דף הבית » פריז - כל מה שרציתם לדעת על עיר האורות » סקוור מונתולון – פינת חמד פריזאית עם סיפור מרתק מאת ד”ר אורנה ליברמן

סקוור מונתולון - פינת חמד פריזאית עם סיפור מרתק מאת ד"ר אורנה ליברמן

ברובע התשיעי של פריז, בין מטרו קאדה (Cadet) למטרו פואסונייר (Poissonnière), נמצאת פינת חמד ירוקה, נטועת מדשאות, פרחים ועצים – ירגזים כחולים עפים בין ענפיהם, שבנייני פאר בורגניים, אוסמניים, משקיפים עליה מכל עבר. זהו סקוור מונתולון. שני עצי דולב מזרחיים, בני למעלה ממאה שנה, מיתמרים לגובה של 30 מטר, מהמדשאה המרכזית. ממתקני השעשועים לילדים וממגרש טניס השולחן למבוגרים עולים בימים יפים צעקות הנאה וקולות צחוק. שבכה בסגנון לואי-פיליפ מקיפה את המתחם, שהינו בן 4,571 מטרים רבועים. מיצב המציג קבוצת פסלים של חמש נשים צעירות, צוהלות ומחובקות, במיטב מחלצותיהן, בתסרוקות מעוצבות ובכובעים מהודרים, מעשיר את הכיכר. גם מאחור מהווה המיצב חגיגה לעינים: קימוריהן של העלמות, שכמו מתנועעות בחן, מסותתים בקפידה.

סקוור מונתולון – מקור צילום ויקיפדיה
סקוור מונתולון – מקור צילום ויקיפדיה

סקוור מונתולון – מקום מגוריהם של תלייני פריז

בנייתו של הסקוור החלה בשנת 1863, בעת סלילתו של רחוב לאפייט, שבו נמצאת גלרי לאפייט, בית הכלבו היוקרתי והמפורסם. שנה לאחר מכן, הושלם הסקוור על ידי המהנדס, ז’אן-שארל אלפאן (Jean-Charles Alphand) שנקרא לסייע לברון אוסמן בהקמת האזורים הירוקים של פריז (אלפאן עיצב רבים מהפארקים של העיר כמו גני שאנז אליזה ויער בולון), ונפתח לציבור. ב-1981 נערכו בו עבודות שיפוץ נרחבות ומאז הוא מתוחזק ומטופח בקביעות. הסקוור נקרא על שם ניקולא דה מונתולון (Nicolas de Montholon 1736-1809), מדינאי ושופט, שהתגורר באחוזה עירונית לידו. על שמו נקרא גם רחוב דה מונתולון הסמוך.

סקוור מונתולון היה שייך לגניה של אחוזתו העירונית של התליין הרשמי של פריז, שארל סנסון, השני בשושלת, בתקופה שרובע זה של פריז, שהיה מחוץ לשעריה, נקרא עדיין לה נובל פרנס, “צרפת החדשה”. שארל סנסון היה בן למשפחת התליינים המפורסמת שפעלה בפריז מ-1688 עד ל-1847. אביו, שנקרא גם הוא שארל סנסון, הראשון בשושלת, היה קצין מהעיר רואן, בנורמנדי, שנישא לבתו של תליין העיר, מרגריט, והפך לעוזרו. שנים אחדות לאחר הולדת בנו, עם פטירת אשתו מרגריט, עבר שארל סנסון לגור בפריז שבה המשיך בעיסוקו כעוזר לתליין הראשי. לאחר שזה האחרון פוטר בגין סרסרות, שנה מאוחר יותר, מונה שארל סנסון במקומו למשרת התליין וכך הפך להיות לראשון בשושלת. החל משנת 1688, כשהוא בן 15, שארל סנסון השני מסייע לאביו, שארל סנסון הראשון, במלאכת התליינות.

ב-1699 התפטר שארל סנסון הראשון ממשרתו ונשא לאישה את אחותו הבכירה של התליין של העיר מלאן. בנו המשיך להיות עוזר תליין עד לבגירותו, בגיל עשרים, ב-1701, שנה שבה מונה לתליין, אך את כתב המינוי הרשמי קיבל רק לאחר פטירת אביו, בשנת 1707. באותה שנה נשא לאישה את אחותה של אמו החורגת, אשתו השנייה של אביו (אחותו השנייה של התליין של העיר מלאן). לאחר פטירתו, ב-1726, וקבורתו ברוב הדר וכבוד בכנסיית סן לוראן, נישאה אלמנתו לממלא תפקידו, “העוצר”. וזאת עד שהגיע בנה בן השבע, שארל ז’אן-באטיסט סנסון, לבגירותו, שנה שבה מסר לו אביו החורג את משרת התליין. וכך כאמור נמשכה המסורת המשפחתית עד ל-1847, שנה שבה פיטר שר המשפטים את האחרון והשישי בשושלת, אנרי-קְלֵמן סנסון, שהיה רשום ברשימת ההומוסקסואלים במטה משטרת פריז.

הוצאה להורג באמצעות גיליוטינה בעת תקופת הטרור בפריז - מקור תמונה וויקיפדיה
הוצאה להורג באמצעות גיליוטינה בעת תקופת הטרור בפריז – מקור תמונה ויקיפדיה

אנרי-קלמן סנסון היה מהמר מושבע ומבקר קבוע בבתי הקזינו. מכיוון שלא היה באפשרותו לשלם את חובותיו הרבים, נכלא בבית סוהר ומשכן את… כלי עבודתו, המערפת (גיליוטינה). בהתערבות שר המשפטים דאז, שנטה לאנרי-קלמן סנסון חסד, שוחרר זה מבית הסוהר והמשיך בתפקידו. אך שר המשפטים, שחלק כנראה עם אנרי-קלמן את נטיותיו המיניות, נאלץ להתפטר. שר המשפטים החדש, שתפס את מקומו, מיהר לפטר את אנרי-קלמן מתפקידו ולמנות במקומו תליין חדש, שלא היה בן למשפחה המפורסמת.

ספר זכרונותיו של אחרון התליינים לבית סנסון, שהיה כה שונה משאר בני משפחתו, נכתב על ידי שני סופרי צללים, ביניהם אונורה דה בלזק, וכלל נאום מרגש נגד עונש המוות. אנרי-קלמן סנסון (1799-1889) קבור בבית הקברות מונטמרטר, חלקה מס’ 20, יחד עם אביו, אנרי סנסון (1767-1840), וסבו, שארל-אנרי סנסון (1739-1806), שהיה הראשון שהשתמש במערפת (אך עוד הספיק להשתתף בעינוייהם הרשמיים של פושעים שנחשבו גדולים במיוחד שהיו נהוגים קודם לכן, בכיכר העירייה). שארל-אנרי סנסון היה זה שהוציא להורג את לואי ה-16 ועוד רבים אחרים, ביניהם ממיטב המהפכנים. ובאשר למארי-אנטואנט, הדעות חלוקות. לפי הגרסה המקובלת, שארל-אנרי, האב, שהוביל את המלכה האומללה אל המוות, עשה סימן לבנו, אנרי, להזדרז ולבצע את המלאכה כדי לא להאריך את יסוריה של הנידונה המפורסמת (לא בכדי קבורים האב והבן יחד).

קתרין הקדושה או אתר ההכרויות של ימי הביניים

קתרינה הקדושה, לפועלת הפריזאית. פסלה של קתרינה הקדושה בגומחה בפינת רחוב דה לרי ורחוב פואסונייר. מקור צילום וויקיפדיה.
קתרינה הקדושה, לפועלת הפריזאית – מקור צילום ויקיפדיה

לאנרי היה אגב אח, גבריאל, גאוותן מושבע, שכאשר הניף את ראשו של אחד הערופים לפני קהל הצופים, מעד, נפל, שבר את מפרקתו ומת בו במקום, כשידו עדיין אוחזת בשלל. מוטיב הראש הערוף מקשר כחוט סמוי בין משפחת התליינים, בעליה לשעבר של הכיכר, לדמותה של קתרינה הקדושה, המונצחת דרך פסליהן של “הקתרינות הקטנות”, בנות חסותה. בשנת 1913 רכשה עיריית פריז את מיצב השיש המקשט את סקוור מונתולון, קתרינה הקדושה, שפוסל בשנת 1908 על ידי האמן ז’ולייאן לורייה (Julien Lorieux)  בבסיס הפסל כתוב: קתרינה הקדושה, לפועלת הפריזאית.

חמש פועלות פריזאיות, צעירות ורווקות, עומדות ללכת אם כן לנשף קתרינה הקדושה, ב-25 לנובמבר, כשהן לבושות בחליפות וחבושות בכובעים. רבות מהפועלות נותרו עדיין רווקות בגיל 25, וכך התעגן והתחזק המנהג, בקרב התופרות והכובעניות – השכבות הצנועות של החברה, שעדיין לא נישאו, לצאת מהחנויות ומבתי המלאכה, וללכת לרקוד ביום קתרינה הקדושה, הזדמנות לפגוש סוף סוף בבעל מתאים. הריקודים התחילו במקום העבודה, נמשכו ברחוב והסתיימו בנשף. ראשיתו של המנהג נעוצה בימי הביניים וקשורה להערצתן של הרווקות לקתרינה הקדושה, פטרונית הנשים הלא נשואות, שמתפקידה היה להגן עליהן מפני פגיעה בתמימותן (קתרינה, מ-קתרוס, טהור, ביוונית, שממנה גם קתרזיס, שפירושה טיהור). קתרינה הקדושה מאלכסנדריה הוצאה להורג, לפי המסורת, כשהייתה בת 18, על ידי הקיסר מקסנטיוס ב-25 בנובמבר 307, בעריפת ראש, משום שסרבה לחיזוריו.

האגדה מספרת שקתרינה, בתו של מושל אלכסנדריה, ראתה בחזונה את ישו וזה, שהתרשם מחוכמתה ותומתה, נישא לה בנישואים מיסטיים (דהיינו, נישואים רוחניים – הכלה שותפה ליסוריו של ישו ומקדישה לו את חייה ומותה). הנסיכה קתרינה היפהפיה הייתה גם חכמה ומלומדת והביסה בנימוקיה ובטיעוניה את מתנגדי הנצרות. הקיסר מקסנטיוס הזמין חמישים פילוסופים ואנשי רוח מרחבי תבל כדי שיתעמתו עם הבחורה החכמה אך אלה נפלו בשבי הגדיה והקשיה ועברו לנצרות. מקסנטיוס העלה אותם למוקד והציע לקתרינה לעבור לגור בארמונו כאשתו השנייה. זו סרבה, כמובן, ואז היכה אותה הקיסר בווי ברזל והשליכה לצינוק אפל בלי מזון למשך תריסר ימים. אשתו של הקיסר וראש הצבאות, מאהבה, ביקרו את האסירה וראו כיצד מלאכי שרת חובשים את פצעיה באור מזהיר. המלכה, מאהבה וחייליו עברו לנצרות. יונה לבנה האכילה את קתרינה במזון אלוהי במשך כל ימי שהותה בצינוק. כשחזר הקיסר ממסעותיו, גילה את קתרינה כשהיא מלבלבת ופורחת והציע לה שוב להיות בת זוגו השנייה. קתרינה סרבה כמובן בנימוק שישו הוא אהובה היחיד. ארבעה גלגלים משוננים ומסומרים עמדו לקרוע את בשרה אך מלאך משמים שבר את כולם בכוח כה גדול עד שארבעת אלפים עובדי אלילים נהרגו בסערה. המלכה, מאהבה הגנרל וחייליו, שהודו כולם בהתנצרותם, הוצאו להורג. מקסנטיוס האלמן מציע שוב נישואים לקתרינה והפעם גם את כס הקיסרית הפנוי. זו מסרבת שוב ונידונה לעריפת ראש. לתפילתה עונה בת קול: בואי, אהובתי, כלתי, יפתי, שערי השמים פתוחים לפנייך! סילון חלב, במקום דם, נבע מצווארה המותז. מלאכי שרת ירדו ממעל, העבירו את גופתה להר סיני, מרחק של יותר מעשרים ימי מסע, וקברוהו בכבוד ובהדר. והאגדה ממשיכה ומספרת שמעצמותיה נובע בלי הרף שמן צח ופלאי המביא מזור ומרפא לגופם של כל החולים. מנזר סנטה קתרינה, שהוקם במאה ה-6, במרכזו של חצי האי סיני, מקום קבורתה, לפי המסורת, נושא את שמה וקיים עד היום. נזיריו הם שומרי קברה הנאמנים של הנסיכה הקדושה.

פסלה של קתרינה הקדושה בגומחה בפינת רחוב דה לרי ורחוב פואסונייר. מקור צילום וויקיפדיה.
פסלה של קתרינה הקדושה בגומחה בפינת רחוב דה לרי ורחוב פואסונייר – מקור צילום ויקיפדיה

כל שנה, בחגה של הפטרונית, החל מהמאה ה-10, היו הצעירות הרווקות מגיעות בתהלוכה לפסליה כדי לקשטם בכובע, בסרטים ובפרחים, בטקס חגיגי. אלה שנישאו, היו עוזבות את אגודת הרווקות, כדי להשאיר לחברותיהן את הזכות לחבוש בכובע את פסלה של קתרינה הקדושה ולבקש ממנה את הזכות לאהוב ולהתחתן. לנשף היו מגיעות הצעירות בכובעים מקוריים עטורי סרטים בירוק וצהוב כדי למשוך את תשומת לבם של הבחורים הפנויים. החל משנות העשרים נערך כל שנה בחג קתרינה הקדושה טקס חגיגי בכנסיית נוטר-דם-דה-בון-נובל ברובע השני של פריז, לה סנטייה, שבבתי המלאכה המרובים בו שקדו התופרות והכובעניות על מלאכתן. אלה יצאו גם לקשט בפרחים ולחבוש בכובע את פסלה של קתרינה הקדושה שנמצא בגומחה בין רחוב דה לרי לבין רחוב פואסונייר. מסיבות ותהלוכות אורגנו גם על ידי בתי האופנה שהעניקו מתנות, עוגות ומשקאות לעובדיהן הרווקות. המעצבות הצעירות התחרו ביצירתיותן בהתקנת מלבושים וכובעים ססגוניים ויוצאי דופן, כיד הדמיון הטובה עליהן, וחבר שופטים העניק פרסים וציונים לבולטות שבהן.

הפסלים בסקוור מונתולון

מנהג הטקסים הרשמיים הלך ופחת עם הזמן אך הביטוי Coiffer Sainte-Catherine “לחבוש בכובע את קתרינה הקדושה”, המתייחס לבחורה בת 25 עד 30 שעדיין לא נישאה, נשאר גם נשאר בשפה הצרפתית. פסליהן של חמש “הקתרינות הקטנות”, המיצב המוקדש לאומניות הפריזאיות, הונח בסקוור מונתולון ב-1923. ז’ולייאן לורייה, הפסל, שנולד ב-1876 בפריז ונפטר ב-1915 בטול (חבל אלזס-לורן) כשהוא בן 38 בלבד, לא זכה להשתתף בטקס המשמח. האמן, שנודע גם בתחריטיו על גבי מדליות ואבני חן, השתתף בתערוכות רבות וזכה בשלל פרסים, נועד לעתיד מזהיר. אך ב-1914 גויס, וב-20 באפריל, 1915, נפגע מרסיס פגז בראשו. עשרה ימים מאוחר יותר נפח את נשמתו בבית חולים שבו אושפזו פצועי הקרבות.

סקוור מונתולון בשנת 1900. מקור צילום אתר lartnouveau.com
סקוור מונתולון בשנת 1900 – מקור צילום אתר lartnouveau.com

מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי הטביעו חותם ניכר עוד יותר על סקוור מונתולון. שני פסלים מברונזה שהוצבו בו בסוף המאה ה-19 נשלחו להתכה ב-1942:  נשר ופרס נאבקים על דוב מת (Aigle et vautours se disputant un ours mort) של אוגוסט ניקולא קאאן (1821-1894 Auguste Nicolas Cain) זהו מיצב ענק מעל מזרקה (שאינה קיימת עוד, כמו הפסל עצמו) של הפסל קאאן שהתמחה בפסלי חיות מונומנטליים.

מטבע של קוף של פרנסואה-לוראן רולר (1842-1912). מקור צילום וויקיפדיה
מטבע של קוף של פרנסואה-לוראן רולר (1842-1912) – מקור צילום וויקיפדיה

הפסל מציג אמן-רחוב המחזיק חישוק עם קוף שעל צווארו תלוי קתרוס. בידו השמאלית של הלהטוטן מצויה קונכייה לאיסוף כסף. במאה ה-13 חויבו חוצי הגשר מעל הסן, לה פטי-פון (כיום לה פטי-פון-קרדינל-לוסטיז’ה), לשלם מס. פטורים ממנו היו רק מאלפי הקופים ששילמו בלהטוטיהם. מכאן הביטוי הצרפתי “מטבע של קוף” שפירושו לשלם בטובות הנאה. למרבית המזל מצויים בשוק האמנות גרסות רבות אחרות של אותה יצירה, כמו גם יצירות אחרות של פרנסואה-לוראן רולר.  המבקר הקשוב בסקוור מונתולון אינו יכול שלא להיתקל בשלט, אחוז בשבכה, מטעם עיריית פריז, המנציח קרבנות אחרים של הטירוף האנושי, ילדי צרפת היהודים שנרצחו במחנות המוות. השלט פונה אל תושב המקום או אל עובר האורח ומזכיר לו שיותר מאחד עשר אלף ילדים יהודים שהתגוררו בצרפת נעצרו על ידי משטרת ממשל וישי ששיתף פעולה עם הכובש הנאצי בשנים 1942-1944, נשלחו למחנות המוות ונרצחו. שלושים מילדי הרובע התשיעי שנרצחו לא הגיעו אפילו לגיל בית הספר. שמותיהם של התינוקות חרותים על השלט המבקש מקוראו לחקקם בזכרונו. מקום קבורה אחר לא יהיה להם.

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

עוד משהו שיכול לעניין אותך

הרשמה לעלון שלי

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם בשבוע.

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלך.

אהבתם את הכתבה?

אני משקיע באתר אינסוף שעות בחודש (בכיף גדול) על מנת להביא לכם את הכתבות האיכותיות ביותר שיהפכו את תכנון הטיול שלכם לצרפת לקל ומהנה. רוצים לעזור לי לפתח את האתר ולהמשיך לספק תוכן איכותי ובחינם?

האמת שאין דבר פשוט מזה. אם במקרה אתם נוסעים לצרפת תוכלו לתמוך באתר על ידי הזמנת מלונות, דירות, כרטיסים למוזיאונים ואטרקציות בפריז או מחוצה לה, מופעים ומסעדות או בקיצור כל מה שאתם צריכים בשביל הטיול שלכם.  ההזמנות הללו לא יעלו לכם שקל אחד נוסף (חלקן אפילו יחסכו לכם כסף) אבל לי הם יתנו עמלה קטנה שתאפשר לי להמשיך ולהשקיע באתר על מנת להפוך אותו לטוב עוד יותר.

ואם לא יוצא לכם לנסוע לצרפת בקרוב ובכל זאת בא לכם לעזור אשמח אם תשתפו את הכתבה כדי שגם החברים שלכם יהנו.

המון תודה מראש.

צבי חזנוב (הפרנקופיל)

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.