לאחר שנתיים בהן ניסה אנטואן לעבור את המכינה לבית הספר לרפואה ללא הצלחה הוא מגיע לניסיונו השלישי, ושם הוא פוגש את בנז’מה בן למנתח בכיר ממשפחת מהגרים, המגיע לשנת הלימודים הראשונה בפקולטה לרפואה ישר אחרי שסיים בית ספר תיכון. השניים מתמודדים עם הלחצים והסביבה התחרותית, והם נאלצים להתגבר על המכשולים היומיומיים בדרכם ועם הציפיות הגבוהות מהם ליום המחר.
זהו סרטו השלישי של הבמאי תומא לילטי שהוא רופא בהכשרתו ועוסק בכל סרטיו בהיבטים הקשורים לעולם הרפואה כמו בסרטו הקודם הלהיט “רופא הכפר”. בסרט משחקים שניים מהכוכבים העולים של צרפת ונסן לקוסט (לולו) מגלם את אנטואן לצידו וויליאם לבגיל (סה לה וי) מגלם את בנז’מה. לבגיל היה מועמד על תפקידו בסרט לפרס הסזאר לשחקן המבטיח (לקוסט היה מועמד אף הוא לסזאר על תפקיד ראשי בסרט אחר בו שיחק השנה).
ראיון עם הבמאי תומא לילטי
ש: איך הגעת לרעיון לסרט “השנה הראשונה שלי”?
ת: אחרי שסיימתי את “רופא הכפר” רציתי שסרטי הבא יעסוק בשלב הלימודים באוניברסיטה ובאנרגיות הרבות של סטודנטים. השם שעמד לנגד עיני לסרט החדש היה “פנתיאון סורבון”. לא חשבתי בהכרח לעשות סרט נוסף שיעסוק ברפואה, אך בעקבות “רופא הכפר” והדיון שהוא עורר חשבתי מהן הסיבות העיקריות למחסור של רופאים בפריפריה. אז התחלתי לעבור על המספרים במאגרי הנתונים הזמינים לציבור. משם הגעתי למסקנה שאולי הבעיה היא לא הרופאים הצעירים שמעדיפים לעבוד רק במקומות הנחשבים, אלא אולי יש פה בעיה מערכתית באופן ההכשרה של רופאים חדשים. אחרי זה הרגשתי שדברים התחילו לזרום, הרי הייתי שם בעצמי כסטודנט לרפואה ואני יודע כיצד זה נראה מבפנים. הרגשתי שאולי דברים שחוויתי בהתמודדות שלי כסטודנט לרפואה הם רק סימפטום של בעיה גדולה יותר. רציתי להראות את הלחץ העצום בו נתונים הסטודנטים הצעירים, את האופן שבו משפיעה עליהם התחרות המטורפת בצורה כמעט אלימה. אלה חוויות שמותירות את חותמן לכל החיים. הסטודנטים לרפואה במשך תקופה ארוכה מקדישים את כל זמנם ואת מרצם בעבור מספר שעות מועטות בלבד בכתת המבחן. את הלחץ הזה אני שרדתי. הרפואה עצמה פה היא לא העניין, אבל עצם זה שבאופק יש כביכול מטרה נעלה משפיע על התהליך. כקולנוען זה עזר לי לעצב את הדמויות. תחרות היתר מתחילה במידה מסוימת כבר בתיכון בהשלמת הבגרויות.
ש: האם הסרט מתבסס על החוויות שלך מתקופת לימודי הרפואה?
ת: החוויות בסרט אמנם קרובות אלי בתור מי שעבר את אותו המסלול כסטודנט לרפואה. האינטואיציה קיימת, אבל כדי להשלים את הזכרון המוחשי של מה שחוויתי לפני עשרים שנה היה עלי לחזור אל ספסל הלימודים. הזכרון האישי שלי מאותה שנת מכינה אינו חיובי. בתחקיר שערכתי גיליתי שהמצב בפועל אפילו גרוע ממה שחשבתי. זו לא רק התחרות הבלתי פוסקת, התחושה היא שיש שם הרבה יותר מדי סטודנטים, אין מספיק חדרי לימוד, אין מספיק מורים, יש תחושה של מלחמת קיום לימודית. חיפשתי חברים שלי שעברו בהצלחה ללימודי הרפואה וגם אחרים שלא הצליחו. זה היה ממש תחקיר יסודי כמו עיתונאות חוקרת. כל מי שפגשתי בדרך עזר לי לעצב את הסרט. הסרט משקף את החוויות שלי כסטודנט בעבר ואת אותם מפגשים שהיו לי עם אלה שפגשתי בזמן הכתיבה.
ש: איך הצלחת ליצור תחושה כזו ריאליסטית לחיי הסטודנטים בסרט?
ת: בסרט השתמשנו בסצינות כמעט דוקומנטריות בלוקיישנים האותנטיים, נגיד סצינות המבחן, הכיתות. ניסינו להשיג קצב של ההתרחשות ושל הדיונים כפי שהם קורים בחיים. המטרה היתה להגיע לסרט נטורליסטי מחד, ומאידך להרגיש כל הזמן התחושה של הספירה לאחור בה הסטודנטים מצויים. צלמנו בכיתות, בספריה, במסדרונות ובכל המקומות כפי שהם בווילפינט שם יש מספר מכינות ומכללות.
תחילה אמרו לי “אין סיכוי לצלם בווילפינט”. לא הסכמתי לוותר, והרגשתי שאם לא נצלם שם אין סרט. זה היה מהותי עבורי שנעביר את התחושה האותנטית של החוויה של להבחן בחלל הענק והמנוכר הזה, את המתח, את הקהל העצום שמסביב לכל סטודנט. כל רחש של נקישת עט נשמע על ידי כולם ויכול להוציא מריכוז. אני בר מזל שנתנו לנו לצלם בזמן מבחני אמת. ככה צילמנו את החלל ואת הסטודנטים כקבוצה מרחוק. לצורך צילומי הקלוז אפ היינו צריכים לצלם בחינה משלנו עם שחקנים וניצבים. בכלל ניתן לומר שבדרך בה אני יוצר סרטים אני מערבב בין המציאותי או הדוקומנטרי לבדיוני או העלילתי. את החיבור הזה אני יוצר בראשי כבר בשלב הכתיבה, לכן אני עוסק בסרטיי בנושאים הקרובים אלי ומעניינים אותי.
ראיון עם השחקן וויליאם לבגיל
ש: איך הגעת לשחק בסרט “השנה הראשונה שלי”?
ת: לתומא הבמאי היה חשוב שמעל הכל זה יהיה סרט על חברות. ונסן לקוסט ואני שיחקנו יחד בסרט “ג’קי” ומאז אנחנו חברים קרובים. ככה הוא הגיע אליי מהר מאוד דרך ונסן. אהבתי את סרטיו הקודמים “היפוקרטס” ו”רופא הכפר” וגם התחברתי לתסריט. בנוסף גם עבורי לעבוד עם ונסן היה עוד גורם משכנע לקחת את הפרויקט.
ש: מה אהבת בתסריט?
ת: אהבתי את הטיפול המדויק של תומא בסיטואציות. הוא מעביר יפה את היווצרות החברות בין בז’מה לאנטואן בתוך אותה סביבה תחרותית ואפילו עוינת. תומא הצליח להראות צדדים של אנושיות גם כשמצפים מהסטודנטים רק לעמוד במטרה מסוימת. הדרך שתומא בונה את מציאות הסטודנטים מאוד מוחשית ואמינה ויוצרת עניין רב.
ש: מה תוכל לספר על האופן בו נבחרים סטודנטים לרפואה בצרפת?
ת: בצרפת התהליך כרוך בתחרות דורסנית. מתוך 3,000 סטודנטים שנרשמים לשנת ההכנה רק 300 יוכלו להמשיך ללימודי הרפואה. זה אומר ש- 90% מהסטודנטים אינם יכולים להשלים את המסלול שאליו נרשמו ואותו קיוו ללמוד. הליך הבחירה מבוסס אך ורק על מספרים, מי שמגיע לציונים גבוהים יכול להמשיך. אין שום התייחסות לתכונות שצריכות להיות לרופאים כמו מסירות ואמפטיה. הכל נקבע על מידת היכולת לשנן אלפי פרטים בעל פה. זה אבסורד, אני לא מצליח להבין את ההשלמה עם השיטה הזו.
ש: איך היו הצילומים תחת תומא לילטי ולצד ונסן לקוסט?
ת: תומא דואג לשחקנים כמו אבא. הוא אוהב להנחות ולהדריך, וגם מחזק ונותן הרבה בטחון. בנוסף, מאחר ואני מכיר היטב את ונסן לא היה ספק ליכולת שלנו לעבוד יחד. מנקודת ההתחלה הזו היינו יכולים להגיע לעובי הקורה של “השנה הראשונה שלי”, ולבנות שתי דמויות שהן גם הפוכות וגם משלימות אחת את השנייה. היה לנו חשוב לא ליפול לקלישאות. עשינו תהליך למידה משותף.
ש: האם נפגשת עם סטודנטים כהכנה לתפקיד?
ת: לפני תחילת הצילומים ביקרנו באוניברסיטה בפריז. דברנו עם סטודנטים מתחילים ועם סטודנטים בשנים מתקדמות על החוויות שלהם. התרשמתי מאוד מהעובדה שגם בתנאים של תחרות דורסנית יש גילויים של עזרה ושל ערבות הדדית בין הסטודנטים. גם סטונדטים מהשנה השנייה שכבר עברו את המיונים נרתמים לעזור לסטודנטים מהשנה הראשונה. הם מעבירים להם חומר ועושים להם שיחות איך כדאי לגשת ללמוד אותו. הגישה החברית הזו נגעה לליבי, ולמעשה היא הבסיס של כל הסרט שלנו.
אודות הבמאי תומא לילטי
יליד 1976. סיים את לימודי התיכון בגיל 17. הוא נרשם ללמודי רפואה והשלים אותם, ואף עבד כרופא כללי. לאורך השנים כסטודנט וכרופא היה כותב ואהב מאוד סרטי קולנוע. כבר במהלך לימודי הרפואה ביים שלושה סרטים קצרים שהוצגו בפסטיבלים שונים. ב- 2007 ביים את סרטו הארוך הראשון “העיניים החבושות”. היה מעורב בכתבה של סרטים רבים לקולנוע ולטלוויזיה ב- 2014 יצא סרטו הארוך השני “היפוקרטס” בכיכובם של ונסן לקוסט ורדה קטב שאף זכה בפרס הסזאר לשחקן משנה על תפקידו בסרט זה. לילטי היה מועמד לשני פרסים על סרט זה לתסריט ולבמאי. סרטו הארוך השלישי “רופא הכפר” בכיכובם של פרנסואה קלוזה ומריאן דניקור עסק גם הוא ברפואה. אמנם היה לסרט אופי של קומדיה רומנטית, אך הוא גם ביקר במידה רבה את המחסור ברופאים ובשירותי רפואה במרחבים הכפריים של צרפת. הסרט היה ללהיט ענק בישראל.
בסרט מופיעים שניים מהכוכבים העולים בקולנוע הצרפתי:
ונסן לקוסט
יליד 1993 החל להופיע בסרטים מגיל 16. בשנת 2010 כבר היה מועמד לסזאר בקטגוריית השחקן המבטיח וזכה בפרס לומייר. שיחק בסרטה של ז’ולי דלפי “לולו” וגם בסרטו הראשון של תומא לילטי “היפוקרטס” עליו היה מועמד לסזאר כשחקן ראשי, לפני שנתיים היה מועמד לסזאר פעם נוספת על תפקיד המשנה בסרט “ויקטוריה”. השנה היה מועמד לסזאר על תפקידו בסרט “אמנדה”. לאחרונה לוהק לסרטו החדש של ווס אנדרסון לצד שחקנים מהשורה הראשונהבקולנוע הצרפתי כמו ליאה סידו, מתייה אמלריק וססיל דה פראנס יחד עם סירשה רונן והשחקנים הקבועים של אנדרסון ביל מארי, אוון ווילסון, ג’ייסון שוורצמן ואחרים.
וויליאם לבגיל
יליד 1990 כבר מילדות חלם להיות שחקן, כנער עבד בבית חולים על מנת לשלם בעבור שיעורי משחק. התפרסם כקומיקאי ושחקן בסדרות טלוויזיה כמו “סודה”. הופיע בסרטו של ז’אן פול רוב “המזכרות”, שיחק את האח החוזר בתשובה בסרטה של סו עבאדי “סיפור כיסוי”, ובסרטם המצליח של נקש וטולדנו “סה לה וי”, שם בלט בין שחקנים ידועים כמו ז’יל ללוש ובנז’מה לאוורן. על תפקידו בסרט “השנה הראשונה שלי” זכה למועמדות בקטגוריית השחקן המבטיח גם לסזאר וגם ללומייר.
הרלוונטיות לישראל
בשבועות האחרונים שוב עלה לכותרות עניין המחסור ברופאים בארץ. המחסור מתחיל קודם כל במספר המצומצם של סטודנטים המתקבלים לרפואה בכל שנה, רק אחד משלושה בוגרי תיכון מצטיינים שמנסים להתקבל ללימודי רפואה ימצא מקום. לפי כתבה של יוסי מזרחי מחדשות 12 תנאי הקבלה בארץ נושקים אל הבלתי אפשרי, רבים מהמועמדים חוזרים על בחינות הפסיכומטרי פעמיים ויותר. רף הקבלה בפקולטות השונות הוא ציון פסיכומטרי של לפחות 735 וממוצע בגרות משוקלל של 100 ומעלה, ואז ישנם ראיונות אישיים. בשנה ישנם 2200 מועמדים על 745 מקומות בלבד בכל הפקולטות לרפואה בישראל, כולל הפקולטה באריאל שנפתחה לאחרונה.
יש לכך השלכות על על מערכת הבריאות. בה יש מחסור אדיר ברופאים, הרופאים מזדקנים, מסת הרופאים שעלו לארץ ממדינות חבר העמים בשנות התשעים צפויה בקרוב לצאת לגמלאות ואז המחסור יחריף עוד יותר. רבים מהצעירים שחולמים להיות רופאים פונים ללימודים בחו”ל, בעיקר במדינות: הונגריה, קרואטיה, איטליה, ירדן ואוקראינה. ברוב המדינות האלה תנאי הקבלה קלים יותר, אך יש ניפוי משנה לשנה של הסטודנטים והם עומדים תחת לחץ גדול.
מדובר גם בעלות כלכלית אדירה שנופלת על הסטודנטים ועל הוריהם, שנת לימודים ומחייה בחו”ל מוערכת בסביבות 100,000 ₪ בשנה. כשהם חוזרים לארץ למרות המחסור ברופאים המערכת מעמירה עליהם קשיים להשתלב בבתי החולים, מחשש שרמת הלימודים בחו”ל נמוכה מזו שבארץ. משרד הבריאות שולח פקחים לפקולטות באוניברסיטאות מחוץ למדינות ה-OECD לבחון את רמתן. בחלק מהמדינות ידוע שהרמה גבוהה ומתאימה להכשרה הנדרשת, במדינות מסוימות במזרח אירופה קבע משרד הבריאות שהרמה נמוכה מדי.
חלק מהבוגרים שלמדו בחו”ל במקום להגיע לארץ נקלטים לעבודה כרופאים במדינות מפותחות כמו גרמניה שמשוועות לקלוט רופאים חדשים. כך או כך, הלחץ של הסטודנטים לרפואה גדול מאוד, והוא מתחזק מתוך זה שרבים רואים ברפואה מטרה נכספת של יעוד מקצועי שהוא מעבר למקור פרנסה בלבד, סוג של שליחות והגשמה עצמית, ולכן חוששים מאוד להכשל. הסרט גם מתייחס לשחיקה בעולם המודרני שקיימת לא רק בעולם הרפואה או בקרב סטודנטים.
