התבלין הסודי מאת צבי חזנוב

פטה כבד אווז

אחרי עוד ארוחת שחיתות
כאשר הצרבת עולה לאיטה השמימה
והכרס קופצת,
לוחצת,
מזכירה קיומה,
אז פניתי לאלוהיי בתחינה:
“אלי היקר, מה רבו מעשיך!
בראת בשר, שוקולד ושרצים
אז מדוע הללו כל כך לא בריאים?”

ובת קול מן השמים יצאה
ואמרה בתרועת חצוצרות ובקול מלאכים:
“בכל העולם נודעו מעשיך הטובים
וכולנו יודעים שאתה צדיק ותמים.
לפיכך מעתה יתהפכו היוצרות
על מרבד הקסמים של לאפות וסטיקים תגיע,
לגיל מאה ועשרים לפחות.
ואילו קינואה, גזר ושאר ירקות
יובילוך בוואלס קליל ישירות
למקום טוב באמצע
בבית הקברות”

התעוררתי בבוקר לקול צעקות,
הייתה זו השכנה מלמטה אסתר,
שאיימה על בנה בן הארבע חגי
“אם לא תגמור את השוקולד אקרא לשוטר”.
עם חיוך על שפתי וחיוך בבטני
אל דוכן השווארמה שמתי פעמי
“אנא תן לי את מנת הבריאות היומית
מלאה בשומן כדבאי”
מהביס הראשון השווארמה טפלה
אלוהי, שוד ושבר, איזה תעלול!
האם באמת הייתה זו שווארמה?
או שמא אכלתי חתול?

“אין דבר” לי אמרתי”,אם באזובי הקיר השלהבת נפלה
אלך לי אל הארזים”.
חיש מהר הזמנתי שולחן,
במסעדת יוקרה, אשר שמה “לה ליסטים”.
אך גם שם למזון היה טעם טפל
כמו נאום בחירות למועצת העיר
הפריט היחיד, שהיה מפולפל
היה, כמו תמיד, המחיר.
עם קיבה רגיזה וזעם בעיניים
לסיור במסעדות ארצנו יצאתי,
כמו פיראט עם סכין בין השיניים,
נחמה קולינארית לצערי לא מצאתי.

והלכתי בעקבות טעמי האבוד
ולבסוף הגעתי לנהר הסיין
יען, כי בירושלים אין נהר.
שם ישבתי וגם בכיתי לאלוהיי
(שם גם איבדתי את אחרון חרוזיי)
ולפתע בת קול מן השמיים יצאה
ובפיה משפט קצר אך חכם:

“אף מאכל לא יערב לחיכך
אם לא יתובל במעט רגשות אשם”.

  •  
  •  
  •  
  •  
  •