כיצד נהייתה הציקדה לסמל הפרובנס

אני שרועה על הספה הצהובה, המרוטה, שהגיע מזמן הזמן להחליפה, ובוהה בסבך הענפים הירוקים ממול, מאזינה לשירת הציקדות. ציקדה – ציק, ציק, ציק, מילה שבאה מיוונית והיא אונומטופיאה, דהיינו חיקוי קול מהטבע. היוונים הקדמונים ראו בציקדה, אחד מסימניו המזהים של האל אפולו, סמל למוזיקה ופואזיה. ציקדה בצרפתית – cigale.

האגדה מספרת שמלאכים ירדו מן השמיים והגיעו לפרובנס בלב הקיץ, בחום הלוהט. המלאכים, שהופתעו לראות שדות נטושים בלי נפש חיה, הלכו אל הכומר לבקש הסברים. הם מצאו אותו מנמנם, העירוהו ושאלו אותו לפשר העזובה. הכומר הסביר שמפאת החום הכבד אין האיכרים יכולים לעבוד בשדות הפתוחים במהלך היום ומעדיפים לישון בצל. המלאכים חזרו לשמים ועדכנו את אלוהים. זה האחרון שלח חיה עם כנפיים זהובות, קרומיות ושקופות ששרה בקריאות רמות כדי למנוע מהאיכרים לנמנם במקום לעבוד.

ציקדה בשדה לבנדר בפרובנס. יצירת בינה מלאכותית, קרדיט: צבי חזנוב באמצעות Midjourn

מנוחה, קיץ, אהבה

מנוחה, קיץ, אהבה. שירת הציקדות היא פיתוי. הזכרים מזמינים את הנקבות לאהבה. שירת הציקדות מופקת משתי שלפוחיות דמויות תוף בשני צידי קדמת הבטן הריקה, המשמשת, משום כך, כתיבת תהודה. אברי הקול האלה נקראים בצרפתית cymbales סמבל והשירה עצמה נקראת, משום כך, cymbalisation סמבליזסיון.

אותה מילה, cymbale סמבל, משמעותה בצרפתית היא גם מצילתיים. המילה cymbale באה מיוונית, kumbalon, מ-kumbē, ספל. המצילתיים של הציקדות הם שני לוחות זעירים המחוברים בשריר אל בטנן. התכווצות השריר והרפייתו גורמות להשטחת הלוחית ולהקמרתה בתדירות גבוהה וכתוצאה מכך מושמע קול. הציקדות שרות רק ביום בעוד שבלילה נאלמות.

בצילום הבא של בטן ציקדה אוסטרלית, זן הנקרא Cyclochila australasiae, ובלשון עממית, The cicada Masked Devil (ציקדת השטן בתחפושת), אברי הקול הם הלוחות הלבנים.

Masked Devil (Cyclochila australasiae) — Cicada, מבט על בטן של זכר. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל

וכך נראית הציקדה האוסטרלית הזאת מלפנים.

Masked Devil (Cyclochila australasiae) — Cicada. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל

הציקדות לא נמצאות, כמובן, רק בפרובנס. ראינו זן אוסטרלי מרשים. 4500 סוגים של ציקדות נספרים בעולם כולו ודרום צרפת לקח לו 16. הציקדה חיה כזחל ארבע עד שש שנים מתחת לאדמה ולאחריהן ארבעה עד שישה שבועות באוויר הפתוח, בקיץ.

לקראת סוף חייה, בקיץ, תטיל הנקבה עד ארבע מאות ביצים, כל ביצה לא יותר גדולה מגרגר אורז. רק חמישה אחוזים מצבר הביצים ימלאו את ייעודן וייתנו זחלים בסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר שייתחבו באדמה כדי להתגונן בפני הקור. הציקדה מגיחה מהאדמה בסביבות 23 ביוני ולידתה אורכת שעתיים-שלוש. היא בוקעת מעטיפתה, נאחזת בחוזקה בשש רגליה בעץ או באבן, כנפיה מתקשות. במקומות הימצאותן של ציקדות, ניתן לראות נשלים, הדומים לציקדות שקופות.

בקיעת ציקדה מהנשל

תפוצת הציקדה היא, כאמור, כלל עולמית אך בפרובנס היחס אליה הוא יוצא דופן, ייחודי. כמו ריחות הלבנדר והמימוזה, כמו צל עצי האורן והזית, כמו השתקפויות השמש על הים, הציקדה היא אחת מסמלי הפרובנס. לה פונטן ראה בה עצלנית, אנשי הים התיכון ראו בה אלה! כיצד הפכה הציקדה לאייקונית של הפרובנס, המקשטת בתיה, חוץ ופנים, המעטרת שלל מוצרים כמו כלי אוכל ותכשיטים, הנמכרת בשווקיה ובחנויותיה, למקומיים ולתיירים?

שירה ובוהמה

פרדריק מיסטרל נגד ז’אן דה לה פונטן

כולנו מכירים את המשל המפורסם של לה פונטן, מ-1668, הראשון ב-124 המשלים, שתורגם לעברית בכל גרסאותיו תחת הכותרת “הצרצר והנמלה”. ובכן, בצרפתית לה פונטן לא כיוון לצרצר כי אם לציקדה. הכותרת הנכונה היא “הציקדה והנמלה” (La Cigale et la Fourmi). לה פונטן מציג את הציקדה כלא זהירה, בטלנית, הולכת אחרי נטיות ליבה, לא רואה את הנולד. כל הקיץ שרה ובחורף נותרה בלי מזון ובאה לבקש טובות מהנמלה. מצאה ממי…

הציקדה והנמלה

לאחר ששרה
כל הקיץ,
בבוא הרוח הקרה,
נותרה הציקדה חסרת כול.
אפילו לא פירור קטן אחד
של זבוב או של תולעת לרפואה.
אז הלכה האומללה לשכנתה הנמלה 
לזעוק את רעבונה,
ביקשה, התחננה, הלווי לי
כמה גרגרים למחייה
עד העונה הבאה.
אשלם לך, הבטיחה,
עוד לפני קציר הקיץ, 
חי נפשי, בי נשבעתי,
ריבית וקרן. 
הנמלה, לא באופייה להלוות, 
זו הפחותה במגרעותיה.
ומה עשית כשהיה חם?
שאלה את זו שבאה ללוות.
-לילה ויום, יום ולילה, 
אל תכעסי, שרתי.
-שרת? אדרבה.
הגיעה עת לרקוד.
(בתרגומי, א.ל.)

שמעו את הזמר פייר לוזר במשל המולחן.

לה פונטן הכפיש את הציקדה שלא בצדק. חוקרי החרקים הצביעו על טעויותיו הרבות. הציקדה מוצצת בעזרת חדק, בכל שלבי חייה, צוף שורשים ועצים. היא אינה זקוקה לנמלה ובכלל מתה בסוף הקיץ. אך קביעותיו הפנטזיונריות של לה פונטן נסלחות, כמובן, משום הז’אנר הספרותי שבו הצטיין, דהיינו, כוונת המשל להמחיש שני סוגים מנוגדים של טיפוסי אנשים, הבורגני והבוהמי. זכותו של כותב המשלים לחירות.

פרדריק מיסטרל הפך את הציקדה למוזה של משוררי הפרובנס

בניגוד ללה פונטן, המשורר הפרובנסלי פרדריק מיסטרל (Frédéric Mistral), הזדהה דווקא עם הציקדה, זמרת חולמנית, אומנית אוהבת אור. המוטו שבחר לו, “השמש גורמת לי לשיר”, שאוב מדפוס חייה של הציקדה. וזו מופיעה תדיר בכל ייצוגיו כסימן מזהה, על דש מעילו ברישום שהקדיש לו ב-1864 ארנסט אבר (Ernest Hébert), באקס ליבריס שיצר לו ב-1908 הצייר הקטלוני ז’ואקים רנארטי אי גרסיה (Joaquim Renart i Garcia) ועוד ועוד. מיסטרל טיהר חלקית את הציקדה מהשם הרע שהוציא לה ז’אן דה לה פונטן…

ראו את האקס ליבריס שצייר ז’ואקים רנארטי אי גרסיה. מתחת לסרט המוטו, בתוך העיגול, הבחינו בציקדת הזהב של פרדריק מיסטרל.

האקס ליבריס של פרדריק מיסטרל. מקור: ספרו של ז’ול שארל-רו החוגג יובל לפרסום הפואמה “מיריי”

בתחתית האקס ליבריס, זוג האוהבים הם ונסן ומיריי מהפואמה של מיסטרל “מיריי”. זוהי גם אלגוריה לקשר האהבה בין הפרובנס לקטלוניה.

ב-1854 הקים פרדריק מיסטרל (1830-1914), עם עוד שישה עמיתים, את התנועה “פליבריז'” (Félibrige), מהמילה היוונית philabros, שפירושה “חבר של היפה”. מטרת התנועה הייתה לשמר ולקדם את השפה הפרובנסלית ותרבותה. חמישים מנהיגיה, נושאי ערכיה, ענדו סיכת ציקדה מזהב שעברה אחרי מותם ליורשיהם הנבחרים, כמו מושב אקדמיה. כל ציקדה מזהב נשאה שם סמלי של אזור, עיר, נהר או ערך של הפילוסופיה של האגודה. ציקדה מכסף הוענקה לחברים אחרים, אומנים ושאר כותבים.

והינה כמה שורות מבין אלה המוקדשות לציקדה האהובה, בת לוויתו של זוכה פרס הנובל לספרות ב-1904, פרדריק מיסטרל:

בעוד הציקדה הקטנה שרה,

צנועה, מסתפקת במועט,

בעוד היא חוגגת,

כל החיות כולן בונות את קינן

ואוגרות בו מזון,

ואחר כך בא החורף, ציקדה מסכנה,

והנמלה קורעת אותך לגזרים.

(בתרגומי, א.ל.)

מתוך “איי הזהב”, קובץ שירה שפרסם פרדריק מיסטרל ב-1863

האם הייתה זו תשובתו האירונית של פרדריק מיסטרל לז’אן דה לה פונטן? הנמלה שדנה במשל את הציקדה לרעב, מכפילה ומשלשת בשירתו של מיסטרל את אכזריותה. מיסטרל כמו שכתב את לה פונטן…

פרדריק מיסטרל, 1907. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל

ב-1879 נחלץ חוקר הטבע הידוע, ז’אן-אנרי פאבר (Jean-Henri Fabre), לעזרת ידידו פרדריק מיסטרל בהגנה על הציקדה:

ארבע שנים של עמל מתחת לאדמה, חודש אחד של חגיגה בשמש, אלה הם חיי הציקדה. הבה לא נאשים עוד את החרק הבוגר בניצחונו המטורף.

ועוד כמה שורות של פרדריק מיסטרל, מתוך כתב העת של התנועה:

והלטאות קפאו פעורות פה בעשב החרוך, והציקדות, מטורפות, על עצי הזית המאובקים, על הקוצים ועל עצי האלון הירוקים, בשיא השמש, שרו בתשוקה עזה.

מתוך “לוח שנה פרובנסלי”, 1890

אומנות וקרמיקה

לואי סיקאר הפך את הציקדה לפיה הטובה של הפרובנס

בא אומן הקרמיקה לואי סיקאר (Louis Sicard), איש משכיל וידידו הקרוב של מיסטרל, והשלים את מלאכתו של המשורר. ב-1895 קיבל לואי סיקאר, אומן קרמיקה צעיר ומבטיח מהעיר אובן (Aubagne), הזמנה מתאגיד הרעפים של מרסיי ליצור לו חפץ אופייני לפרובנס, מתנה ייחודית שיוכל להעניק ללקוחותיו. לואי סיקאר, מקורב לעמותה לקידום השפה והתרבות הפרובנסלית, לא התקשה לבחור.

לואי סיקאר, פסל פרובנסלי. כרזה מאת David Dellepiane. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל

לואי סיקאר (1871-1946), שהיה אז בן עשרים וחמש, יצר משקולת נייר בצורת ציקדה היסטורית על ענף עץ זית שעליו חרוט המוטו “השמש גורמת לי לשיר”. הציקדה הראשונה מקרמיקה. הייתה זו הצלחה רבתי. לואי סיקאר קיבל את תואר הכבוד “אבי הציקדה”. שימו את הציקדה על ערמת מסמכים וכך לא תעוף…

הציקדה הראשונה. מקור: אתר בית הקרמיקה לואי סיקאר

ואחרי הציקדה השולחנית בא תור הציקדה על הקיר, קמע מזל שנהיה גם הוא פופולרי מאוד, אף יותר.

דגם של ציקדה כקישוט קיר. מקור: אתר Maison Empereur

הציקדה על ענף עץ הזית הפכה ללוגו של לואי סיקאר ובית הקרמיקה שלו. הצלחות, הספלים, הקנקנים ושאר המוצרים מוטבעים בה.

בשנת 1972 פנה ז’ורז’, בנו של לואי, אל חבריו, הזוג רמון וסילבט אמי (Amy) ואמר להם: “מצאתי יורשים לבית הקרמיקה. אתם.” למה הם? משום הידידות, משום שז’ורז’ ידע שהזוג אמי ימשיך לגלם את נשמת הפרובנס. רמון וסילבט אמרו כן לחבר הנפש ורכשו את המפעל. כך לקחה משפחת אמי תחת חסותה את בית הקרמיקה לואי סיקאר והמשיכה את המסורת.

בסרטון המרתק, החוגג 130 שנה לציקדה הראשונה מקרמיקה, תוכלו לראות את פלורנס אמי, בתם של ז’ורז’ וסילבט, מספרת את סיפור הציקדה, הכרוך בסיפור בית הקרמיקה היוקרתי לואי סיקאר.

לכבוד 130 השנה לציקדה של לואי סיקאר, יצרה משפחת אמי, אחים, אחיות, בני זוג, דודים, ציקדה לבנה מעוטרת בפסי זהב, במספר עותקים מוגבל – מאה ושלושים. הציקדה שלבשה בגדי חג מודרניים יוצרה לפי המודל ההיסטורי. השיטות המסורתיות לא השתנו, כמו לואי סיקאר, גם יורשיו מתעדפים עבודת יד. בית הקרמיקה לואי סיקאר, המשלב מסורת ומודרניזם, הוא עדות חיה לידידות של שתי משפחות, לאומנות האופיינית של הפרובנס, לנשמתה.

מודל הציקדה – 130 שנה. מקור: אתר בית הקרמיקה לואי סיקאר

ארבע שנים מתחת לאדמה, ארבעה שבועות של שירה בשמש, הציקדה של הפרובנס מסמלת את שמחת החיים, עליזות האהבה, האקסטזה של היצירה האומנותית, המוזיקה והשירה, הנאת המנוחה והבטלה, ייחודם של האווירה והנוף הפרובנסליים. משוררי הפרובנס, כמו פרדריק מיסטרל, הם “החברים של היופי”.

הציקדה טבועה עמוק בתרבות הפרובנס והפכה לאחד מסמליה היותר מובהקים. לואי סיקאר העמיד יורשים. עוד אומנים מהפרובנס ממשיכים בדרכו ומשלבים את הציקדה ביצירותיהם. שיכרון!

ציקדות – יצירה מודרנית. מקור: אתר בית הקרמיקה לואי סיקאר

קישור לבית הקרמיקה לואי סיקאר, במרכז העיר אובן