קאתי חולמת לפתוח מסעדה משלה. כאשר אנחנו פוגשים אותה היא עובדת אצל שפית סלבריטאית, שמבשלת הרבה פחות טוב ממנה, ועוזבת בטריקת דלת. היא מתקשה למצוא עבודה חדשה ובסופו של דבר מתחילה לעבוד כטבחית בקפיטריה של מרכז קליטה לנערים מהגרים, המגיעים לצרפת ממדינות אפריקה. ההתחלה, כמובן, לא פשוטה, אך בהדרגה התשוקה של קאתי לבישול משפיעה על הנערים, וגם להם יש שיעור או שניים ללמד אותה.
הבמאי לואי-ז’וליאן פטי רוקח את השילוב של צדק חברתי, קבלה, חלומות והומור, מתבל בגסטרונומיה צרפתית ומגיש דרמה קומית מהנה ומחממת לב.
אורך הסרט: 97 דקות // שפה: צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית. הסרט יוקרן החל מה-3 באוגוסט 2023 בסינמטק תל אביב ובבתי קולנוע ברחבי הארץ.
בימוי: לואי- ז’וליאן פטי
תסריט: לואי- ז’וליאן פטי, ליסה בן גיגי, סופי בנסעדון, בשיתוף תומא פויל.
הפקה: ליסה בן גיגי , סרטי אפולו
מוסיקה מקורית: לורן פרז דל מאר.
משחק:
קאתי-מרי – השפית: אודרי למי,
לורנצו: פרנסואה קלוזה,
סבין: שנטל נוביר,
פאטו: פאטומאטה קאבה.
לואי – ז’וליאן פטי
במשך למעלה מעשר שנים עבד לואי ז’וליאן פטי כעוזר במאי, הוא נטל חלק במעל ל 30 הפקות צרפתיות ובין לאומיות. במקביל ביים גם שלושה סרטים קצרים שזכו בפרסים.
הוא מקדיש את יצירתו ליצירת קולנוע חברתי המעלה על נס את פעילותם של לוחמי צדק מודרניים.
סרטו הארוך הראשון “דיסקאונט” עסק בבזבוז מזון. סרטו השני, בכיכובה של איזבל אדג’ני, “קרול מתייה”, עסק בהתעמרות בעובדים. סרטו השלישי “מועדון הנשים השקופות” עסר בחבורה של עובדות סוציאליות הנאבקות למען שיקום דרות רחוב. הסרט זכה להצלחה אדירה בצרפת ונמכר לארצות רבות, הוא הוצג בישראל והיה אחד הסרטים האחרונים שהוצגו לפני הקורונה.
דברי הבמאי
הרעיון ליצור את הסרט עלה לאחר שפגשתי את סופי בנסעדון, יוצרת סרטים דוקומנטריים. היא חשפה אותי בפני קרן קלוד פומפידו. ארגון צדקה שלוקח צעירים חסרי מעמד ותעודות ומלמד אותם יכולות קולינריות.
כאן מצאתי מערכות יחסים כל כך מרגשות בין הנערים הללו המגיעים מכל מיני מקומות בעולם ומנותקים מביתם, לבין המדריכה שלהם. טיפוס צבעוני ומעורר השראה. זה מאד נגע בי והתיישבתי לכתוב את התסריט.
התחלתי ללמוד על חייהם של קבוצת המהגרים הצעירה הזו. להבין את המציאות היום יומית שלהם. התבוננתי עליהם עובדים במטבח, שהיתי בהוסטל שלהם, השתתפתי בשיעורים, ושיחקתי איתם כדורגל.
הסרט עוקב אחרי המסע הקשה שלהם מן ההישרדות ועד לבניית חיים חדשים. ומראה כיצד כוחו הפלאי של החינוך יכול להביא תקוה.
בסרט הזה אני רוצה לדבר על לימוד, הוראה, הצלחה והערכה עצמית. באותו זמן לחקור את האתגרים שבאינטגרציה. המלכודת שבה והסיכונים שהנערים האלו עומדים להתמודד איתם בתוך ומחוץ לכיתות הלימוד.
הסיפור המרתק של המסע של קתי כמחנכת לא שגרתית, נותן לסרט תחושה של קומדיה דרמטית אפית.
בהמשך למה שיצרתי בסרטי “מועדון הנשים השקופות”, אני רוצה להציב את הסרט בסגנון הקומדיה החברתית. הכונה שלי היא להציג סרט מואר, רגיש ומלא תקוה, בו הקומי לעולם לא יקטין את המציאות האכזרית שגיבורי הסרט מתמודדים איתה.
קתי מעבירה את הדחייה של המדיה ההמונית ואת הדיקטטורה של הרשתות החברתיות בחברה שלנו. הניגוד בין הרצינות של הנושאים הללו שעומדים כל כף המאזניים בחייהם של הצעירים המהגרים הללו והשטחיות של הסביבה בה הם מוצאים את עצמם, היא המפתח לכך שהסרט יזכה להערכה על ידי קהל רחב.
באמצעות הסרט הזה אני רוצה לערוך מחוה לאנשים הצעירים הללו, עם עבר קשה ועתיד לא בטוח, אשר אינם מאבדים תקווה שיזכו לעתיד טוב יותר, נלחמים ללא הפסקה כדי להתערות בחברה הצרפתית וכמובן מחוה לכל אלו המקדישים הרבה מזמנם כדי לסייע בידי אותם צעירים.
