פלאס דה ווז’ (Place des Vosges) – הכיכר הציבורית הראשונה של פריז

כיכר ווז' - צילום: רותי שמעוני

ישנן לא מעט אטרקציות בפריז עליהן כתבתי בעבר, אולן מעטות מהן השפיעו על האופי של עיר האורות באופן כזה שבלעדיהן פריז, כפי שאנו מכירים אותה, לא יכלה להתפתח. אחת מהאטרקציות הללו הייתה הגשר המהפכני הפון נף, אשר הביא לפריז את המדרכות את הקונספט של הגשרים נטולי הבתים. היום אנחנו נספר את סיפורה של פלאס דה ווז’ , הכיכר הציבורית העתיקה בפריז, אשר החלה את הטרנד של הכיכרות הציבוריות.

ההיסטוריה של פלאס דה ווז’

סיפורה של הכיכר מתחיל בטרגדיה. בשנת 1559 הכריז מלך צרפת הנרי ה-2 על כוונתו לערוך תחרות אבירים כחלק מחגיגות הסכם השלום, אשר זה עתה נחתם עם ספרד. מכיוון שהמלך אהב מאוד ספורט הוא החליט להשתתף בתחרות הזאת בעצמו, למרות הפצרותיה של אישתו, קתרין דה מדיצ’י (Catherine de Medicis) שלא יעשה זאת. הסיבה לדאגתה הייתה נבואתו של נוסטרדמוס (1503-1566 Michel de Nostredame) על כך שהמלך יהרג בתחרות הזאת. ואכן בסוף יוני 1559 נערכה תחרות האבירים בארמון דה טורנל (Palais de Tournelles), אשר נמצא בצידה המזרחי של פריז סמוך לבסטיליה. במהלך אחד הקרבות נשברה חנית העץ של יריבו מונטגומרי (Montgomery) ורסיסיה חדרו אל עינו של המלך ופצעו אותו אנושות. לאחר מספר ימים של גסיסה איטית מת המלך ב 10 ביולי 1559. קתרין דה מדיצ’י, אחוזת צער על מות בעלה האהוב החליטה להרוס את הארמון ולעבור את הלובר. וכך במשך כמה עשורים עמד המתחם בשיממונו.

מותו של המלך הנרי ה-2 בתחרות אבירים
מותו של המלך הנרי ה-2 בתחרות אבירים

עברו כמה עשרות שנים ומלחמת אזרחים קשה, אשר הותירה את פריז בהריסותיה. המלחמה הסתיימה סופית בחוזה נאנט בשנת 1598 והנרי ה-4 החליט שהגיע העת לבנות את פריז מחדש. אחד מהמטרות שלו הייתה שיקום כלכלתה של פריז ומכיוון שהמשי היה אחד הבדים היקרים ביותר של תקופתו, החליט המלך לעודד תעשייה זאת, ועל הדרך, לתת לפריז את הכיכר הציבורית הראשונה שלה. זה אולי נשמע מפליא, אולם עד לאותו זמן לא הייתה לפריז כיכר ציבורית שבה יכלו תושבי פריז לנוח או לטייל (הכיכרות היחידות שהיו עד אז היו שווקים, כיכרות של כנסיות או צמתים גדולים של רחובות). וכך באוגוסט 1603 פנה הנרי ה-4 אל כמה מהתעשיינים העשירים ביותר בפריז והציע להם את השטח בו עמד פעם ארמון דה טורנל, תוארי אצולה ופתור ממיסים. בתמורה ביקש המלך שיקימו תעשיית משי שתתקיים לכל הפחות עד שנת 1615. העבודות התקדמו במהירות ובשנת 1605 כבר עמד במקום מפעל משי שבו אומנים איטלקים לימדו צרפתים את מהות המקצוע. ביולי 1606 החליט המלך להפוך את המבנים ששיכנו את תעשיית המשי לכיכר ואף קרא לה “הכיכר המלכותית” (Place Royal). על פי צו המלך מטרת הכיכר הייתה לקשט את פריז, לספק מקום הולם לטקסים מלכותיים (בזכות קרבתה לשער המזרחי של פריז) ולספק לתושבי פריז מקום לשעות הפנאי. הייתה זו החלטה לא פחות ממהפכנית מכיוון שבפעם ראשונה בתולדות פריז נלקחו בחשבון בעת התכנון לא רק הצדדים האסטתיים אלא גם הצדדים הפרקטיים של הכיכר. את הבסיס לכיכר היוו המבנים של תעשיית המשי שנמצאו בצידה המזרחי ואליהם נוספו עוד 3 צלעות (Pavilions) בנות תשע קשטות כל אחת, אשר בנייתם הסתיימה בשנת 1612.

אחת מהארקדות של פלאס דה ווז'. צילום - רותי שמעוני
אחת מהארקדות של פלאס דה ווז’. צילום – רותי שמעוני

אז מי גר בכיכר?

כל אחד מדיירי הכיכר הורשה לעצב את פנים ביתו כרצונו, אולם היה עליו לשמור על חזית אחידה, אשר נותנת לכיכר את המבנה ההרמוני שלה ותוכננה כנראה על ידי אנדרואה דה סרסו (Androuet de Cerceau). למרות שמה של הכיכר לא היה בה בתחילה שום דבר מלכותי והתגוררה בה אוכלוסייה של תעשיינים שעסקו בתעשיית המשי ואנשי עסקים אחרים. אולם מהר מאוד התברר שתעשיית המשי בכיכר נכשלה ובשנת 1615 לאחר שפג תוקף הזיכיון החלה אוכלוסיית הכיכר להשתנות ואת מקומם של בעלי העסקים תפסו האצילים. בין האצילים שהתגוררו בכיכר ניתן למנות את אשת הספרות המפורסמת המרקיזה דה סבינייה, אשר נולדה בבית מספר 1bis ועברה מאוחר יותר להתגורר בארמון הקרנבלה הסמוך. דמות מעניינת נוספת הייתה הדוכס דה רישלייה (Armand du Plessis duc de Richelieu 1696-1788), אשר התגורר בבית מספר 21. רישלייה נחשב למאהב הגדול ביותר של המאה ה-18, לצידו של קזנובה, ועל פי טענתו הוא זכה לשכב עם כל הנשים שהתגוררו בכיכר הזאת (מאוחר יותר הוא גם היה קשור גם להמצאת המיונז ואתם מוזמנים לקרוא על כך כאן). מספר 6 בכיכר היה שייך לנסיכי משפחת רואהן-גמנה (Rohan-Guémené) והוא נחשב לאחד מהבתים הגדולים בכיכר. כ-200 שנה לאחר שנבנה הבית עבר להתגורר בו ויקטור הוגו והיום ניתן למצוא שם מוזיאון קטן וחינמי המוקדש לזכרו. בכיכר התגוררו גם כמה נשים מפורסמות. הראשונה הייתה הקורטיזנה מריון דלורם (Marione de Lorme 1613-1650), אשר ביתה במספר 11 נודע בתור אחד מהסלונים הספרותיים החשובים של תקופתה. במספר 9 התגוררה השחקנית היהודיה ראשל (Rachel Felix 1821-1858), אשר נחשבה לשחקנית הטרגית הגדולה של תקופתה (למרות שלא ידעה קרוא וכתוב היא יכלה לדקלם בקלות מחזות של ראסין ואחרים). משם יצא מסע ההלוויה שלה לאחר שמתה בגיל 37 משחפת, מסע שהסתיים בחלקה היהודית בבית הקברות פר לאשז.

מימין לשמאל: מריון דה לורם, הדוכס מרישלייה, השחקנית ראשל וויקטור הוגו
מימין לשמאל: מריון דה לורם, הדוכס דה רישלייה, השחקנית ראשל וויקטור הוגו

במרכז הכיכר הוקם הגן הציבורי הראשון בתולדות פריז ובשנת 1639 הוצב בו פסלו של לואי ה-13, אשר נהרס בעת המהפכה הצרפתית (הפסל הנוכחי הוא משנת 1829). הגן הציבורי הפך לאזור בילוי מועדף על כל הפריזאים, אשר נהנו לטייל בין העצים ולשכב על הדשא. אולם, בתקופות מסויימות הפארק זכה להיות עד גם למאורעות שלווים פחות. כך לדוגמא בעת מהומות הפרונדה (1648-1652) הפך הגן לרחבת מצעדים של כוחות העיר פריז, שמרדו במלך ובחשמן מזארן (Mazarin). אנשי האצולה, שכאמור השתלטו על הכיכר לא כל כך אהבו את העובדה שהעם מסתובב להם בין הרגליים והחליטו להקים גדר מסביב לגן במטרה להפריד בין השטח הציבורי לזה של הפרטי. בימי לואי ה-14 נוסף לכיכר נופך טקסי, כאשר בכל פעם שמישהו חשוב היה נכנס לעיר הוא היה נכנס משער הבסטיליה ועובר דרכה. אחד מהביקורים המפורסמים ביותר בכיכר הייתה של המלכה כריסטינה משוודיה (1626-1689), אשר הגיעה לכיכר בספטמבר 1656 רכובה על סוס לבן ומלווה בצבא של חיילים לבושים במדים מפוארים. הכיכר שימשה לא רק לאירועים ציבוריים אלא לעיתים גם למסיבות פרטיות. כך לדוגמא, כאשר בשנת 1659 המרקיז דה מונטרברן (Pierre de Bellegarde marquis de Montbrun), שהתגורר במספר 19, החליט למכור את הנכס ולעשות מסיבת פרידה לחברים, הוא האיר את הכיכר בכ – 2000 נרות וערך את אחת מתצוגות זיקוקי הדינור המרהיבות בפריז.

הגן של כיכר ווז'. צילום: רותי שמעוני
הגן של כיכר ווז’. צילום: רותי שמעוני

לפני שנמשיך: הנה כמה תערוכות שרצות ממש עכשיו בפריז

פלאס דה ווז’ היום

הצלחתה של הכיכר גרמה לצמיחתו של רובע המארה והפיכתו, על פי מדריך טיולים גרמני שהודפס במאה ה – 17 ל”מקום הכי כיפי בפריז”. התוצאה הייתה בנייתם של אחוזות עירוניות (Hotel Particulier) כגון הקרנבלה, אוטל דה סולי, אוטל דה סוביז ועוד. בסוף המאה ה – 18 שינתה הכיכר את שמה מהכיכר המלכותית לכיכר ווז’ (Place des Vosges) על שם המחוז, אשר היה הראשון לשלם מיסים לרפובליקה הצרפתית שנולדה בעקבות המהפכה של 1789. בראשית המאה ה-20 נוספה לכיכר גם זווית יהודית, כאשר בשנת 1963 נפתח בה בית כנסת בבית מספר 14.  23 שנה לאחר מכן עלתה הכיכר גם על מפת הגסטרונומיה הצרפתית בזכות מסעדת  l’Ambroisie, בעלת שלושת כוכבי המישלן, אשר נפתחה כאן בשנת 1986 ונחשבת לאחת המסעדות היפות בפריז. וכך, גם לאחר כ- 400 שנה מאז שנוצרה שומרת הכיכר על חיוניתה וקסמה וממשיכה להיות מהאטרקציות בפריז אותם אסור לכם להחמיץ.

חלק מהתמונות בכתבה הן באדיבות רותי שמעוני.

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.