בחבל לנגדוק-רוסיון שבדרום צרפת, על אם הדרך העתיקה שקישרה בין הים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי, ניצבות בגאון חומותיה המרהיבות של אחת הערים היפות ביותר בצרפת שנשתמרו מימי הביניים.
בין החומות המבוצרות היטב, ששימשו בין היתר, עבור הסרט רובין הוד: נסיך הגנבים, נרקמו במרוצת השנים סיפורים ואגדות אינספור, שהמפורסמת מבינותם היא האגדה על אשת החיל קרקאס שנתנה את שמה לעיר.
האגדה מספרת כי לאחר שכבשו כמעט את כל ספרד, חצו המוסלמים (הסראצינים כפי שנקראו ע”י הנוצרים בימיה”ב) שהגיעו מצפון אפריקה את הפירנאים, והגיעו לאדמתה של צרפת. בדרכם צפונה הם נעצרו במבצר קרקסון, ולמרות נסיונות המקומיים להגן על העיר בחרוף נפש, נפל המבצר לידי המוסלמים. בשנת 732, לאחר נצחונו בפואטייה (Poitiers), ניסה שארל מרטל להניס את הערבים לספרד, אולם נכשל בנסיונותיו לכבוש את קרקסון.
הפרנקים המשיכו לחלום על כיבוש העיר המבוצרת. ולא היה זה, אלא נכדו המפורסם של מרטל, קארל הגדול שעשה פעמיו לעבר נהר האוד, ונערך מול המבצר עם צבא עצום שכלל 1200 אבירים ולוחמים רבים לאין ערוך.
משראה, שליט המבצר המוסלמי באלאק, את חייליו הרבים של קארל יורדים מן ההרים, אטם את שערי העיר, וביקש עזרה מבן דודו השייח’ של העיר נרבון. באלאק, שהיה מוכן להקריב את חייו וחיי לוחמיו, קיבץ אותם ופנה אליהם בזו הלשון: “ככל שהקציר יותר מוצלח מלאך המוות יותר מבסוט”. בשם האל, חבריי לנשק היום נקצור היטב…”. המוסלמים ניסו אמנם לקצור את אויביהם ונלחמו באומץ רב, אולם קארל ואביריו היו רבים מהם, ובקרב העקוב מדם מצאו את מותם באלאק וחייליו. אלמנתו של באלאק ששמה היה קרקאס, אשת חייל הייתה, ולאחר שביכתה את מותו של בעלה, לקחה את חרבו ועמדה בראש האבירים המעטים שנותרו במבצר. המצור על העיר, נמשך חמש שנים, תקופה שבמהלכה קארל הגדול, למד להעריך את אומץ לבה של קרקאס ועמידתה האיתנה. למלחמה פנים רבות, ולמרבה ההפתעה, אחד מחבריו הקרובים של קארל – אוליבון, נשבה בקסמיה של אשת הלפידות.
כשהמצור נכנס לשנתו השישית, החל הרעב נותן את אותותיו על מגיניה האחרונים של החומה. וכדי ליצור את הרושם שמגינים רבים נשארו, נתנה גברת קרקאס נשק לנשים ולילדים, והציבה בובות קש מעל החומות, אותם הלבישה בבגדיהם של ההרוגים.קרקאס הופיעה במספר מקומות בו זמנית, והפתיעה את הפרנקים כשהעיפה את חיצי הקשתות הנותרים לעבר הצבא הצר. אלא שלמחרת היום ראתה גברת קרקאס כי בעיר הנצורה נותר רק חזיר קטן אחד ושק חיטה בודד לרפואה, שלא היה בו כדי להזין את תושביה הגוועים של העיר. כמעשה יאוש או תושיה, תחליטו אתם!, האביסה הגברת את החזיר בכל החיטה שנותרה, ומן המגדל הגבוה השליכה אותו מעבר לחומות לעבר חיילי האויב. קיבתו של החזיר המעופף, שנחבט על הקרקע נפערה וממנה נשפך מבול של תבואה טובה.
יועציו ההמומים של קארל הבינו: כי רק במקום שופע במזון, נותנים חיטה לבהמה נתעבת. קארל עצמו, הבין כי המצור עשוי להימשך שנים רבות, החליט לסיים את המצור חסר התכלית, והחל עורך את חייליו לנסיגה מיידית. האגדה מתארת, כי כאשר החיילים החלו לצעוד, צעד קארל בכח המאסף כשלימינו צעד אוליבון המאוהב, שהיטה את מבטו בפעם האחרונה לעבר חומותיה המתרחקות של העיר. לפתע נשמעו צלצולי פעמונים מן המגדל שבישרו על השמחה וככל הנראה על רצונה של קרקאס בהסכם פיוס עם המנהיג הפראנקי. אוליבון הנרגש קרא “קרקאס סון” – Carcass sonne (בתרגום מילולי קרקאס מצלצלת), קארל הגיב כי שם זה ראוי לעיר הגאה, שתיקרא מעתה קרקסון.
וכך, חזיר מעופף ותושייה של אשה, הביאו לסיום המצור הקשה ולהצלת העיר. קארל עזב את העיר, לא לפני שהפך את רעו הנאמן אוליבון לפטרונה של העיר, ונתן לו לאשה את קרקאס שקיבלה על עצמה את עול הנצרות.
קרקאס הפכה לאגדה וסיפורה עבר מדור לדור, ואת דמותה החצובה באבן ניתן לראות בכניסה למבצר עד לימינו אנו. ואם לא יצא לכם עדיין לבקר במקום המקסים הזה אתם מוזמנים לצאת לטיול ווירטואלי שם באמצעות הסרטון הבא:
