האם אמנות ואהבה הולכים יד ביד? סרטו החדש של הבמאי המוערך מרטין פרובו (“סראפין”, “המיילדת”) עוקב אחר חייהם המשותפים של הצייר הנודע פייר בונאר, ממייסדי תנועת האמנות “הנאבי”, ובת זוגו, שנודעה כאחת המוזות המפורסמות בהיסטוריה: מרתה דה מליני. בונאר, שכונה גם “צייר האושר”, צייר בלמעלה משליש מציוריו את דיוקנה של מרתה, אשר הפכה למוזה שלו ולציר מרכזי סביבו סבו חייו. היא הפכה לחלק מנפשו – והוא היה לחלק מנפשה הסוערת. בזכות אהבה עזה, שחרגה מהנורמות המקובלות לתקופה וידעה עליות ומורדות, שיאים ורגעי שפל, הגיעו השניים להגשמה אמנותית ולחיים מלאי יצירה.
אורך הסרט: 123 דקות // שפה: צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית. הסרט יוקרן החל מה-26 בספטמבר 2024 בבתי קולנוע ברחבי הארץ.
צוות אמנותי
בימוי : מרטין פרובו
תסריט: מרטין פרובו ומרק עבדלנור
הפקה לה פילם דה קיוסק
מפיקים: פרנסואה קראוה ודניס-פינו ולנסיאן
צילום : גיום שיפמן
ערכיה: טינה באז
מוסיקה: מישל קאלאסו
שחקנים
מרתה: ססיל דה פרנס
פייר בונאר: ונסן מקיין
רנה: סטייסי מרטין
מיסיה: אנוק גרינברג
קלוד מונה: אנדרה מרקון
הערות הבמאי
כשהייתי ילד הביאה לי אימי פוסטר מתערוכה בפריז, בו נראתה דמותה של מרתה מצוירת על יד בונאר, יושבת ליש שולחן עגול כשמאחוריה מצויר נוף מלא חיים וצבע. תליתי אותו על הקיר בחדר שלי, שאוכל להביט לפני שאני נרדם. הייתי צעיר מדי כדי להבין את זה אבל משהו בדמות שהופיעה בציור הקסים אותי. החיוניות והמוזרות שבלטו ממנו. כאילו היה זה חלון שנפתח לעולם אחר.
כמה שנים אחר כך מצאתי ששולחן הרולטה היה בבית קטן שהיה לחופיו של נהר הסין באזור נורמנדי בו התגוררו בני הזוג. הם חיו שם בבדידות ומתוך חיבור סמביוטי ביניהם במשך כמה שנים. היה זה המקום בו בונאר הגיע להגשמה עצמית כאמן. במהלך השנים כמובן ששכחתי מעניין הפוסטר והקסם שהוא השרה עלי. אבל הזכרון שלו רדף אותי זמן רב אחר כך. בדרך מקרית לחלוטין בחרתי לחיות בוקסין, מקום הקרוב מאד לשולחן ההוא , המקום בו אני חי היום, באותם נופים אותם צייר בונאר בצורה כל כך מזהירה.
יום אחד התקשרה אלי פיירט ורנון. פיירט היא בת אחייניתה של מרתה בונאר, היא ביקשה שאעשה סרט על הדודה שלה כיון שהיא חשבה שהתרומה הגדולה שלה ליצירתו של בונאר לא הוערכה דייה. ניתן לומר שמרתה היתה סימן ההיכר וגם הפטיש של יצירתו כיון שהיא מופיעה בלמעלה משליש מעבודותיו. אבל בעיני הציבור היא נשארה כאישה המניפולטיבית והמעט מטורפת של בונאר. בעוד שפיירט ראתה אותה כאישה שהקריבה את עצמה למען יצירתו של בונאר.
יש איזו מסתוריות סביב בונאר. מיסתוריות שנוצרה בעקבות התיאור האובססיבי של גופה של מרתה ביצירתו. מן ההתחלה מרתה נוכחת בכל יצירה, חצופה, חשופה, ואנגמטית. ואז לאט לאט כשהיא מתחילה לחלות היא ננעלת וסוגרת את עצמה, בתחילה בחדר האמבטיה, לעד צעירה לעד חמקמקה. יצירתו של בונאר קשורה לחלוטין לנוכחות שלה. היצירה הזו לא היתה אותו דבר בלעדיה. ודרך החיבור היציב הזה ביניהם מצאתי פתאום צורך גדול לחקור ולגלות הבנה יותר גדולה של הסיפור הזה. ראיתי בזה מעין אות עוד מילדותי, דמותה של מרתה תלויה על קיר חדרי והיתה חלק גדול גם מחיי שלי.
כשהתחלתי לעבוד על התסריט הבנתי שהיה זה סיפור אהבה קורע לב. שהסתתר מאחורי האגדה על מערכת היחסים האינטימית והמנותקת שלהם. דבר לא היה פשוט אצל פייר ומרתה. לא המתיקות והאגואיזם של פייר, לא המיתומניה, הנטייה של מרתה לשקר ולהגזים ולא התפקיד החשוב שהיא מילאה בחייו. גם לא הציורים של פייר שהצליחו להציג את החזות הלכאורה מאושרת של יחסיהם. כל פרט נועד להסיח את דעתם של הצופים עוד יותר.
אלכימיה מוזרה חיברה ביניהם כשכל הסובבים אותם תהו מי מפעיל את מי.
מתחת לאוסף של ציורי נוף ניתן להבחין בסימני הטרגדיה. בין קרוביו נחשב בונאר כאסיר של מרתה עד יומו האחרון. כשהוא יוצר ריק וריחוק מסביבו ובמודע מרחיק את עצמו מן העולם. אבל לאחר מותו טענו רבים שמרתה היתה “קורבן” מרצון, אסירה שלו שנשברה בגלל מערכת היחסים שלהם.
בכל מקרה נראה שלהציג את מרתה בתפקיד המוזה בלבד זו טעות מוחלטת. זה היה מטעה ומוטעה להקטין אותה לקורבן חסר כוח שהוכנע על ידי טורף וגאון ובכך לצרף את מרתה לשורה ארוכה של בנות זוג של אמנים מפורסמים שחופצנו על ידי המבט הגברי, בחברה שהיא עדיין ביסודה מאד פטריארכלית.
למרתה היתה אישיות חזקה, היא הסתירה מפייר פרטים בולטים מחייה בעבר ויצרה לעצמה שם ודמות. היא חיה בשקר אבל ניסתה להלחלם בהעמדת הפנים. זה היה חיבור מטריד בין כנות לבין מחלת המיתומניה, הצורך לשקר ולהעמיד פנים. היא לקחת את פייר לחיים של ריחוק מן החברה, כשהיא חושפת אותו בפני עצמו וחולקת איתו את האהבה שלה לטבע ולבידוד. מרתה היתה יכולה להיות ציירת. לצידו של פייר התשוקה שלה לציור גדלה ויום אחד היא החליטה ללכת על זה תחת זהות בדויה שלישית מרתה סולנאג’, אבל זה היה מאוחר מדי ולאחר התערוכה הראשונה שלה היא הפסיקה לצייר. השגעון החל להשתלט עליה. רק כחמישים עבודות נשארו מן הציורים שלה. עבודות ברמה של תלמידה שסיימה את לימודיה בבוזאר, האקדמיה לאמנות בפריז. מרתה נולדה ענייה ולא הצליחה להוציא את הציירת שחייתה בתוכה.
למרות מחלתה פייר לא נטש אותה והראה מסירות רבה עד הסוף. למרות שבבסיסה היא היתה חזקה כמו יהלום, הזמן הפך אותה לשבירה כמו זכוכית.
בתחילת מערכת היחסים בינהם נטל פייר חלק מלא בחיים התוססים שסבבו אותו באותם ימים, חופשי לגמרי ועשיר בחוויות. אבל כשהוא התחיל לבודד את עצמו עם מרתה, מקדיש את עצמו ליצירתו בלבד, נראה היה שהוא מוטרד מן היצירתיות החולנית שהוזנה על ידי ריגשות אשם ודחפים אלימים. בחלל הזה מיקדתי את הסרט שלי, לא כמו ביוגרפיה רגילה או בנייה הסטורית. התרכזתי בטרנספורמציה הסודית של בני זוג.
על פייר בונאר
יליד 1867, כבר מגיל צעיר התגלה כשרונו לצייר בצבעי מים וקריקטורות. הוא צייר באופן קבוע בגן שבבית הוריו. למד לימודים קלאסיים וכדי להשביע את רצונו של אביו הוסמך כעורך דין. החל לעסוק בזה החל משנת 1888. באותה שנה התקבל לאקדמיה לאמנויות בפריז. לאחר שבזמן לימודי המשפטים למד גם באקדמיית ג’וליאן בפריז. כשמכר את עבודת האמנות הראשונה שלו, פוסטר לשמפנייה, הצליח לשכנע את משפחתו שיוכל להתפרנס מאמנות. משנת 1894 ועד למותה חי בונאר עם מרתה דה מליני, שהיתה המודל ברבות מן העבודות שלו. היא נולדה בשם מריה בורסן אבל שינתה אותו לפני שהכירה את בונאר, הם נישאו בשנת 1925. בשנים לפני חתונתם ניהל בונאר רומן עם שתי נשים שגם הן היו מודליות שלו. רנה מושטי שהיתה בת זוגו של הצייר האמריקאי הארי לחמן, ולוסיין דפווי דה פרנל, השמועה אומרת שדה פרנל התאבדה לאחר שבונאר נישא למרתה.
ביחד עם חבריו מהאקדמייה ג’וליאן, הקים את קבוצת הנאבי. שכללה ציירים בעלי סגנונות שונים ופילוסופיות שונות. כמה מחברי הקבוצה הושפעו ביצירתם מאמונות דתיות עמוקות, אבל בונאר נשאר מלא חיים. נאמר עליו שהיה המצחיקן של החבורה, ההומור שלו והגישה הנונשלנטית ניכרו ביצירה שלו.
ב-1881 הציג את עבודתיו בתערוכה השנתית של איגוד האמנים העצמאיים.
סיגנון הגרפיקה היפנית היה מקור השפעה גדול על יצירתו של בונאר וחבריו לקבוצה כינו אותו הנאביי המאד יפני.
ב-1884 החל לצור ציורים שהציגו תמונות מחיי פריז. סצינות עירוניות, בתים ואפילו בעלי חיים היו במרכז היצירה. בואתה שנה החל גם לצייר את הפורטרטים הראשונים של מרתה, הוא יצר זכוכית מצוירת עבור חברת טיפני.
ב-1885 הציג את תערכות היחיד הראשונה שלו. בראשית המאה ה-20 שכלל את היצירה שלו וחקר נושאים חדשים ומדיה חדשה. הציג תערכות וגם יצר ליטוגרפיות לספר שירים של המשורר פול ורלן. בימי מלחמת העולם הראשונה התרכז בונאר ביצירת ציורי עירום ופורטרטים וכמה ציורים גדולים במיוחד. ב1918 נבחר ביחד עם הצייר רנואר לנשיא כבוד של אגדות הציירים הצרפתיים הצעירים.
בשנות ה-20 הציג מספר תערוכות ואייר ספרים בהם גם ספר של אנדרה ג’יד.
ב1938 הוצגו עבודותיו בשיקאגו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נאלץ בונאר לעבור לדרום צרפת שם נשאר עד לסיומה של המלחמה. הוא סרב לצייר את דיוקנו של משתף הפעולה עם הגרמנים המרשל פטן. ב1947 סיים את ציורו “פריחת עץ השקד”, שבוע בדיוק לפני מותו. המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ארגן תערוכה רטרוספקטיבית של יצירתו שנה לאחר מותו ב 1948. התכנון המקורי היה לציין את יום הולדתו ה-80 של האמן.
הבמאי מרטין פרובו
החל את דרכו כשחקן, הופיע על הבמות ובקולנוע וכתב לתיאטרון כ14 שנים. החל מ 1990 פרש מן הבמה, התרכז בכתיבה ובקולנוע. כתב מחזות רבים בעיקר לילדים ובני נוער, שזיכו אותו בפרסים.
בכל סרטיו עומדות נשים במרכז הסרט.
ב1997 יצר את סרטו הראשון “טורטיה וקולנוע”, על קשייו של יוצר לצור את סרטו הראשון, השחקנית הספרדייה כרמן מאורה מופיעה בתפקיד עצמה.
ב2002 יצר את סרטו השני, שעסק בהתקשותה של בחורה צעירה לגלד את ילדה פרי האהבה, ללא התערבות האב.
הפריצה היתה בשנת 2006 עם סרטו “סרפין” שעסק בציירת המיוחת סרפין, שבילתה שנים במוסד לתשושי נפש. הסרט זכה להצלחה גדולה וזכה בשבעה פרסי סזאר בהם לסרט הטוב ביותר, לתסריט ולשחקנית הנפלאה יולנד מורו. הסרט והשחקנית זכו בשלל פרסים נוספים.
סרטו הבא “ויולט” גם הוא עסק בביוגרפיה, סיפורה של האישה שהיתה בת זוגה של הסופרת והוגת הדעות סימון דה בובאר.
לסרטו הבא “המיילדת”, גייס את קתרין דנב וקתרין פרו וזיכה את דנב בפרס המשחק בפסטיבל הקומדיות של מונטה קרלו.
סרטו הקודם “איך להיות אישה טובה”, היה סרטו הפמניסטי ביותר ועסק במעמד האישה בצרפת לפני מהפכת הסטודנטים ב1968. הסרט היה מועמד לחמישה פרסי סזאר.
ססיל דה פרנס
נולדה בבלגיה אבל מצליחה בצרפת
מבין הסרטים והסדרות הרבות שעשתה והוצגו בארץ:
האפיפיור הצעיר, האפיפיור החדש, כיסאות מוסיקליים, אשליות אבודות, הנער על האופניים. קשר משפחתי, בובה רוסית והמשכו פריז פינת ניו יורק וגם 80 יום מסביב לעולם לצידו של גקי צ’אן
ונסן מקיין
אחד השחקנים העסוקים בצרפת , הופיע בעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה, היה מועמד חמש פעמים לפרס הסזאר, הסרט האחרון בכיכובו שהוצג בארץ, רומן צרפתי.
סטטיסי מרטין
בזכות שליטתה בצרפתית ואנגלית הופיעה בסרטים וסדרות צרפתייות רבות אבל גם בסרטים דוברי אנגלית
מבין סרטיה והסדרות בהן הופיעה החיים המחשמלים של ויין לצד בנדיקט קמברבץ, הסדרה הנחש לצד טהר רחים, בית הסיוטים, סרטיו של לארס פון טרייר נימפומנית חלק א וב ,כל הכסף שבעולם ועוד.
