יש לי חולשה, אני מודה, לפסאז’ים המקורים של פריז. יש משהו בקסם הזה, בצעד האחד שאתה עושה מהשדרה הסואנת פנימה, אל תוך עולם שקפא בזמן. האור המסונן דרך תקרות הזכוכית, חלונות הראווה העתיקים, רצפות הפסיפס הדהויות – כל אלו לוחשים סיפורים מתקופה אחרת. יצא לי לשוטט בפסאז’ ז’ופרואה (Passage Jouffroy) אינספור פעמים, ובכל פעם אני מגלה בו פינה נסתרת חדשה.

נכון, הוא לא מפורסם או מפואר כמו אחיו הגדול והמיוחס, פסאז’ דה פנורמה (Passage des Panoramas), שמציץ אליו מעבר לשדרות מונמארטר. אבל דווקא בצניעות היחסית הזאת טמון סוד קסמו. הוא פחות ממוסחר, יותר אינטימי, ובין קירותיו חבויים סיפורים על חדשנות טכנולוגית, הונאות ענק, אהבות אסורות ומלון אחד מסתורי שדלתו מעולם לא ננעלה. בואו איתי למסע בזמן.

היסטוריה: לידתו של הפסאז’ וסודותיו הכמוסים

פריז שלפני הפסאז’ים: עיר של בוץ, חושך ומהפכה

כדי להבין את הנס שהיו הפסאז’ים, צריך קודם כל לדמיין את פריז במחצית הראשונה של המאה ה-19. זו לא הייתה עיר האורות שאנחנו מכירים היום. הרחובות היו צרים, חשוכים, מלוכלכים ומסוכנים. המדרכות, אם היו בכלל, היו עניין של מותרות, והולכי הרגל נאלצו לחלוק את הדרך עם כרכרות סוסים שועטות ועם הבוץ הידוע לשמצה שדבק בפריז עוד מימי הרומאים, שכינו אותה “לוטטיה” – עיר הבוץ.  

בתוך המציאות העירונית הקשה הזאת, נולד רעיון מהפכני: יצירת רחובות פרטיים, מקורים, נקיים ומוארים, המיועדים אך ורק להולכי רגל. הפסאז’ים היו המפלט המושלם עבור הבורגנות העולה, שחיפשה מקום בטוח ואלגנטי לשוטט בו, לערוך קניות ולהיראות. הם היו, למעשה, אבות-טיפוס של מרכזי הקניות המודרניים, והם שינו את פני התרבות הצרכנית והחיים העירוניים בפריז.  

לידתו של פלא טכנולוגי (1846)

היזמים: אציל, איש עסקים ואדריכל נועז

פסאז’ ז’ופרואה לא נולד בחלל ריק. הוא היה תוצאה של תכנון עסקי מבריק. היזמים זיהו את ההצלחה המסחררת של פסאז’ דה פנורמה, והחליטו לבנות פסאז’ חדש שימשיך אותו וינצל את תנועת הקונים שכבר הייתה קיימת באזור. בראש המיזם עמדה חברה פרטית שהונהגה על ידי שני אנשים.  

הראשון היה הרוזן פליקס דה ז’ופרואה-גונסאן (Félix de Jouffroy-Gonsans 1791-1863), אציל שהיה בעל הקרקע והעניק לפסאז’ את שמו. שותפו היה איש עסקים בשם מסייה ורדו (Monsieur Verdeau), שעל שמו ייקרא הפסאז’ הבא בשרשרת, פסאז’ ורדו. את החזון שלהם הם הפקידו בידיו של האדריכל המוערך פרנסואה-היפוליט דסטאילר (François-Hippolyte Destailleur 1787–1852).  

אדריכלות פורצת דרך: ברזל, זכוכית וחימום תת-רצפתי

כאשר נחנך הפסאז’ בשנת 1846, הוא היה לא פחות מפלא טכנולוגי. הוא היה הפסאז’ הראשון בפריז שנבנה כולו משלד של מתכת וזכוכית; רק האלמנטים הדקורטיביים היו עשויים עץ. המבנה המרהיב של תקרת הזכוכית המקושתת (verrière en ogive) הציף את החלל באור טבעי ויצר אווירה אוורירית וקסומה.  

דמיינו לעצמכם את הפריזאים קופאים מקור בחורף, נכנסים לפתע למקום חמים ונעים. האנקדוטה מספרת שהמבקרים היו נוהגים להתגודד מעל רשתות המתכת שברצפה, מהן נפלט האוויר החם, כדי לחמם את רגליהם הקפואות. זה היה פינוק שאין שני לו באותה תקופה.  

סיפורים פיקנטיים וסקנדלים מאחורי הזכוכית

כמו כל מקום פריזאי שמכבד את עצמו, גם לפסאז’ ז’ופרואה יש שלדים בארון וסיפורים עסיסיים שמעטים מכירים.

הונאת מטילי הזהב: כשכל פריז חלמה על קליפורניה (1851)

ב-1851, בשיאה של הבהלה לזהב בקליפורניה, קמה בפסאז’ חברה מפוקפקת בשם “חברת מטילי הזהב” (Société des lingots d’or). בחלון הראווה של משרדיה הוצג לראווה מטיל זהב עצום, ששוויו הוערך בסכום דמיוני של 400,000 פרנקים. המטיל היה הפרס הגדול בהגרלה שנועדה, לכאורה, למטרה נעלה: לממן את שליחתם של 5,000 פריזאים מובטלים לקליפורניה כדי שיוכלו להתעשר.  

ההמונים נהרו לפסאז’ כדי לחזות בפלא ולרכוש כרטיסי הגרלה. אלא שהכל היה הונאת ענק. בעוד שכ-3,000 איש אכן נשלחו לארצות הברית (לרוב לגורל לא ברור), התברר שהפרס הגדול, אותו מטיל זהב נוצץ, היה בלתי ניתן לזכייה מלכתחילה. הפרשה הפכה לאחד הסקנדלים המדוברים של התקופה, והיא ממחישה כיצד הפסאז’ שימש במה לא רק למסחר אלגנטי, אלא גם לחלומות גלובליים, לתקוות של אנשים פשוטים ולתאוות בצע צינית.  

“לה בופה אמריקן”: האם כאן נולד הפאסט פוד הפריזאי? (1853)

לאחר ש”חברת מטילי הזהב” פשטה את הרגל, החנות שלה לא נותרה ריקה לאורך זמן. בשנת 1853 נפתח במקומה עסק חדשני ומעט שערורייתי לתקופתו: “לה בופה אמריקן” (Le Buffet Américain). היה זה, ככל הנראה, ניסיון ראשון לייבא לפריז את תרבות ה”פאסט פוד” מארצות הברית.  

הרעיון היה מהפכני: הלקוחות שילמו מחיר קבוע, בחרו מנות פשוטות שהונחו על דלפק ארוך, ואכלו אותן… בעמידה!. בעיר שקידשה את טקסי הארוחה הארוכים והנינוחים, הקונספט הזה נחשב למוזר, אם לא ברברי. אך הוא מסמן רגע היסטורי קטן ומשעשע בתולדות הגסטרונומיה הפריזאית, שהתרחש ממש כאן, בפסאז’ ז’ופרואה.  

הנסיך טופאקין וצווארו העקום

לפעמים, הסיפורים המעניינים ביותר קדמו למקום עצמו. לפני שהפסאז’ נבנה, עמד במקום מלון פרטי שבו התגורר, בסביבות 1820, נסיך רוסי עשיר ומוזר בשם טופאקין (Tuffakine). הנסיך סבל מצוואר תפוס (טורטיקוליס) חמור, שגרם לראשו להיות מוטה תמיד בזווית חדה אל כתפו הימנית.  

הסיפור המשעשע מספר שמזכירו האישי, מרוב שניסה להטות את ראשו כדי לשוחח עם הנסיך, פיתח עם הזמן “טיק” זהה, רק בכיוון ההפוך – ראשו נטה תמיד שמאלה. התוצאה הייתה קומית: כשהיו הולכים יחד ברחוב, זה לצד זה, הם לא היו יכולים לדבר. וכשהיו מחליפים צדדים, ראשיהם היו מתנגשים זה בזה לקול צחוקם של העוברים והשבים.  

המוסדות שהפכו את הפסאז’ לאגדה

מעבר לסיפורים הפיקנטיים, גדולתו של פסאז’ ז’ופרואה טמונה במוסדות האייקוניים ששכנו ועדיין שוכנים בו, והפכו לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של פריז.

מוזיאון גרווין: הולדת הסלבריטאות משעווה (1882)

בשנת 1882, הפסאז’ קיבל “דייר” חדש שהבטיח את תהילתו לעד: מוזיאון גרווין (Musée Grévin). הרעיון להקמת מוזיאון שעווה נולד במוחו של ארתור מאייר (Arthur Meyer 1844-1924), דמות מרתקת ורבת ניגודים. מאייר, שהיה מנהל העיתון המלוכני “לה גולואה” (Le Gaulois), היה נכדו של רב שהפך לאנטי-דרייפוסר נלהב ובסופו של דבר המיר את דתו לקתוליות.  

מאייר הבין שבמאה ה-19, עידן שקדם להופעת צילומים בעיתונים, הציבור היה צמא “לשים פנים לשמות” של הידוענים והפוליטיקאים שקרא עליהם. הוא חבר לקריקטוריסט והפסל המוכשר אלפרד גרווין (Alfred Grévin 1827-1892), שהעניק למוזיאון את שמו ופיסל את דמויות השעווה הראשונות. ההחלטה למקם את יציאת המוזיאון בלב הפסאז’ הייתה הברקה שיווקית, שהזרימה אליו קהל סקרנים בלתי פוסק והפכה אותו לאחד הפסאז’ים המתויירים ביותר בפריז.  

מלון שופן: המלון המיתולוגי שמעולם לא ננעל

עמוק בתוך הפסאז’, חבויה פנינה אמיתית: מלון שופן (Hôtel Chopin). זהו אחד המלונות הוותיקים ביותר בפריז, שפתח את שעריו יחד עם הפסאז’ עצמו בשנת 1846. במקור הוא נקרא “מלון המשפחות” (Hôtel des Familles), ושמו שונה רק ב-1970 למלון שופן, כמחווה למלחין הדגול.  

ומה לגבי האגדה הרומנטית? הסיפור מספר שהמלחין פרדריק שופן (Frédéric Chopin) נהג להיפגש במלון בחשאי עם אהובתו, הסופרת ז’ורז’ סאנד (George Sand). למרבה הצער, ככל הנראה מדובר באגדה אורבנית בלבד שמעולם לא אומתה. מה שכן ידוע הוא ששופן אכן פקד את הפסאז’ לעיתים קרובות, בדרכו לאולמות התצוגה של יצרן הפסנתרים הנודע פלייל (Pleyel).

 רוצים להתגורר באוטל שופן? ליחצו על הקישור הזה.

עולם שלם בחנויות קטנות: מצעצועים ועד מקלות הליכה

הקסם של הפסאז’ טמון גם בחנויות הייחודיות שלו, שרבות מהן שומרות על אופי של פעם. אי אפשר שלא לעצור מול חלון הראווה של “Pain d’Épices”, חנות צעצועים קסומה שקיימת בפסאז’ כבר למעלה מ-50 שנה. זהו עולם של בתי בובות, מיניאטורות מופלאות וצעצועי עץ שמחזירים כל מבוגר לילדות.  

מקום נוסף שמאוד מצא חן בעיני היה בית התה Valentin , בניהולו של השף פטיסייה ברונו קולאר (Bruno Collard). כל המאפים שם מוכנים במקום ואני יכול להעיד שהקרואסון שאכלתי שם היה חמאתי ונימוח במיוחד. מקום נהדר לאכול משהו קל ולסיים במשהו מתוק. דרך אגב, יש להם גם סניף בגאלרי ויויאן, למקרה שאתם בסביבה.

פסאז’ ז’ופרואה היום: מידע שימושי למבקר

שכנעתי אתכם? אני מקווה מאוד שכן. הנה כל מה שאתם צריכים לדעת כדי לבקר בפנינה הנסתרת הזאת.

כתובות ושעות פתיחה

לפסאז’ ז’ופרואה יש שתי כניסות, מה שהופך את הביקור בו לחלק ממסלול הליכה טבעי בין הפסאז’ים.

• הכניסה הדרומית: 10-12 Boulevard Montmartre
• הכניסה הצפונית: 9 Rue de la Grange-Batelière

הפסאז’ פתוח לקהל הרחב בכל יום, החל מ-7:00 בבוקר ועד 21:30 בערב. שימו לב ששעות הפתיחה של החנויות עצמן עשויות להשתנות.  

איך מגיעים?

ההגעה לפסאז’ פשוטה ונוחה, בזכות מיקומו המרכזי על הגראן בולוואר (Grands Boulevards).

• במטרו: הדרך הקלה והמהירה ביותר. קחו את קו 8 או קו 9 ורדו בתחנת Grands Boulevards. הקפידו לצאת ביציאה מספר 2 (sortie 2: Boulevard Montmartre – Musée Grévin), שתביא אתכם כמעט ישירות לפתחו של הפסאז’.  
• באוטובוס: אם אתם מעדיפים לראות את העיר תוך כדי נסיעה, קווים רבים עוצרים בתחנת Grands Boulevards, ביניהם: 20, 32, 39, 74, ו-85. בלילה, תוכלו להשתמש בקווי ה-Noctilien N15 ו-N16.