קומדיה איטלקית מקסימה על רקע הנופים המהממים והמושלגים של חבל אברוצו.
מישל עומד להתחיל חיים חדשים. לאחר 40 שנות הוראה ב”ג’ונגל” העירוני של רומא, הוא מחליט לעבור וללמד בכפר קטן בהרים. בעזרתה של אגנס, סגנית המנהל, הוא מתגבר על חוסר ההתאמה העירונית שלו ומשתלב בהדרגה. כאשר נראה שהכל מסתדר, מתברר שבית הספר לא עומד במכסת התלמידים הנדרשת ובקרוב ייסגר סופית. זהו תחילתו של מירוץ נגד הזמן כדי להציל את בית הספר, בכל מחיר.
אורך הסרט: 113 דקות // שפה: איטלקית, תרגום לעברית ולאנגלית. הסרט יוקרן החל מה-22 באוגוסט 2024 בבתי קולנוע ברחבי הארץ. הפצה בישראל: סרטי נחשון בע”מ
צוות יוצרים
בימוי: ריקרדו מילאני
תסריט וסיפור: מישל אסטורי וריקרדו מילאני
צילום : סאברינו גוארנה
הפקה: מריו גיאנאני ולרונצו גאנגרוסה
שחקנים
מיקלה קורטזה :אנטוניו אלבנזה
אנייזה: וירג’ניה רפאלה
נונציו: סרג’יו סלאטרלי
מריה אנטוניטיה: אלסנדרה ברבונטי
הבמאי ריקרדו מילאני על הסרט
הרעיון לסרט הזה התפתח לאחר שעקבתי לאורך שנים רבות אחרי הערים הקטנות בהרי אברוצי. ערים ועיירות שהתרוקנו מתושביהם ווהולכות וקטנות משלושת אלפים תושבים לאףף ועד ל 300 איש בלבד.
לפני מספר שנים ביקרתי בבית ספר נטוש כזה. היו בו רק ערמת שולחנות וכסאות וכמה מחשבים, עברה בי תחושה מאד לא נעימה, איז כיווץ בבטן.
יכולתי לראות את הכאב והאכזבה בעיניו של האיש שפתח לי את הדלת וערך לי את הסיור. מבט שהביע הבנה וקבלה בלתי נמנעית של המצב וקבלה שקטה. הביקור הזה היה לידתו של הפקויקט הזה.
הסרט כולו צולם באותו בית ספר אותו החזרנו לחיים, גם אם זה זה היה למספר שבועות בלבד.
לראות את הקהילות האלה אותם אנחנו נוהגים לכנות “איטליה האמיתית”, נסגרות , אלה קהילות שאנחנו בעצם לא יודעים עליהן דבר. הבנתי כמה הם מודעים לשינויים הקרבים ובאים. גיליתי אזרחים ואנשי מנהלה העשוים מאמצים רבים ומחפשים פתרונות יצירתיים כדי למנוע את סגירת בתי הספר ושכולם מדועים לכך. בתי ספר רבים נצלו כדי לשמר את מה שנחשב עמוד השדרה של החברה שלנו החינוך.
זה סיפור שקורה באלפי ערים קטנות בכל חלקי איטליה. אנחנו חייבים להילחם לעתיד טוב יותר למדינה. זה הכל בידי מי שמייצג את זה הכי טוב, המורים וכמובן התלמידים.
ראיתי מורים שנוסעים 150 ק”מ ביום גם בימי גשם ושלג כדי למלא את התפקיד שלהם. אמנם גם כדי לשמור על העבודה שלהם, אבל בעיקר בשם מחויבות עמוקה ואמיתית לתפקידים כמחנכים.
ראית עיירות המגינות על החינוך במאבק קהילתי. מתוך אמונה שזה מעניק את היסוד לכל קהילה.
עיר המנסה לשרוד על ידי ניצול המשאבים שהאדמה מספקת לה. עיר הניצלת הודות למאמץ של כל התושבים כולל אלה שהצטרפו כזרים והפכו לחלק פעיל בפיתוחה של העיר. כשהפ מתגברים ובעצם מוחקים גבולות המפרידים בגלל דעות פוליטיות, הומניות ואידאולוגיות. כיון שיש דברים שניתן להתגבר עליהם בעקבות מחלוקות פוליטיות כיון שהם צודקים.
אתה לא נוטש אף אדם מאחור, ממש כמו שעושות חיות הבר הממתינות שהחלש יותר יצטרך לעדר. זו תחושה של קהילתיות.
שמו של סיסידו ג’נטילה המכונה המכונה “ג’וריקו”, חקוק על קיר בית הספר בו מתרחשת העלילה , הוא היה משורר ורועה צאן ואמר ” מעלות יש לנו הרבה, שלום אין לנו בכלל”.
אני רוצה להודות למפיקים שהאמינו בפרויקט. לצוות שלי שתמיד מלוה אותי גם בתנאים לא קלים. תודה לשחקנים שגרו חודשים בקהילה הזו, נטמעים בכאב ובאירוניה שלהם.
תודה לכל הקהילה של אלטו סאנגרו שהסכימו שאספר את הסיפור שלהם, למרות שהסיפור הזה הועשר בנקודת המבט האיישית שלי על החיים כמו שאני תמיד עושה.
וכתמיד אני לא בטוח לאיזה סוג ז’אנר הסרט הזה שייך. אני רק מקוה שהוא יגיע אל הקהל עם הכנות שלו ועם התשוקה שלנו.
הרעיון לסרט הזה התפתח לאחר שעקבתי לאורך שנים רבות אחרי הערים הקטנות בהרי אברוצי. ערים ועיירות שהתרוקנו מתושביהם ווהולכות וקטנות משלושת אלפים תושבים לאףף ועד ל 300 איש בלבד.
לפני מספר שנים ביקרתי בבית ספר נטוש כזה. היו בו רק ערמת שולחנות וכסאות וכמה מחשבים, עברה בי תחושה מאד לא נעימה, איז כיווץ בבטן.
יכולתי לראות את הכאב והאכזבה בעיניו של האיש שפתח לי את הדלת וערך לי את הסיור. מבט שהביע הבנה וקבלה בלתי נמנעית של המצב וקבלה שקטה. הביקור הזה היה לידתו של הפרויקט הזה. הסרט כולו צולם באותו בית ספר אותו החזרנו לחיים, גם אם זה זה היה למספר שבועות בלבד. לראות את הקהילות האלה אותם אנחנו נוהגים לכנות “איטליה האמיתית”, נסגרות , אלה קהילות שאנחנו בעצם לא יודעים עליהן דבר. הבנתי כמה הם מודעים לשינויים הקרבים ובאים. גיליתי אזרחים ואנשי מנהלה העשוים מאמצים רבים ומחפשים פתרונות יצירתיים כדי למנוע את סגירת בתי הספר ושכולם מדועים לכך. בתי ספר רבים נצלו כדי לשמר את מה שנחשב עמוד השדרה של החברה שלנו החינוך.
זה סיפור שקורה באלפי ערים קטנות בכל חלקי איטליה. אנחנו חייבים להילחם לעתיד טוב יותר למדינה. זה הכל בידי מי שמייצג את זה הכי טוב, המורים וכמובן התלמידים.
ראיתי מורים שנוסעים 150 ק”מ ביום גם בימי גשם ושלג כדי למלא את התפקיד שלהם. אמנם גם כדי לשמור על העבודה שלהם, אבל בעיקר בשם מחויבות עמוקה ואמיתית לתפקידים כמחנכים.
ראית עיירות המגינות על החינוך במאבק קהילתי. מתוך אמונה שזה מעניק את היסוד לכל קהילה.
עיר המנסה לשרוד על ידי ניצול המשאבים שהאדמה מספקת לה. עיר הניצלת הודות למאמץ של כל התושבים כולל אלה שהצטרפו כזרים והפכו לחלק פעיל בפיתוחה של העיר. כשהפ מתגברים ובעצם מוחקים גבולות המפרידים בגלל דעות פוליטיות, הומניות ואידאולוגיות. כיון שיש דברים שניתן להתגבר עליהם בעקבות מחלוקות פוליטיות כיון שהם צודקים.
אתה לא נוטש אף אדם מאחור, ממש כמו שעושות חיות הבר הממתינות שהחלש יותר יצטרך לעדר. זו תחושה של קהילתיות.
שמו של סיסידו ג’נטילה המכונה המכונה “ג’וריקו”, חקוק על קיר בית הספר בו מתרחשת העלילה , הוא היה משורר ורועה צאן ואמר ” מעלות יש לנו הרבה, שלום אין לנו בכלל”.
אני רוצה להודות למפיקים שהאמינו בפרויקט. לצוות שלי שתמיד מלוה אותי גם בתנאים לא קלים. תודה לשחקנים שגרו חודשים בקהילה הזו, נטמעים בכאב ובאירוניה שלהם. תודה לכל הקהילה של אלטו סאנגרו שהסכימו שאספר את הסיפור שלהם, למרות שהסיפור הזה הועשר בנקודת המבט האיישית שלי על החיים כמו שאני תמיד עושה.וכתמיד אני לא בטוח לאיזה סוג ז’אנר הסרט הזה שייך. אני רק מקוה שהוא יגיע אל הקהל עם הכנות שלו ועם התשוקה שלנו.
