחוק התנגדויות (כמו זו של האם או האפיפיור) ולהציג תמונה של אחדות, עוצמה ולגיטימציה אלוהית. נפוליאון הבין, אולי טוב יותר מכל מנהיג אחר לפניו, שתמונה אחת שווה יותר מאלף מילים, ושיצירת דימוי נכון חשובה לא פחות מניצחון בשדה הקרב. הציור של דויד הצליח במשימתו: כשאנו חושבים על נפוליאון בשיא כוחו, אנו רואים בדמיוננו את הציור הזה. ההיסטוריה, במקרה הזה, לא נכתבה על ידי המנצחים – היא צוירה על ידם.