יש מקומות שקוראים לך עוד לפני שביקרת בהם. עבורי, הונפלר היא מקום כזה. אני מתכנן את המסע שלי לשם, לספטמבר 2025, וככל שאני מעמיק בסיפורה, כך הציפייה גוברת. אני מדמיין את עצמי עומד על שפת ה”וייה באסן” (Vieux Bassin), הנמל העתיק, ומרגיש את הדופק של מאות שנות היסטוריה פועם מהבתים הגבוהים, מספינות המפרש המתנדנדות ומהאור המפורסם שרקד על בדי הציור של מונה.
קל להתאהב בתמונה של הונפלר, אבל הרשו לי לגלות לכם סוד שלמדתי: להבין את הונפלר באמת, פירושו לצלול אל תוך הסיפורים שלה עוד לפני שכף רגלך דורכת על אבני המרצפת העתיקות.
העיר הזאת היא לא רק יפה, היא נס. היא אחת הערים הנורמניות הבודדות ששרדו את ההפצצות הנוראיות של מלחמת העולם השנייה כמעט ללא פגע. בעוד שערים כמו קאן (Caen), רואן (Rouen) ולה האבר (Le Havre) נבנו מחדש מאפרן, הונפלר נשארה כמעט כפי שהייתה במשך מאות שנים.
זהו מוזיאון חי, קפסולת זמן שמציעה לנו הצצה נדירה לנורמנדי של פעם. לכן, להכיר את ההיסטוריה שלה זה לא סתם ידע כללי; זה המפתח שיאפשר לכם לראות את רוחות הרפאים של הוויקינגים, מגלי הארצות, האמנים והמהפכנים שעדיין מהלכות בסמטאותיה. בואו נצא למסע בזמן, ונחשוף יחד את הנשמה האמיתית של פנינת נורמנדי.
מהוויקינגים ועד המבצרים: לידתו של נמל אסטרטגי
כדי להבין את הונפלר, צריך לחזור אחורה בזמן, לתקופה שבה הכל התחיל. העיר הזאת לא נולדה במקרה; היא תוצר של גיאוגרפיה, אסטרטגיה ורוח הרפתקנית.
הסוד החבוי בשם
רבים חושבים שהשם “הונפלר” (Honfleur) קשור איכשהו לפרחים (fleur), אבל האמת מרתקת הרבה יותר וחושפת את הדי.אן.איי האמיתי של העיר. השם הוא למעשה מסמך היסטורי בפני עצמו, המקודד את סיפור היווסדה. האזכור הכתוב הראשון של המקום מופיע במסמך משנת 1025, שנכתב על ידי רישאר ה-3 (Richard III, 997-1027).
השם מורכב משתי מילים עתיקות, ככל הנראה מהשפה הנורדית העתיקה או האנגלו-סקסונית, שהביאו איתם הוויקינגים שהתיישבו כאן וייסדו את הנמל. החלק הראשון, “Hon”, מגיע כנראה משם פרטי נורדי, “Húni”, או מהמילה “Honne” שמשמעותה מפרצון קטן או כפר.
החלק השני, “fleur”, הוא שיבוש של המילה “fleu” או “flēot”, שפירושה נחל או שפך נהר. אם כך, “הונפלר” היא למעשה “הנחל של הוני” או “הכפר על שפך הנחל”. השם הזה מתאר באופן מושלם את מיקומה האסטרטגי: יישוב קטן ומוגן על נחל הגאות והשפל, ממש בפתחו של שפך נהר הסן האדיר. הוויקינגים, שהיו רבי-אמנים בניווט ימי ונהרות, ידעו בדיוק מה הם עושים.
מלחמת מאה השנים: המבצר שלא נכנע
המיקום האסטרטגי הזה, ששירת את הוויקינגים, הפך את הונפלר לנקודה קריטית במאבק הארוך והעקוב מדם בין צרפת לאנגליה – מלחמת מאה השנים. הונפלר הייתה המפתח לשליטה על הכניסה לנהר הסן, ודרכו לפריז. המלך שארל ה-5 (Charles V, 1338-1380) הבין זאת היטב, ובסביבות שנת 1373 הורה על ביצור העיר בחומות אבן אדירות. על הפרויקט השאפתני הזה ניצח לא אחר מאשר האדמירל ז’אן דה ויין (Jean de Vienne, c. 1341-1396), אחד המפקדים הימיים הגדולים של צרפת.
למרות הביצורים, העיר נפלה בסופו של דבר לידי האנגלים. שחרורה בשנת 1450 היה רגע מכונן בכיבושה מחדש של נורמנדי. הצבא הצרפתי, בפיקודו של ז’אן דה דונאה (Jean de Dunois, 1402-1468), הטיל מצור על העיר. וכאן, חברים, מסתתר סיפור פיקנטי קטן.
אם תבקרו במוזיאון האתנוגרפיה של הונפלר, תראו ויטראז’ מרהיב המתאר קרב פנים אל פנים, עקוב מדם והירואי, על חומות העיר. אבל האמת ההיסטורית, כפי שקורה לא פעם, פחות פוטוגנית. לפי ההיסטוריון תומא באזן (Thomas Basin), הצרפתים הביאו איתם ארטילריה כבדה – “תותחי בומברד, קנונים ומכונות מעופפות” – והפגיזו את החומות ללא רחם.
חיל המצב האנגלי, שהבין שלא יוכל לעמוד בפני עוצמת האש, פשוט נכנע. הקרב ההירואי שבוויטראז’ הוא כנראה “רישיון אמנותי” שנועד לפאר את הניצחון. לאחר שחרורה, הונפלר לא נשארה חייבת. מלחיה הנועזים יצאו למסעות פשיטה משלהם על חופי אנגליה, ובאחד מהם אף החריבו חלקית את העיר סנדוויץ’ שבקנט.
הניצחון בהונפלר, כמו שאר הניצחונות בנורמנדי, חיזק את מעמדו של שארל ה-7, אך מאחורי הקלעים של החצר המלכותית התנהלה דרמה אחרת. זו הייתה תקופתה של אנייס סורל (Agnès Sorel, c. 1422-1450), המאהבת המלכותית הרשמית הראשונה בתולדות צרפת.
היא לא הייתה רק אישה יפהפייה, אלא גם יועצת פוליטית ממולחת שהחזיקה בכוח רב והשפיעה על המלך לקחת חלק פעיל יותר במלחמה נגד האנגלים. מותה הפתאומי והמסתורי זמן קצר לאחר שחרור נורמנדי הוליד שמועות על הרעלה, שמועות שהוסיפו נופך של תככים וטרגדיה לתקופה הסוערת הזו.
עידן התגליות: כשהונפלר הפליגה אל קצוות תבל
עם סיום מלחמת מאה השנים, האנרגיה הלוחמנית של הונפלר הופנתה כלפי חוץ, אל האוקיינוס האטלנטי העצום. העיר הקטנה הפכה לנקודת זינוק למסעות נועזים ששינו את מפת העולם.
סמואל דה שמפלן והחלום על צרפת החדשה
השם המזוהה ביותר עם עידן התגליות של הונפלר הוא ללא ספק סמואל דה שמפלן (Samuel de Champlain, c. 1567-1635), “אביה של צרפת החדשה”. אבל חשוב להבין מדוע דווקא הונפלר נבחרה להיות הבסיס למסעותיו. זה לא היה מקרי.
במשך יותר ממאה שנה לפני שמפלן, מלחיה של הונפלר כבר היו מומחים בניווט בצפון האוקיינוס האטלנטי. הם הפליגו בקביעות אל שדות הדיג העשירים של ניופאונדלנד כדי לדוג דגי קוד (בקלה), שהיו ענף כלכלי מרכזי בעיר. הם פיתחו את הספינות, את הידע ואת האומץ הדרושים כדי לשרוד את המסע המסוכן.
כשהכתר הצרפתי החליט לממן מסעות התיישבות בצפון אמריקה, הונפלר הייתה הבחירה הטבעית. היו לה את המשאבים האנושיים והחומריים. בין השנים 1603 ל-1620, שמפלן יצא מהונפלר לפחות שמונה פעמים. המסע המכונן ביותר יצא לדרך בשנת 1608. שמפלן הפליג מהנמל על סיפון הספינה “דון-דה-דייה” (Don-de-Dieu, “מתנת האל”), וב-3 ביולי של אותה שנה ייסד את העיר קוויבק. כך, מהרציפים הצנועים של הונפלר, נולדה הנוכחות הצרפתית בצפון אמריקה.
הקנוניה של דו ואל
החיים במושבה הצעירה היו רחוקים מלהיות אידיליים. זמן קצר לאחר הקמת קוויבק ב-1608, נרקמה קנוניה לרצוח את שמפלן. הסיפור הזה חושף את המציאות האכזרית של אותם ימים. מנהיג הקושרים היה מסגר בשם ז’אן דו ואל (Jean Du Val), שתכנן יחד עם שלושה נוספים להרוג את שמפלן ולמסור את המבצר לידי יריבים ספרדים או בסקים תמורת תשלום.
אבל מישהו הלשין. שמפלן, בתחכום רב, פיתה את ארבעת הקושרים הראשיים לעלות על סירה באמתלה כלשהי, ושם עצר אותם. העונש היה מהיר ואכזרי, ונועד להוות דוגמה. ז’אן דו ואל “נחנק ונתלה בקוויבק, וראשו הוצג במקום הבולט ביותר במבצרו של שמפלן”. שלושת שותפיו נשלחו חזרה לצרפת למשפט. זוהי תזכורת מצמררת לכך שההיסטוריה הגדולה של גילוי יבשות נכתבה גם בדם, בגידות ומאבקי כוח קטנים ואכזריים.
הצד האפל של תור הזהב: סחר העבדים
לצד סיפורי הגבורה של מגלי הארצות, להיסטוריה של הונפלר יש גם צד אפל וכואב שאסור להתעלם ממנו: מעורבותה העמוקה בסחר העבדים הטרנס-אטלנטי. במאה ה-18, הונפלר הייתה נמל העבדים החמישי בחשיבותו בצרפת, ולעיתים קרובות פעלה בשיתוף פעולה עם שכנתה הגדולה, לה האבר.
בין השנים 1763 ל-1792 לבדן, יצאו מהונפלר לפחות 114 משלחות מתועדות של ספינות עבדים. משפחות מקומיות מכובדות, כמו משפחת לקודרה (Lacoudrais), היו בעלי ספינות (armateurs) שמימנו וארגנו את המסעות הנוראיים הללו.
הארכיונים של מחוז קלבדוס שומרים עדויות מצמררות מהמסעות הללו, והופכים את הזוועה המופשטת למציאות קונקרטית. אחד הסיפורים הדרמטיים ביותר הוא על המרד שפרץ על סיפון הספינה “לה פלור” (La Flore) מהונפלר בשנת 1787.
הדוח של הקפטן מתאר כיצד בזמן ארוחת הצהריים, השבויים, שהצליחו להשתחרר מאזיקיהם בלילה סוער, התקוממו. הם השתמשו במשוטים ובכלי עבודה של החבתן כנשק. הצוות הגיב באש. יריית תותח אחת פגעה בשלושה שבויים: אחד, שמתואר בדוח בקור רוח מצמרר כ”איש יפה תואר מאוד” (un très bel homme), נהרג ונפל לים, ושניים אחרים נפצעו.
כדי לזהות את מנהיגי המרד, הולקו “האשמים ביותר” 50 פעם כל אחד. הסיפור הזה, על פרטיו הקטנים – זמן ארוחת הצהריים, הנשק המאולתר, התיאור האדיש של ההרוג – מאפשר לנו לגעת, ולו לרגע, במציאות האנושית הנוראה של “הסחר המשולש”, שהיה חלק בלתי נפרד מהשגשוג הכלכלי של הונפלר באותה תקופה.
החיים בנמל: בין דיג בקלה לאמונות טפלות
השגשוג של הונפלר לא נבע רק ממסעות רחוקים וסחר שנוי במחלוקת. חיי היומיום של העיר היו קשורים בקשר בל יינתק לים, ובעיקר לענף כלכלי אחד שהגדיר אותה במשך מאות שנים: הדיג הגדול (La Grande Pêche) של דגי הבקלה (קוד) בחופי ניופאונדלנד.
החיים הקשים של דייגי הבקלה
עוד לפני ששמפלן חלם על קוויבק, מלחיה של הונפלר כבר הכירו את הנתיבים המסוכנים של צפון האוקיינוס האטלנטי כמו את כף ידם. מדי שנה, בדרך כלל בפברואר או מרץ, היו ספינות ה”טר-נובייה” (Terre-neuviers) עוזבות את הנמל למסע של חודשים ארוכים, כשהן מותירות מאחור משפחות דואגות. החיים על סיפון הספינות הללו היו קשים מנשוא. הדייגים עבדו שעות אינסופיות בקור מקפיא, כשהם חשופים לסערות פתאומיות ולסכנת טביעה מתמדת.
התזונה על הסיפון הייתה בסיסית וחדגונית, והתבססה בעיקר על ביסקוויטים קשים, בשר מומלח, ירקות יבשים, וכמובן, דגים טריים ככל שניתן היה. העבודה עצמה הייתה מפרכת: הורדת סירות דיג קטנות (דורי) למים הקפואים, הטלת והרמת רשתות או חכות באורך מאות מטרים, ועיבוד הדגים על הסיפון – פתיחה, ניקוי והמלחה מאסיבית כדי לשמר את השלל עד החזרה לנמל. כלכלת העיר כולה סבבה סביב הדיג הזה, שהפך את הונפלר לאחד מנמלי הבקלה החשובים בצרפת.
אמונות טפלות של אנשי הים
חיים של סכנה מתמדת הולידו תרבות עשירה של אמונות טפלות, שנועדו להרחיק את המזל הרע ולהבטיח חזרה בשלום. למלחים הנורמנים, כמו לחבריהם בכל העולם, הייתה רשימה ארוכה של דברים אסורים ומותרים. אחת האמונות הנפוצות ביותר הייתה האיסור המוחלט לומר את המילה “ארנב” (lapin) על הסיפון. הסיבה הייתה פרקטית להחריד: בעבר, ארנבים שהובאו כמזון חי היו מכרסמים את חבלי הספינה העשויים קנבוס, ומסכנים את שלמותה.
גם יציאה להפלגה ביום שישי נחשבה למבשרת רעות, אמונה הקשורה כנראה ליום צליבתו של ישו. מילים מסוימות, כמו “חבל” (corde), הוחלפו במונחים ימיים כמו “בּוּט” (bout), מכיוון שהחבל היחיד על הספינה היה זה ששימש לתליית מורדים. האמונות הללו לא היו רק פולקלור; הן היו חלק מהמנגנון הפסיכולוגי שעזר למלחים להתמודד עם הפחד והחרדה הבלתי פוסקים של חייהם בים הפתוח.
לידת האימפרסיוניזם: כשהאור של הונפלר כבש את עולם האמנות
במאה ה-19, הונפלר הפכה שוב לזירת התרחשות היסטורית, אך הפעם לא בשדה הקרב או בים הפתוח, אלא על כן הציור. האור המיוחד של שפך הסן, המשתנה ללא הרף, משך אליו ציירים שהיו עתידים לחולל מהפכה בעולם האמנות.
פונדק סן-סימאון: מהפכה עם כן ציור
על הגבעות המשקיפות על הונפלר ושפך הנהר, עמד פונדק צנוע בשם “פרם סן-סימאון” (Ferme Saint-Siméon). המקום הזה הפך למוקד עלייה לרגל, למפקדה הלא-רשמית של קבוצת אמנים שמאסה בחוקים הנוקשים של האקדמיה לאמנות בפריז. קבוצה זו, שכללה את אז’ן בודן (Eugène Boudin, 1824-1898), קלוד מונה (Claude Monet, 1840-1926), גוסטב קורבה (Gustave Courbet, 1819-1877), יוהאן יונגקינד (Johan Barthold Jongkind, 1819-1891) ואחרים, ידועה היום כ”אסכולת הונפלר” (École de Honfleur), והיא נחשבת למבשרת הישירה של התנועה האימפרסיוניסטית. הם באו לכאן כדי לצייר באוויר הפתוח (en plein air), לתפוס את הרגע החולף, את האור והאווירה – רעיונות שהיו מהפכניים בזמנם.
אז’ן בודן וקלוד מונה: המאסטר והחניך שלו
במרכז המהפכה הזו עמדה מערכת יחסים מכוננת אחת: בין אז’ן בודן (Eugène Boudin, 1824-1898), יליד הונפלר, לבין קלוד מונה (Claude Monet, 1840-1926) הצעיר. בודן היה חלוץ הציור באוויר הפתוח, אמן שהקדיש את חייו לציור השמיים והמים המשתנים של נורמנדי. בשנת 1856, הוא פגש נער מוכשר מלה האבר הסמוכה, קלוד מונה, שהתפרנס אז היטב מציור קריקטורות. בודן שכנע את מונה הספקן לצאת איתו החוצה ולנסות לצייר נופים.
הפגישה הזו שינתה את תולדות האמנות. מונה עצמו אמר בסוף חייו: “אני חייב הכל לבודן” (“Je dois tout à Boudin”). אבל אני חושב שהיחסים היו הדדיים. בודן נתן למונה את הפילוסופיה והטכניקה, אבל בואו של מונה, יחד עם אמנים נוספים, יצר קהילה תוססת ותומכת בפונדק סן-סימאון.
הקהילה הזו נתנה לגיטימציה לגישתו הרדיקלית של בודן, וסיפקה את החממה שבה נבטו הרעיונות שיהפכו בקרוב לאימפרסיוניזם. הונפלר לא רק העניקה למונה מורה; היא העניקה לעולם כולו תנועה אמנותית חדשה.
הבוהמיינים של הונפלר: גאונים אקסצנטריים
האווירה המיוחדת של הונפלר לא משכה אליה רק ציירים. העיר הייתה גם ביתם של שניים מהיוצרים האקסצנטריים והמקוריים ביותר בתרבות הצרפתית, שכל אחד מהם השאיר חותם בל יימחה.
אריק סאטי: הג’נטלמן מקטיפה ונעוריו העגומים
המלחין אריק סאטי (Erik Satie, 1866-1925) נולד בהונפלר, והמוזיקה האוונגרדית והמינימליסטית שלו קשורה קשר עמוק לילדותו בעיר. ילדותו של סאטי הייתה טרגית. היא עמדה בסימן מותה של אמו, ולאחר מכן מותה של סבתו, שטבעה בחוף סמוך. הוא נשלח לפנימייה ובילה ימים רבים בבדידות.
החוויה הזו הותירה בו צלקת עמוקה, והוא היטיב לבטא זאת באמירה המפורסמת שלו על עיר הולדתו: “בהונפלר אף פעם לא יורד גשם, אבל לפעמים יורד גשם על ילדותך” (“il ne pleut jamais en fleur mais il pleut quelquefois sur votre enfance”). כשאני מאזין ליצירות המפורסמות ביותר שלו, כמו ה”גימנופדי” (Gymnopédies), אני לא יכול שלא לשמוע את המלנכוליה, את היופי השקט והשביר, את צעדיו של אותו ילד בודד המהלך בסמטאותיה של הונפלר.
אלפונס אלה: אבי הנונסנס (והקפה הנמס)
הגאון האקסצנטרי השני של הונפלר הוא אלפונס אלה (Alphonse Allais, 1854-1905), סופר, עיתונאי והומוריסט, שנחשב לאבי הומור הנונסנס הצרפתי. הוא נולד בהונפלר למשפחה של רוקחים , ומהר מאוד עזב לפריז כדי להפוך לאחד הכוכבים הגדולים של סצנת הקברטים של ה”בל אפוק”, ובמיוחד של “לה שא נואר” (Le Chat Noir).
אלה היה ידוע בשנינותו האבסורדית. הוא הלחין יצירה מוזיקלית דוממת לחלוטין בשם “מארש אבל להלווייתו של אדם חירש גדול” , וצייר ציורים מונוכרומטיים עשרות שנים לפני מאלביץ’. אבל הסוד הכי מדהים שלו, אנקדוטה שאני אוהב לספר, קשורה דווקא לרקע המשפחתי שלו.
בשנת 1881, בהיותו סטודנט צעיר לרוקחות, אלפונס אלה רשם פטנט על המצאה מהפכנית: “קפה מסיס” (café soluble) – הגרסה הראשונה של הקפה הנמס שאנחנו מכירים היום. האיש שהקדיש את חייו לאבסורד, המציא במקרה את אחד המוצרים הפרקטיים והנפוצים בעולם. אי אפשר להמציא סיפור כזה.
הונפלר, מוזיאון חי
אז בפעם הבאה שתעמדו על שפת ה”וייה באסן”, אני מקווה שתראו יותר מסתם נמל יפהפה. אני מקווה שתראו את הבמה שעליה התרחשו אלף שנים של היסטוריה. מהנחל הקטן של הוויקינגים ועד למסעותיו הגדולים של שמפלן; מגופי הספינה השמימיים של בוני כנסיית סנט-קתרין ועד לאור המהפכני בציוריו של מונה; מהכלא של הנזירות ועד למעבדתו של ההומוריסט שהמציא את הקפה הנמס.
סעו להונפלר. מצאו בית קפה על הנמל, הזמינו כוס קלבדוס, ופשוט התבוננו. אבל הפעם, אתם לא רק תתבוננו. אתם תראו. ואתם תקשיבו. לרוחות הרפאים של העיר המדהימה הזו יש עוד כל כך הרבה סיפורים לספר, ועכשיו, אתם יודעים איך להקשיב להם.
