יש משהו כמעט קסום בכניסה לפסאז’ פריזאי. האור המסתנן דרך תקרת הזכוכית, ההמולה העמומה של הרחוב שנשארת בחוץ, והתחושה המיידית של מסע בזמן, אל עידן

יש לי חולשה, אני מודה, לפסאז’ים המקורים של פריז. יש משהו בקסם הזה, בצעד האחד שאתה עושה מהשדרה הסואנת פנימה, אל תוך עולם שקפא בזמן.

קלוד למל (Claude Lemesle), תמלילן אלף חמש מאות שירים מבוצעים, היה נוכח כשז’ו דסאן צנח אל מותו. לכל אחד מהם היה מזל שפגש את השני.

כשחושבים על ההיסטוריה של צרפת, קופצים לראש שמות כמו לואי ה-14, מארי אנטואנט או נפוליאון. אבל מאחורי הכתר, תמיד הסתתרה שושלת של נסיכים, שאפתנית ומסוכנת,

ישנם פסאז’ים בפריז שכל חובב של העיר מכיר, כאלה שהפכו לאגדה – גאלרי ויויאן המפוארת או פסאז’ דה פנורמה ההומה. אבל הרשו לי לספר לכם

אני חייב להודות שיש לי חיבה מיוחדת למקום הזה, ולא במקרה. קוראים לי צבי, ו-“Cerf” בצרפתית זה צבי, כך שמראש יש לי סימפתיה מובנית. אבל