מרגו בשירי ז’ורז’ ברסנס (ובצרפתית בכלל) מאת עפר גביש

שני שירים כתב ז’ורז’ ברסנס ששניהם עוסקים באוכל, אוכל טבעי, חלב אם, אבל היישר מהמקור… שניהם מספרים על נערה בעלת אותו השם, מרגו. ואת שניהם שר בעברית יוסי בנאי.

הראשון שמו כשמה, מרגו. השיר מתאר סיטואציה שהיתה יכולה להישאר מחוץ לכל תשומת לב, אלא ש”איש צעיר עבר לו בדרך וחזה לו במחזה והזעיק את כל הקהל ובאמצע היום”. השימוש החוזר בנגזרות אותו השורש: “חָזַה” ו”מחזֶה” אינו מקרי ובהחלט נקשר לחזֶה. נכון שיש בשירים הצרפתיים, וגם העבריים, תיאורים יותר נועזים של אברים מוצנעים, אלא שזה מה שעושה את הסיפור למיוחד כל כך. כשמתחילים לדבר עליו, הוא מקבל משמעות יותר ויותר נועזת. והאיש הצעיר שחזה במחזה ורץ לספר לחבר’ה, הוא זה שניפח את הסיפור. בעצם, זה לא היה הוא, אלא גם ז’ורז’ ברסאנס, שהִקְצִין והִגְחִיך אותו.

אז מה בעצם היה הסיפור? בחורה קטנה שמניקה בלי להסתתר. פשוט, נכון? הענין המענין הוא את מי היא מניקה? הנה כך כתב ברסנס (בתרגומה הקולח של נעמי שמר): “כשמרגו יפת העיניים בשדה מצאה חתולה / היא בלי לחשוב פעמיים בדבר, נפנפה את כל שמלותיה, ואת זוג שדיה חשפה / ואימצה את המציאה אל לבבה… איש צעיר עבר לו בדרך וחזה לו במחזה / והזעיק את כל הקהל ובאמצע היום”.

ז’ורז’ ברסאנס היה אלוף בלקחת תמונות קטנות ולהגזים אותן. כך יכול היה להראות לכולנו כמה המדינה מגוחכת, המשטרה, הכנסיה, וגם… אנחנו. ומה שיפה זה שהוא לא כתב שירי תוכחה, לא שירי מוסר, אלא, כאמור, הביא תמונות קטנות שאותן חרז בחרוזים שנראים תמימים עד שפתאום הם מביאים טוויסט.

הנה כאן, למשל, מתחיל מחזה סוריאליסטי לגמרי של מה שקורה בכפר בעקבות האירוע: “המורה והמנהל גם הקצין וגם הקצב / את טובת הקהל הזניחו בשל כך / ומעל מרכבת הדואר נעלם לו גם הרכב / אך ממילא איש לא קרא את מכתביו”. אחרי שברסאנס מתלבש, על בית הספר, על הצבא, ועל הדואר, שכולם בעצם נציגי הרשויות, ובהן הוא אוהב להתנגח, הוא מגיע לאהובי ליבו, המשטרה, בית המשפט, בית הכלא, והכנסיה: “זימרתם הפסיקו באמצע, שיסלח להם אלוהים / הילדים והנערים של המקהלה / שם היה פקח בית הכלא בחיי שזה לא נעים / ושוטרים הגיעו לשמה בבהלה”. רבים רבים משיריו הסתירו בתוך החיוך והנחמדות, ביקורת בוטה כנגד הממשל, המדינה, הרשויות וכל מה שממוסד. כך עם הגורילה שאונס דוקא שופט, כך עם הטבור של אשת ראש ענף צנזורה, וכך עם הגנב, הפרחח וכל האחרים (ויסלחו לי פרנקופילים אמיתיים על כך שאינני מביא כאן את השמות והדוגמאות בשפת המקור).

ברסנס מחזיר את מרגו בשנית בשיר “אני פרחח”

נעבור רגע למרגו השניה. בעברית נקרא השיר “אני פרחח”, וגם הוא מתאר ארוחה דשנה מחזה של נערה בשם מרגו, אלא שהפעם לא חתול הוא הסועד, אלא ברסנס עצמו: “היא הביטה בי רועדת, ביישנית היתה / כשזללתי פרי גן עדן תחת חולצתה” (תרגום דן אלמגור).

אז פניתי אל דן אלמגור ושאלתיו לפשר השימוש המרובה בשם הזה: “מרגו (או ‘מרגו השמנה’) היה שמה של זונה פריזאית, שעליה כתב כבר המשורר הצרפתי הפרוע (פרחח אמיתי, שמצא את מותו בתלייה) פרנסואה ויּוֹן את השיר, שאלתרמן תרגם בראשית דרכו, כסטודנט לחקלאות בצרפת. השם מרגו היה מוכר לכל חובב שירה צרפתית, ואין פלא שגם ברסאנס בחר בו לא פעם כסמל לאשה החושנית, הארוטית, הנועזת”.

מבלי ששאלתי השיב אלמגור גם על ענין החתול שהופיע בשיר הראשון שצוטט כאן: “באותו זמן כתב אלתרמן בפאריס ושלח לשלונסקי גם שיר בשם “סתיו עירוני”, על בר ‘וממול, סנונית קטנה עורגת / לחתול’. החתול היה אהוב מאד על בני פאריז, ובעיר זו ישנו אפילו רחוב הנקרא ‘רחוב החתול הצד דגים'”.

מאחר והשיר השני נקרא “אני פרחח”, איני יכול לעבור לסדר היום מבלי לומר משהו על המשורר שאלמגור כינה אותו “פרחח” שכתב את השיר הארוך שאלתרמן תרגם: “פרנסואה ויון חי בימי הביניים, והיה ידוע כ’פרחח’ הבולט בשירה הצרפתית. כשהיה בכלא וידע שעומדים לתלות אותו, כתב שיר בן 4 שורות שאין משורר או פזמונאי צרפתי שלא ידע אותו בע”פ:
יליד צרפת אני רב-סבל,
עירי – פריז, בה אין לי נחת.
עתה, תלוי על עץ וחבל,
גרוני ישא בעול התחת”.
(תרגום ראובן צור)

אגב, התרגומים שאנחנו שרים מותאמים לעברית המדוברת, חלק מההתאמות נובעות גם מכך שיש דברים שדי קשה להשמיע ברדיו העברי. מאידך, באתר השובב בו נכתבות כרגע שורות אלה, יש מקום גם לדברים האלה ולו בלבד בשם האמינות. כי חשוב להראות גם כמה מהשורות שנגנזו. בשיר ‘אני פרחח’ למשל, דן אלמגור תרגם: “היא אמרה, אולי תפסיק אין לך בושה / וליטפה לי קצת תראש, כן, כמו כל אישה”. אבל ראובן וימר שכתב ספר שלם של תרגומי ברסאנס נאמנים למקור, תרגם כך את אותו הפסוק: “היא אמרה בקול חמור, מה לך קרה? אבל לבסוף נתנה לי כמו כל בחורה”.

לא נאריך כאן בקורות חייו של ברסאנס, רבים וטובים עסקו בכך, אומר רק שגם לי היה מוכר כשובר מסגרות (כפי שכבר תואר לעיל) אבל הנה, בתחקירי על אודות שני השירים שלו, מצאתי לפתע תעודת הוקרה ממוסד רשמי ומסודר (בכתבה של ארי קטורזה במדור התרבות של ynet). לא יתכן! מכתב הוקרה ממוסד רשמי? לברסנס? הנה קראו בעצמכם: “ז’ורז’ ברסנס היקר, אנחנו מודות לך על שיריך היפים שעוזרים לנו לחיות”. ודאי תשאלו מי היה המוסד שקלקל את הליכתו של ברסנס נגד המוסדות, ובכן, הנה מה שכתוב בסופה של תעודת ההוקרה הזו: “על החתום: ארגון הזונות של פריז”.

זהו, לסיום יוזכר שבסוף השיר מסלקים את החתולה, ומחתנים את מרגו. גם מרגו השניה מתחתנת וברסאנס מתאר זאת כך (בתרגומו של דן אלמגור):
כשאבדתי את מרגו
כל עולמי אבד
כי אותה מיד השיאו
לקצב אחד
יש לה כבר שלושה בנים
ותינוק שובב
הצורחים כל הימים
ומבקשים חלב

אלוהי האוהבים
יסלח לי וירחם
אך אני אותה ינקתי
זמן רב לפניהם

קצת על עפר גביש מחבר הפוסט

עפר גביש הוא חוקר זמר ומנחה אירועי שירה וטיולי זמר בארץ ובאירופה. ב-27 במאי 2016 יוצא טיול מזמר לפאריז בהדרכת דר’ גבי זהר ועפר גביש ואתם מוזמנים להצטרף. סיפורים נוספים ניתן למצוא באתר של עפר גביש ואתם גם מוזמנים ליצור איתו קשר בדף הפייסבוק שלו.