הרשו לי להתוודות בפניכם. נכון, פריז היא העיר האהובה עליי ביותר בעולם, אולם העיר השנייה הכי אהובה עליי היא רומא ובאופן כללי, איטליה היא המדינה האהובה עליי ביותר אחרי צרפת (אפילו את התזה שלי, במהלך התואר השני ביחסים בינלאומיים, כתבתי על יחסים בין מדינות שונות בחצי האי האיטלקי לבין צרפת וההבסבורגים בין השנים 1494-1648).
אולם מאז 2013, עת הקמתי את האתר “פרנקופילים אנונימיים”, העיסוק הבלתי פוסק שלי בצרפת גרם לי להקדיש לה את כל ימי החופשה שלי. כך קרה שמאז 2008 לא ביקרתי ברומא. לשמחתי הרבה, השנה, בזכות כנס מקצועי שהתקיים ב”עיר הנצח”, הזדמן לי לבלות בה סוף שבוע שלם.
כשהתחלתי לחשוב מה בא לי לעשות ברומא באותם ימים, נתקלתי בבעיה רצינית. כל מי שאי פעם ביקר ברומא יודע שכמות היופי שיש בעיר הזאת היא פשוט בלתי נתפסת. כל כנסייה קטנה שם, הייתה יכולה להפוך לאטרקציה תיירותית מרכזית של עיר אירופאית אחרת, וכל מוזיאון מכיל אינסוף שכיות חמדה.
כתוצאה מכך, בשלב מסוים מערכת העצבים האנושית לא מסוגלת להתמודד עם כל העומס של היופי שם וחוטפת “הרעלת אומנות”. זאת הסיבה מדוע אני מציע לראש עיריית רומא לפזר בעיר 10-20 כנסיות פרוטסטנטיות, מהזן המשעמם ביותר, על מנת שיוכל התייר להיכנס, לשבת על ספסל מעץ ולבהות בקיר הלבן, עד אשר הוא מרגיש מוכן שוב לצאת להתמודד עם היופי הבלתי נתפס של העיר.
אז כיצד מתמודדים עם בעיה מהסוג הזה? אני החלטתי שהדרך הנכונה ביותר היא מראש לוותר על כמעט כל מה שרומא יכולה להציע, כי אין שום סיכוי שאצליח להתמודד עם כל היופי הזה בזמן כה קצר. במקום זאת יצרתי לעצמי סיור בין שורה מצומצמת של אטרקציות, רובן קטנות יחסית, כאשר המשותף לכולן הוא הקשר הצרפתי שלהן.
התוצאה היא מסלול טיול פרנקופילי לעילא ולעילא עבור כל אוהבי צרפת. מדובר בסיור בן יומיים, שאותו תוכלו להכניס לתוך החופשה שלכם, שמכיל כיכרות, כנסיות ומוזיאונים, חלקם מוכרים מאוד וחלקם הרבה פחות (הייתי אומר שאפילו סודיים).
לפני שנתחיל עם מסלול הטיול, הרשו לי לספק לכם שתי פיסות מידע חשובות, האחת פרקטית והשנייה, לכאורה מאוד לא פרקטית, אך כזאת שתשדרג את הביקור שלכם ברומא.
המלון בו התגוררתי ברומא
במהלך שהותי ברומא התגוררתי במלון Acca Hotel Viminale. המלון ממוקם מצוין (בסביבות 15 דקות הליכה לפיאצה ונציה) וחמש דקות הליכה לפיאצה דה לה רפובליקה, שם ניתן לקחת מטרו ולהגיע איתו ללא מעט מקומות.
נראה שכל החדרים במלון הזה שופצו לאחרונה ומעוצבים בסגנון מאוד קלאסי. החדר ליחיד במלון היה קצת קטן לטעמי, אך החדר הזוגי, שאליו עברתי, היה מצוין. השירות גם הוא היה נהדר ובעצם החיסרון היחידי במלון הזה הוא שאין ארוחת בוקר (הם מספקים משקאות חמים ועוגות בחינם).
אולם גם זו לא בעיה כל כך גדולה כי במרחק שתי דקות הליכה משם נמצא בית הקפה Taliani (ברחוב Via Genova 26), שבו אפשר לזלול כריכים נהדרים, מלווים במיץ תפוזים טרי או את אחד מעשרות סוגי העוגות שיש שם. הם בהחלט יכולים לתת פייט לפטיסרי צרפתי, אבל הצרפתים בכל זאת מנצחים :-).
כעת לאחר שסיימנו עם ה”מנהלות” הגיע הזמן לצאת לטיול שלנו.
מכיוון שאין שום סיכוי שתצליחו לראות את הכל ביום אחד (גם אם רק תצפו באטרקציות מבחוץ), הרי שחילקתי אותו ליומיים, כדי שתוכלו לבקר בכל מקום בניחותא (ייתכן, אם תחליטו לבקר בכל המוזיאונים שנמצאים במסלול, שכדאי אף לחלק את המסלול לשלושה ימים).
יום ראשון מפלאצו פרנזה ועד מוזיאון בונפרטה
פאלאצו פארנזה – לב הכוח הצרפתי
את המסע שלנו נתחיל באחד הארמונות המפוארים ביותר ברומא, פאלאצו פארנזה (Palazzo Farnese), המשמש היום כשגרירות צרפת באיטליה. אי אפשר לפספס את החזית העצומה והמרשימה שלו, שאת חלקה העליון והכרכוב המפורסם עיצב לא אחר מאשר מיכלאנג’לו (Michelangelo 1475-1564).
הארמון נבנה במאה ה-16 עבור משפחת פארנזה, אחת המשפחות החזקות והעשירות של הרנסאנס, שהוציאה מתוכה את האפיפיור פאולוס השלישי (Paulus III 1468-1549). כבר מהמאה ה-17, מלכי צרפת נהגו לשכור את הארמון כדי לשכן בו את שגריריהם, שהיו אורחי הכבוד של משפחת פארנזה.
שימו לב לשלט האצולה מעל המרפסת. שלא תטעו, זהו שלט האצולה של משפחת פרנזה ולא של מלכי צרפת (למרות שבשניהם יש את ה Fleur des Lys). אני אומר זאת כי לא מעט אנשים עלולים להתבלבל בגלל הדמיון של שלט האצולה של מלכי צרפת לזה של משפחת פרנזה (כמו שלא מעט אנשים מתבלבלים בין שלט האצולה של משפחת ברבריני שמכיל דבורים, לזה של משפחת בונפרט, רק מכיוון שנפוליאון הראשון אימץ את הדבורה בתור סמל).
הארמון הזה היה מרכז הכוח של דיפלומטים אגדיים כמו הקרדינל דה ברניס (François-Joachim de Pierre de Bernis 1715-1794), שניהל מכאן את ענייני אירופה, ערך נשפים מפוארים כל כך עד שזכה לכינוי “מלך רומא”, והפך את המקום לסלון התרבותי החשוב ביותר בעיר.
וכאן מגיע הסיפור הפיקנטי. בשנת 1911 צרפת רכשה את הארמון, אך בשנת 1936, ממשלתו של בניטו מוסוליני (Benito Mussolini 1883-1945) החליטה “לקנות” אותו בחזרה. התוצאה הייתה הסכם מדהים: איטליה היא הבעלים של הארמון, אך היא מחכירה אותו לצרפת לתקופה של 99 שנים תמורת סכום סמלי של יורו אחד לשנה, בתנאי שצרפת תדאג לתחזוקתו המלאה.
היום ניתן לבקר בפלאצו פרנזה, אולם חובה להזמין כרטיסים מראש באמצעות הקישור הזה, ולכן לצערי לא יכולתי לבקר בפנים. אולם לשמחתי ממש לא הרחק מפלאצו פרנזה התקיים שוק אוכל נחמד (פתוח שני-שבת בין 07:00-14:00), כך שלכל הפחות זכיתי להנות מכל מה שהיה לרוכלים למכור שם.
כתובת הארמון: Piazza Farnese 67
ימי ושעות פתיחה:
- יום שני: סיורים בשעות 15:00, 16:00 ו-17:00 (באיטלקית). בשעה 17:00 מתקיים סיור הכולל את המרתפים.
- יום שלישי: סיורים בשעות 16:00 ו-17:00 (באנגלית). בשעה 17:00 מתקיים סיור הכולל את המרתפים (באנגלית).
- יום רביעי: סיורים בשעות 16:00 ו-17:00 (באיטלקית).
- יום חמישי: סיורים בשעות 16:00 ו-17:00 (בצרפתית). בשעה 17:00 מתקיים סיור הכולל את המרתפים (בצרפתית).
- יום שישי: סיורים בשעות 16:00 ו-17:00. בשעה 17:00 מתקיים סיור מיוחד הכולל את ה-École française de Rome והספרייה.
- שבת וראשון: המקום סגור למבקרים (למעט קבוצות בתיאום מיוחד).
סן לואיג’י דיי פראנצ’זי – קרוואג’ו, קברים וסודות
במרחק הליכה קצרה מפאלאצו פארנזה, חבויה הפנינה האמיתית של צרפת ברומא: כנסיית סן לואיג’י דיי פראנצ’זי (San Luigi dei Francesi), הכנסייה הלאומית של צרפת בעיר מאז 1589. כבר מהחזית, אי אפשר לטעות בזהותה: פסליהם של מלכי צרפת וקדושיה, ביניהם שארל הגדול, לואי התשיעי הקדוש (Louis IX 1214-1270) וז’אן דה ולואה (Jeanne de Valois 1464-1505), מקדמים את פני הבאים.
הכנסייה נוסדה ב-1518 והושלמה בסיועה הנדיב של המלכה קטרינה דה מדיצ’י (Catherine de’ Medici 1519-1589). בפנים, תמצאו פאר בארוקי עוצר נשימה, אך גולת הכותרת, הסיבה שמיליוני תיירים מגיעים לכאן, נמצאת בקפלה קטנה וחשוכה בצד שמאל – קפלת קונטארלי.
כאן, תצטרכו להשקיע מטבע של יורו אחד כדי להדליק את האור, ואז, למשך דקה, תתגלה בפניכם גאונות טהורה. שלושה ציורים מונומנטליים של הצייר קרוואג’ו (Caravaggio 1571-1610) המתארים את חייו של מתי הקדוש.
“הקריאה למתי”, עם אלומת האור המהפכנית החותכת את החושך; “המרטיריות של מתי”, סצנה אלימה ודינמית; ו”מתי והמלאך” מעל המזבח.
אבל הסיפור המרתק באמת הוא על הציור שאתם לא רואים. קרוואג’ו צייר גרסה ראשונה ל”מתי והמלאך” שנדחתה על הסף על ידי מזמיני העבודה. מדוע? מכיוון שהוא צייר את הקדוש כאיכר אנאלפבית, עם רגליים מלוכלכות והבעה מבולבלת, כשהמלאך, שנראה חושני מדי, אוחז בידו ומדריך אותו בכתיבה. זה היה ריאליזם בוטה מדי עבור הכנסייה. הציור המקורי אבד, אך הסיפור נשאר כעדות למאבקו של גאון מול הממסד.
מקום מנוחתם של גדולי צרפת
סן לואיג’י היא לא רק מוזיאון, אלא גם מקום מנוחתם האחרון של צרפתים דגולים. כאן נקבר ליבו של הקרדינל דה ברניס, אותו “מלך רומא” שפגשנו בפאלאצו פארנזה.
כאן גם טמונות עצמותיו של אחד מגדולי ציירי הנוף בכל הזמנים, קלוד לורן (Claude Gellée, dit Le Lorrain 1600-1682), שהועברו לכאן ביוזמתו של אדולף טייר (Adolphe Thiers 1797-1877).
ובאחת הפינות תמצאו מצבה מרגשת במיוחד, זו של פולין דה בומון (Pauline de Beaumont 1768-1803), אהובתו של הסופר והדיפלומט הדגול פרנסואה-רנה דה שאטובריאן (François-René de Chateaubriand 1768-1848). היא מתה ברומא, והוא, שבור לב, עיצב את קברה בעצמו.
כתובת: Piazza di S. Luigi de’ Francesi
ימי ושעות פתיחה: פתוח כל יום בין 10:00-12:30 ובין 15:00-19:00. סגור ביום חמישי אחר הצהריים, כפי שגיליתי בעצמי, מה שאילץ אותי לחזור לשם ביום למחרת.
עצירת ביניים: פסיפס הזהויות של צרפת הישנה
לפני שנמשיך, עצירה קטנה שחושפת סוד על אופייה של צרפת הישנה. סן לואיג’י היא הכנסייה של “צרפת”, אך בקרבת מקום נמצאות שתי כנסיות קטנות יותר: סן-ניקולא-דה-לורן (Saint-Nicolas-des-Lorrains) וסן-איב-דה-ברטון (Saint-Yves-des-Bretons). לצד הכנסיות הללו ישנה עוד כנסיה שנמצאת לא הרחק מסן לואיג’י ולמרות שהיא איננה “צרפתית” קבור שם אחד מגדולי הציירים הצרפתים של המאה ה-17 ולכן היא בהחלט ראויה לביקור.
כל אחת מהכנסיות הללו נמצאת במרחק של 5-10 דקות הליכה מכנסיית סן לואיג’י כך שאני ממליץ לכם לקרוא על כל אחת מהכנסיות הללו ולהחליט אם תרצו לבקר בכולן או רק בחלק מהן.
Saint-Nicolas-des-Lorrains
כנסייה מרתקת זו ממוקמת בסמוך לפיאצה נאבונה ברומא, ומהווה סמל היסטורי לקהילת יוצאי חבל לורן. בתקופת הרנסאנס, תושבי לורן שחיו ברומא השתייכו ל”קהילת סן לואי” הצרפתית, אך בשנת 1589 הם החליטו להקים אחוות מאמינים עצמאית כדי להתבדל מהצרפתים.
בשנת 1622, תחת שלטונו של דוכס לורן אנרי השני, העניק האפיפיור גרגוריוס החמישה עשר לקהילה כנסייה עתיקה שעמדה במקום. הכנסייה נבנתה מחדש והושלמה סביב שנת 1636 על ידי האדריכל פרנסואה דז’רדן (François Desjardins), בין היתר בזכות תרומה של 500 מטבעות זהב שהותיר בצוואתו הפסל בן לורן, ניקולא קורדייה (1567-1612 Nicolas Cordier).
הקשר של הכנסייה לצרפת הוא מורכב ורווי תהפוכות: היא הוקמה מלכתחילה מתוך רצון לעצמאות ולהפרדה מההשפעה הצרפתית ברומא. על חזית הכנסייה עדיין מתנוססת בגאווה כתובת בלטינית המקדישה את המבנה ל”אומה של לורן” (natio Lotharingorum) ולצידה סמלי האצולה של דוכסי החבל, המזכירים את עברה העצמאי.
עם זאת, ההיסטוריה שינתה את התמונה כאשר בשנת 1766 סופחה דוכסות לורן רשמית לצרפת. כתוצאה מכך, הכנסייה הפכה למעשה לחלק מהמורשת הצרפתית בעיר, והיא נחשבת עד היום לאחת ה”כנסיות הצרפתיות” של רומא ואף שופצה בשנים האחרונות במסגרת הסכם עם משרד התרבות הצרפתי.
כתובת: Largo Febo 9
Saint Yves-des-Bretons
שורשיה של הכנסייה נעוצים באמצע המאה ה-15, כאשר הקרדינל הברטוני אלן דה קואטיבי (1407-1474 Alain de Coëtivy) פעל מול האפיפיור ניקולאוס החמישי (וביקש אשרור מהאפיפיור קליקסטוס השלישי ב-1455) כדי להעניק לקהילה הברטונית ברומא כנסייה ימי-ביניימית חרבה בשם “סנט אנדראה דה מורטאריס” (שהייתה שייכת במקור לאגודת סתתי השיש).
באותה עת, דוכסות ברטאן הייתה עדיין מדינה עצמאית, והכנסייה, יחד עם אכסניה ובית חולים שהוקמו לצידה, שימשה כמרכז לאומי דתי עבור עולי רגל מברטאן שהגיעו לעיר. הכנסייה הוקדשה לסנט איבו (איב), הפטרון של חבל ברטאן ושל עורכי הדין.
הקשר של הכנסייה לצרפת שזור באובדן העצמאות של חבל ברטאן ובסיפוחו לצרפת (מהלך שהפך לרשמי בשנת 1532). בשנת 1582, מתוך מניעים פוליטיים, לחץ מלך צרפת אנרי השלישי על האפיפיור גרגוריוס השלושה עשר לאחד את אחוות סנט איבו יחד עם כל נכסיה לתוך הקהילה של הכנסייה הלאומית הצרפתית ברומא, סן לואי דה פראנסז. מהלך זה של “לאומנות דורסנית” שלל למעשה מהברטונים את עצמאותם וייצוגם הנפרד בעיר וכפה עליהם היטמעות במוסדות הצרפתיים, גם אם הכנסייה שמרה על הזיקה השמית וההיסטורית לברטאן.
בשנת 1875, לאחר שורה של הצפות שפגעו בכנסייה, היא נהרסה כליל, ובמקומה נבנתה כנסייה חדשה וקטנה יותר (במיקום מעט שונה) שהושלמה ב-1890 בתכנונו של האדריכל לוקה קרימיני. קרימיני עיצב את המבנה בסגנון נאו-רנסאנס, ושילב בחזית הכנסייה החדשה מדליון טרקוטה מקורי מהמאה ה-15 של סדנת דלה רוביה (Della Robbia) המפורסמת, ששכן בכנסייה הישנה, ואשר אליו התווספו מאוחר יותר דמויותיהם של סנט איבו וסנט ברנרד.
San Lorenzo in Lucina
שורשיה של הכנסייה נעוצים במאות ה-4 וה-5 לספירה, כאשר האפיפיור סיקסטוס השלישי הקים בה בסיליקה והפך אותה למקום פולחן ציבורי. במאה ה-17 עברה הכנסייה שינויים אדריכליים ואמנותיים משמעותיים ביותר. בשנת 1606 מסר אותה האפיפיור פאולוס החמישי לידי מסדר בשם “הקראצ’וליני”, ואלה פתחו במבצע של בנייה מחדש ושיפוץ יסודי שהתאים את הכנסייה לסגנון הבארוק.
הקשר הצרפתי של הכנסייה בא לידי ביטוי מובהק במורשת האמנותית והאנושית שלה. במהלך המאה ה-17, רומא משכה אליה אמנים צרפתים רבים, וסן לורנצו אין לוצ’ינה היוותה כר פעולה חשוב עבור חלקם. הצייר הצרפתי הנודע סימון וואה ( 1590-1654 Simon Vouet), שהושפע מקראווג’יו, הותיר בכנסייה חותם מרשים כאשר השלים סביב שנת 1624 את עיטור הקפלה המוקדשת לפרנציסקוס הקדוש, כולל ציורי קיר ושני בדי קנבס ציוריים המתארים את חיי הקדוש.
מעבר לכך, לאורך השנים הפכה הכנסייה למקום קבורתם של אישים צרפתים שפעלו ברומא, ובהם הצייר והתחריטאי ז’אן טורפן (ב-1629) והמלחין אלברט אנדרו (ב-1804), דבר הממחיש את החיבור העמוק של קהילת יוצאי צרפת למבנה.
הדמות הצרפתית המפורסמת ביותר הקשורה לכנסייה היא צייר הבארוק המוערך ניקולא פוסן, שהתגורר ברומא וראה בסן לורנצו אין לוצ’ינה את הקהילה המקומית שלו. כאשר פוסן הלך לעולמו בנובמבר 1665, הוא ביקש בצוואתו במפורש להיקבר בכנסייה בטקס צנוע נטול כל פאר, וללא כל מצבה או סממן זיכרון מיוחד, וכך אכן היה. חבריו ומעריציו, בהם הביוגרף ג’ובאני פייטרו בלורי והמלומד הצרפתי קלוד ניקז, התרעמו על חסרונה של אנדרטה ראויה וכתבו לו הספדים פואטיים וספרותיים כדי להנציחו.
היעדר קבר רשמי נמשך למעלה ממאה וחמישים שנה, עד שבין השנים 1829 ו-1832 החליט שגריר צרפת ברומא, הסופר פרנסואה-רנה דה שאטובריאן, לתקן את העוול ההיסטורי והקים בכנסייה מצבת זיכרון מרשימה. האנדרטה כוללת את פסל החזה של פוסן ותבליט המציג את יצירתו המפורסמת “הרועים בארקאדיה” (Et in Arcadia ego), כיאות לגדולתו של האמן.
כתובת: Piazza di San Lorenzo in Lucina 6
המוזיאון הנפוליאוני ברומא (Museo Napoleonico)
אחרי שסיימתם לבקר בכנסיות שקשורות לצרפת אתם מוזמנים ללכת ברגל כרבע שעה ולהגיע לתחנה האחרונה של היום הזה: המוזיאון הנפוליאוני.
המוזיאון ממוקם בקומת הקרקע של פלאצו פרימולי (Palazzo Primoli) ההיסטורי שבמרכז העיר, לא הרחק מפיאצה נאבונה ונהר הטיבר. הוא נוסד בשנת 1927, כאשר הרוזן ג’וזפה פרימולי – בנם של הרוזן פייטרו פרימולי והנסיכה קרלוטה בונפרטה – החליט להוריש לעיריית רומא את אוסף האמנות והמזכרות המשפחתי העצום שלו ושל אחיו לואיג’י.
מטרתו המרכזית של פרימולי לא הייתה רק לפאר את כיבושי האימפריה הצרפתית, אלא דווקא להציג ולתעד את הקשר ההיסטורי והעמוק שנקשר בין משפחת בונפרטה לבין העיר רומא, קשר שהחל בעקבות הכיבוש הצרפתי של העיר ב-1808 (אז הוכרזה רומא כ”עיר חופשית ואימפריאלית”) ונמשך כאשר בני המשפחה מצאו בה מקלט לאחר נפילת האימפריה.
בניגוד למוזיאונים היסטוריים מסורתיים, המקום משמר אווירה של “בית-מוזיאון” המאפשר הצצה אינטימית ופרטית לחייהם של קיסרים, מלכים, מלכות וגנרלים. תצוגת המוזיאון משתרעת על פני 13 חדרים ומחולקת לשלוש תקופות עיקריות: ימי הקיסרות הראשונה של נפוליאון, התקופה ה”רומאית” שלאחר נפילתו, וימי הקיסרות השנייה (1852-1870). בין המוצגים הרבים ניתן למצוא פורטרטים משפחתיים, פסלי שיש, תכשיטים מרהיבים, בגדי חצר אריסטוקרטיים, רהיטים מפוארים שהובאו מפריז ו…יציקת גבס של השד של פאולין בונפרט, אותה יצק אנטוניו קנובה עבור פסלו ונוס ויקטריקס, שאותו נראה ביום הבא.
כתובת: Piazza di Ponte Umberto I, 1
ימי ושעות פתיחה: שלישי עד ראשון מ 10:00-17:15. סגור בימי שני.
יום שני: מהמדרגות הספרדיות ועד פלאצו בונפרטה
אם אתם מתגוררים במלון שעליו המלצתי לכו לכיכר הרפובליקה (Piazza della Repubblica) ומשם קחו מטרו (קו A) עד ל Spagna. צאו מהמטרו ובואו נתחיל את הטיול שלנו.
טריניטה דיי מונטי – הכנסייה הצרפתית בראש המדרגות הספרדיות
את הסיור שלנו היום נתחיל בנקודת התצפית המפורסמת והיפה ביותר ברומא, בראש המדרגות הספרדיות, מול כנסייה שכולם מכירים, אך מעטים יודעים את סודה הצרפתי.
כנסיית טריניטה דיי מונטי (Trinità dei Monti), עם שני מגדלי הפעמונים הסימטריים שלה, היא הסמל הבלתי מעורער של פיאצה די ספניה. אך למרות שהמדרגות המובילות אליה נקראות “ספרדיות” (בשל קרבתן לשגרירות ספרד), הכנסייה עצמה היא צרפתית לחלוטין, וסיפורה הוא סיפור של אדיקות מלכותית.
היא נוסדה בשנת 1494 על ידי מלך צרפת, שארל השמיני (Charles VIII 1470-1498). המלך הקים אותה כמתנה למסדר האחים המינימים של פרנסואה דה פאולה הקדוש (François de Paule 1416-1507), כאות תודה על כך שהנזיר הקדוש ניחם את אביו, המלך לואי האחד עשר (Louis XI 1423-1483), על ערש דווי.
במאה ה-17 החליט הדיפלומט הצרפתי אטיין גופייה (1573-1660 Étienne Gueffier) לממן מכיסו גרם מדרגות מפואר שיוביל מהכיכר למטה לעבר הכנסייה על ראש הגבעה. לפי התכנון המקורי בראש המדרגות היה אמור להיות מוצב פסלו של לואי הארבעה עשר הצעיר, אולם האפיפיור התנגד באופן נחרץ להצבת פסל של מלך זר כה גבוה ברומא. לאחר לא מעט ויכוחים נבנו המדרגות ללא הפסל של לואי הארבעה עשר וכדי להוסיף חטא על פשע קראו למדרגות הללו “המדרגות הספרדיות” על שם שגרירות ספרד שנמצאה בבניין למטה, ולא המדרגות הצרפתיות…
מאז ועד היום, הכנסייה נחשבת ל”כנסייה הרומית של מלכי צרפת” ונמצאת תחת חסותה של ממשלת צרפת. בפנים, תוכלו למצוא גלריה של דיוקנאות מלכי צרפת, המעידה על הקשר העמוק. לעמוד כאן, בראש המדרגות, ולהשקיף על רומא הפרושה תחתיכם, זה להבין כיצד ההיסטוריה, האמנות והעוצמה הצרפתית נבנו, פשוטו כמשמעו, אל תוך הנופים עוצרי הנשימה ביותר של העיר.
הסיפור הזה קיבל תפנית מודרנית וסוערת ממש לאחרונה: בשנת 2024, בית המשפט לחשבונות של צרפת (Cour des comptes) פרסם דו”ח שבו נטען כי מכיוון שהמדרגות נבנו בכסף צרפתי, הן למעשה שייכות לצרפת. הדרישה הזו עוררה סערה דיפלומטית וזעם באיטליה, כאשר פוליטיקאים איטלקים איימו בתגובה לדרוש בחזרה יצירות אמנות איטלקיות הנמצאות בצרפת.
כתובת: Piazza della Trinità dei Monti, 3
ימי ושעות הפתיחה:
יום ראשון 9:00–19:30
יום שני 10:15–19:45
יום שלישי 10:15–19:45
יום רביעי 12:00–19:45
יום חמישי 10:15–19:45
יום שישי 10:15–19:45
יום שבת 10:15–19:45
וילה מדיצ’י: אמנות, תותחים וניהול סוער
אחרי שביקרתם בכנסייה לכו לעבר וילה מדיצ’י (Villa Medici), מבנה מרהיב ביופיו המשקיף על כל רומא. מאז 1803, הווילה משמשת כביתה של האקדמיה הצרפתית ברומא, מוסד יוקרתי המארח אמנים צרפתים צעירים ומבטיחים.
המבנה הוקם במקור בסביבות שנת 1544 עבור הקרדינל ג’ובאני ריצ’י ממונטפולצ’אנו, ותוכנן על ידי האדריכל ג’ובאני ליפי ובנו אניבלה ליפי. בשנת 1576 נרכשה הוילה על ידי הקרדינל פרדיננדו דה מדיצ’י (1549-1609), שלימים הפך לדוכס הגדול של טוסקנה), אשר שכר את שירותיו של האדריכל ברתולומאו אמנאטי כדי להרחיב ולפאר אותה. מדיצ’י הפך את הוילה לארמון-מוזיאון של ממש, שנועד לאכלס את האוסף העצום שלו של יצירות אמנות ועתיקות, לצד גן בוטני מרהיב המשתרע על פני שבעה דונמים ומעוטר במזרקות ופסלים מפורסמים.
וכאן אנו מקבלים את הקשר הצרפתי הראשון, מכיוון שפרדיננדו הצליח לחתן את אחייניתו מארי דה מדיצ’י עם מלך צרפת אנרי הרביעי, ובכך להפוך אותה למלכת צרפת השנייה מבית מדיצ’י (הראשונה היא כמובן קתרין דה מדיצ’י). אולם הקשר הצרפתי העמוק של הוילה מתחיל עם מוסד שנוסד עשורים רבים לפני שעבר אליה.
בשנת 1666, ביוזמתם של מלך צרפת לואי הארבעה עשר ושר האוצר שלו ז’אן-בטיסט קולבר, הוקמה “האקדמיה של צרפת ברומא” (Académie de France à Rome), במטרה לארח ולטפח אמנים צרפתים מצטיינים ולאפשר להם ללמוד מיצירות המופת של רומא. האקדמיה נדדה בין מספר ארמונות בעיר (ביניהם פלאצו מנצ’יני), עד שנת 1803 החליט נפוליאון בונפרטה להעביר אותה באופן רשמי למשכנה הקבוע בוילה מדיצ’י.
הוילה נבחרה, בין היתר, משום שמבנה המבודד יחסית ובעל החזות המבוצרת סיפק תחושת ביטחון לצרפתים (לאחר התנכלויות שחוו ברומא), וכן בשל חללי הפנים הגדולים שאפשרו להציג כראוי את אוסף יציקות הגבס העצום של האקדמיה. מרגע המעבר, הפכה וילה מדיצ’י למוקד של מצוינות תרבותית ואמנותית צרפתית בלתי מעורערת. לאורך המאות ה-19 וה-20, היא אירחה כפנסיונרים את זוכי “פרס רומא” (Prix de Rome) היוקרתי, ביניהם ענקי התרבות הצרפתית כדוגמת המלחינים הקלאסיים הקטור ברליוז וקלוד דביסי.
במחצית השנייה של המאה ה-20 עברה האקדמיה הצרפתית בוילה רפורמות משמעותיות שנועדו להתאים אותה לעידן המודרני. בשנת 1961, שר התרבות הצרפתי אנדרה מלרו מינה את הצייר המפורסם בלתיוס (Balthus) למנהל המוסד, צעד שהשיב לוילה את יוקרתה הבינלאומית. לאחר אירועי מאי 1968 נערכה רפורמה נוספת (ב-1971), שביטלה את “פרס רומא” המסורתי ופתחה את שערי הוילה לדיסציפלינות חדשות כגון תולדות האמנות, ספרות, צילום, קולנוע ועיצוב. כיום, וילה מדיצ’י ממשיכה לתפקד כמוסד ציבורי לאומי של משרד התרבות הצרפתי, ומשמשת במקביל כמשכן לאמנים וחוקרים, מרכז תרבותי תוסס ואתר מורשת היסטורי הפתוח למבקרים מכל העולם.
ביקור בוילה מדיצ’י
ביקרתי בוילה מדיצ’י, בזמן הטיול שלי ברומא ונהניתי מאוד לא רק מההיסטוריה אלא גם מהגן ושכיות החמדה שמצאתי בוילה ובמבנים במתחם. אני הצלחתי עם לא מעט מזל להיכנס לשם מבלי להזמין כרטיסים מראש, אולם לכם אני ממליץ לא לסמוך על המזל ולהזמין כרטיסים באמצעות הקישור הזה.
כתובת: Viale della Trinità dei Monti, 1
ימי ושעות פתיחה: פתוח כל יום, חוץ מיום שלישי, בין השעות 09:30 בבוקר עד 19:00 בערב (כניסה אחרונה מתאפשרת בשעה 18:30).
וילה בורגזה: השערורייה העירומה של פולין בונפרטה
אחרי שסיימנו לבקר בוילה מדיצ’י נמשיך הלאה עד שנגיע לפארק של וילה בורגזה (Villa Borghese) שבתוכו נמצאת הגלריה המפורסמת, בה נמצא פסלה של הדמות הצבעונית והשערורייתית ביותר במשפחת בונפרטה – פולין (Pauline Bonaparte 1780-1825).
פולין, אחותו האהובה של נפוליאון, נישאה לנסיך קמילו בורגזה (Camillo Borghese 1775-1832), אחד האצילים העשירים והחשובים ברומא. נישואים אלו נועדו להעניק לגיטימציה למשפחת בונפרטה “הנובורישית” בקרב האריסטוקרטיה האירופית הוותיקה.
זמן קצר לאחר נישואיה, הזמין בעלה פסל מהאמן הגדול ביותר של התקופה, אנטוניו קנובה (Antonio Canova 1757-1822). התוצאה הייתה “ונוס המנצחת” (Venus Victrix), יצירת מופת שבה פולין מתוארת כאלת האהבה, שוכבת עירומה כמעט לחלוטין על ספה רומית.
הפסל חולל שערורייה עצומה. נסיכה מבית אצולה מכובד, מתוארת בעירום מלא – זה היה בלתי נתפס. כששאלו את פולין כיצד הסכימה לדגמן כך, היא ענתה בביטול באחת התשובות המפורסמות בתולדות האמנות: “למה לא? הסטודיו היה מחומם”. בעלה, הנסיך בורגזה, היה נבוך כל כך עד שהחזיק את הפסל נעול בתוך ארגז עץ במשך שנים, והרשה רק למעטים לראותו.
במעשה הזה, פולין לא רק הפגינה אומץ וחושניות. היא השתמשה באמנות הקלאסית, סמל הלגיטימיות התרבותית, כדי לבסס את מעמדה החדש, ובו בזמן זעזעה את החברה השמרנית עם התעוזה הצרפתית המודרנית שלה. זו הייתה הצהרה אישית ופוליטית מבריקה.
ביקור בגלריה בורגזה
אם בוילה מדיצ’י עוד אפשר לבקר מבלי להזמין כרטיסים מראש, הרי כפי שגיליתי על בשרי, בוילה בורגזה הדבר הזה בלתי אפשרי. לכן אם תרצו למנוע מעצמכם את עוגמת הנפש לה זכיתי, כאשר ניסיתי להיות ספונטני ולקנות כרטיס במקום, עליכם להזמין כרטיס מראש.
כתובת: Piazzale Napoleone I
ימי ושעות פתיחה:
הגנים של וילה בורגזה פתוחים כל יום מהזריחה ועד השקיעה.
גלריה בורגזה פתוחה משלישי עד ראשון מ 09:00-19:00 (כניסה אחרונה ב 17:30). המקום סגור ביום שני.
פלאצו בונפרטה: הגלות דרך עיניה של אם
אחרי שביקרנו אצל הבת (פאולינה בונפרטה), הגיע הזמן לבקר אצל האמא וכאן גם נסיים את הטיול שלנו. אני מתכוון כמובן לפלאצו בונפרטה (Palazzo Bonaparte), שצופה אל פיאצה ונציה המפורסמת, שם בחרה לחיות את שארית חייה, לאחר תבוסתו הסופית של בנה, לטיציה רמולינו בונפרטה (Letizia Ramolino Bonaparte 1750-1836), אמם של פאולינה ושל נפוליאון, שנודעה בכינוי “מאדאם מר” (Madame Mère).
ניתן להגיע מוילה בורגזה לשם בשתי דרכים:
- הליכה של כחצי שעה ברגל דרך Via del Corso המפורסמת.
- לקחת את קו 160 מ S. Paolo Del Brasile לכיוון Montagnola (יש לרדת בתחנת Plebiscito, שנמצאת ממש בקרבת המוזיאון).
לטיציה רמולינו רכשה את הארמון ב-1818 וחיה בו עד מותה ב-1836. הסיפור המפורסם והנוגע ללב ביותר קשור למרפסת הפינתית, הירוקה והמכוסה, המכונה “בוסולוטו” (bussolotto). מספרים שהיא נהגה לשבת שם שעות, מוסתרת מעיני הקהל, ולהתבונן בחיים השוקקים של רומא החולפים תחתיה.
גם לאחר שהתעוורה, היא המשיכה במנהגה, כאשר בת לווייתה הייתה מתארת לה בפרטי פרטים את המתרחש בכיכר. זוהי תמונה אנושית ורבת עוצמה של אישה שראתה את בנה כובש את אירופה, ולבסוף מצאה את עצמה צופה על העולם מבעד לחלון קטן בגלותה הרומית.
כיום הארמון משמש כמוזיאון לתערוכות מתחלפות ולשמחתי הגדולה בדיוק כשהייתי ברומא התקיימה בו תערוכה נפלאה על חייו של אלפונס מוחה (Alphonse Mucha 1860-1939). מוחה, היה אומנם אומן צ’כי, אולם הוא פעל בפריז לא מעט שנים וכמה מיצירותיו הגדולות ביותר נוצרו שם, כך שבתור פרנקופיל, שמאוד אוהב הבל אפוק, נהנתי מאוד מהתערוכה שלו.
כמובן שאינני יודע איזו תערוכה תהיה ברומא בזמן שאתם תהיו, אולם אתם בוודאי תשמחו לשמוע שהמוזיאון פתוח כל יום ולכן הוא מאוד נגיש (ניתן לקנות כרטיסים בקופת המוזיאון).
שעות פתיחה:
שני–חמישי: 09:00–19:30
שישי–ראשון: 09:00–21:00
סיכום: שתי אהבות גדולות שמתמזגות לאחת
המסע שלנו בעקבות צרפת ברומא מגיע לסיומו. גילינו שהנוכחות הצרפתית אינה רק אוסף של מבנים או יצירות אמנות; היא חוט שני השזור עמוק במרקם של העיר, סיפור מתמשך של השפעה, יריבות, הערצה וחיבור.
מכוחם של הקרדינלים, דרך גאונותם של האמנים ועד לדרמות האישיות של משפחת בונפרטה, צרפת עיצבה את רומא לא פחות משהושפעה ממנה. אני מקווה שהמסלול הזה יעניק לכם זווית ראייה חדשה בביקורכם הבא בעיר הנצח, ויגרום לכם, כמוני, להרגיש איך שתי האהבות הגדולות שלנו מתמזגות לאחת.
צאו לדרך, חפשו את הסודות, ואל תשכחו לספר לי מה עוד גיליתם.