Svg Vector Icons : http://www.onlinewebfonts.com/icon

פייר בושאן – האיש שהציל את חגיגת הנישואין של לואי ה-14 מאת ירון מרגולין

פייר בושאן - האיש, אשר יצר את הבלט הקלאסי
זמן קריאה משוער: 15 דקות

תכירו את – פייר בּוֹשָׁאן (1719-1631 Pierre Beauchamps), אחד המורים הכי משפיעים בהיסטוריה של הריקוד אבל גם אחד הרקדנים הטובים ביותר של הזמנים המפוארים ההם בנוסף לכך הוא הבין ממש במוזיקה, חיבר לחנים למחזאי הנודע מולייר.

הוא בא ממשפחה של שיא התרבות הגבוהה של צרפת מזה דורות מבחינה מוזיקלית, משפחה אשר כיכבה בתזמורת החצר של בית המלוכה עצמו. הקשרים העמוקים בין המוזיקה לתנועת הגוף תמיד העסיקו את גדולי המפרשים והמבקרים של המחול. היא שעמדה במרכז העבודה של גדול הכוריאוגרפים שבאו אחריו ז’יל פרו שלא לאמור ניז’ינסקי או פוקין.

אך מעבר לכל זה בושאן הוא גיבור נשכח. גיבור מכיוון שהוא הצליח להציל את חגיגות נישואיו של לואי ה-14, ואולי אף חשוב מכך, להמציא את הריקוד הקלאסי שאנו מכירים.

היום נספר את סיפורו.

ראשית הקריירה של פייר בושאן

סביר להניח שמקורה של המסורת הזאת התחיל בפאלה רויאל בשנת 1648, ואם מדברים על שנה זאת היא השנה בה שמו של פייר בושאן מופיע לראשונה בספר ביקורת המחול – (Ballet du dérèglement des passions, 1648) – והסיבה לכך ה”תשוקה המטורפת” – שמו של מחזה תנועתי בו הוא כיכב.

זהו ריקוד מרהיב שמציג פסל שמתעורר לחיים בשל מגע האש הקסומה שפרומתאוס גנב מהאלים:

הייתי מרותק לרגע בו הרקדן הופך להיות ישות שמימית או אחד מהטיטנים בני האלמוות, נערץ ומדהים בעקבות מגעו של הגנב שסחב אותה, בעזרת לפיד מהאש השמורה ומעביר אותה לגבר הצעיר. כן גם נענש מאוחר יותר בידי האל זאוס בשל מעשיו ( תרגום חופשי שלי).

פייר הכוכב היה אז בן 11 שנים. בשנת 1648 הוא כבר לקח חלק בבאלט הנ”ל “תשוקה מטורפת” (passions des dereglement du Ballet) שהוצג בפאלה רויאל. תתארו לכם את ה”התשוקה” הזאת: נער מתבגר בן 11, מדהים שרוקד בחצר המלך ומתאר התעוררות מינית מוקפדת ואצילית כתפקיד של פסל שיש צרפתי שקם לתחייה.

אש שפרומתאוס גנב מהאלים עוללה את הפלא הזה. הוא היה מוכשר מאוד והופעתו משכה מיד את תשומת לב אנשי החצר. זה היה רגע היסטורי שמעטים מכירים ובודדים נתנו עליו את הדעת. בקרב הקהל נכח גם ילד נוסף כבן 10 באותם ימים – תנועותיו היו חינניות ויפות מאוד, בעיניו – הוא העריץ אותו ויותר מכל רצה לדעת איך הוא עצמו יכול לבצע אותן והילד הזה הוא לא אחר מהדיודונה- המלך הצעיר (לואי ה-14).

הריקוד – הנחמה הגדולה של לואי ה-14 בזמן הפרונד

לואי הוכתר למלך צרפת בגיל חמש. כבר אז הוא השתוקק לדעת את היכולת המיוחדת הזאת לשלוט ולהניע את הגוף – ממנו החל למעשה להשתנות גם העולם. אבל זה לקח קצת זמן למעשה שנתיים. הסיבה לכך, ככל הנראה, היא שבאותו זמן ממש בשנת 1648, כשלואי הארבעה עשר היה עדיין ביישן השואף להיות כוכב של המחול, הפרלמנט של פריז התקומם כנגד השר הראשי שלו, מאזארן.

פורטרט של פייר בושאן. מקור תמונה: ויקיפדיה.
פורטרט של פייר בושאן. מקור תמונה: ויקיפדיה.

מדובר בניסיון להפיל את הכתר, לא פחות ממלחמת אזרחים, שנקראה הפרונד (Fronde). מספרים שהמצב לא היה קל לדיודונה וכי לאורך המלחמה הזו שלמעשה ארכה כ- 5 שנים, הוא סבל קשיים רבים, כולל עוני ורעב. אם נחזור לערב המופע ההוא, העדויות שנותרו מאותו רגע אומרות שמה שהרשים במיוחד היה השילוב הבלתי רגיל שבן החינניות המלאכית וקפיצותיו הגבוהות של פייר בושאן.

אלו עשו את עיקר הרושם על הנסיך הקטן – כך נחקק בזיכרון ההוא. ופייר שלנו, הרקדן הוגדר מיד כרקדן הטוב ביותר בצרפת. שנתיים לאחר מכן, הלא יאמן קרה בהיותו בן 13 בלבד, בשנת 1650 (11 שנים בערך לפני שכל כוח המלוכה עבר אליו אחרי מותו של האיש החזק בצרפת, הקרדינל מזראן), פייר בושאן הוזמן לשמש מורה פרטי לבאלט – המורה האישי של דיודונה כלומר המורה לריקוד של לואי הארבעה עשר מלך צרפת ונוורה.

דיודנה היה אז נער בן 12 שנים. מלחמת אזרחים התחוללה בצרפת, למעשה נגדו, והריקוד יחד עם אימו ופייר היו בין היחידים לרומם את נפשו. הנפש הזו נקשרה בנפשה של מורו שנותר נאמן לו לאורך כל ימי חייו. שניהם רקדו לאורך שנים כל בוקר באולם שיועד לכך, עד נצחונו של מזראן על המורדים בשנת 1653. אין ספק שבתקופה הזאת המחול הוא שלמעשה החזיק אותו.

הטענה שהקרדינל האיטלקי ז’ול מאזארן היה בן המעודדים את המלך הצעיר להשתתף בבלטים כדי לסמן את כוחו הגיונית. הרי הוא זה שהביא על המלך מלחמת אזרחים בעשותו שימוש באינטנדנטים, להם ניתן כוח אדיר, כולל השעיית שופטים, כדי למנוע מן האצולה המקומית אפשרות לקיים כוח עצמאי משלה ולהופכה לתלויה בשלטון המרכזי. הבלט נפל לרגליו כגיזת הזהב בהביאו לו תועלת רבה נוכח רגיעת הנפש של הנסיך, אשר זעמה וסבלותיה דעכו ונשכחו במחול.

לאחר סיום מלחמת האזרחים, החל מאזארן לבנות ממשל משוכלל. לואי הארבעה עשר עמד לצד והתבונן במלאכתו, אבל הוא כבר היה אז רקדן מיומן ובעל דיסיפלינה אמיתית והיה לו גם חבר אמת – המורה שלו לבאלט: פייר. במשך כעשרים שנה נפגשו הנערים: פייר (המורה לבאלט) ודיודנה (מלך צרפת ונוורה – הכל יכול “המדינה זה אני”) יום יום בסטודיו לבאלט.

גדולתו של פייר בושאן

פייר בושאן היה בעל קסם אישי, ללא ספק היה כוכב אבל מה שהציל אותו כאן יותר מכול האינטואיציה החברתית שלו. היו לו כישורי חברה רציניים והקשר עם לואי נוצר באופן טבעי וזה היה הדבר האמיתי. החברות הזאת מעולם לא פורקה והקרבה המופלאה שלו אל בית המלוכה נשמרה לאורך כל חייו, משימה לא פשוטה בחצר רבת תככים ומזימות.

בנוסף להיותו כוריאוגרף מצליח ורקדן ענק, פתח בושאן כישורי חברה אדירים. אולם ככל הנראה התכונה החשובה ביותר שלו היתה היכולת לעמעם את אור השמש של עצמו על הבמה, כשלואי המלך עלה לרקוד לצידו. מי שמסוגל לכך יכול בהחלט לשלוט אולי גם בצרפת כולה ומבלי שאיש יסיר מגופו את הראש.

בושאן היה גם חבר למלך וגם דיפלומט מוכשר. אדם בעל ראיית מעמקים איתנה, מושג שטבעתי כדי להסביר התפתחות נדירה וייחודית בנפש האדם של כישור חיים זה (אם ברצונך לקרוא עוד על כך הרי מאמרי “ראיית המעמקים“). מכל מקום, ראיית המעמקים מביאה אדם להעצים את מעמדו על-ידי השתלבות במעמד גבוהה יותר. היא מאפשרת לו להיטמע בו ולהגיע בעזרת כישורים חדשים למעמד גבוה יותר. בושאן הוא בהחלט דוגמא ומופת ליכולת זו.

פורטר של לואי ה-14 משנת 1661 מאת שארל לברן. מקור תמונה: ויקיפדיה.
פורטר של לואי ה-14 משנת 1661 מאת שארל לברן. מקור תמונה: ויקיפדיה.

מרגע ששמו כמקורב למלך והרקדן הנערץ החל להדהד כל מי שיכול היה להרשות לעצמו הזמין אותו לרקוד באירועים המפוארים שיצר. בהחלט הוא היה ענק וככל שגדל כישרונו התרחבה צניעותו – נאמנותו הייתה לשני דברים: לערכי עולם האמנות ולחברו דיודונה.

דלתותיהן של כל המשפחות החזקות ביותר בפריז נפתחו בפניו. כולם רצו שיבנה ויצור למענם מחולות או יבצע ריקודים באירועים שלהם כמנהג התקופה ההיא. בתהילתו ההולכת וגדלה לאט לאט – סגר עצמו באימונים וחמש עמידות הבאלט החלו להתקבע בתודעתו ולאזן את נפשו שניצלה מאסון גדול של שכרון כוח (ממנטו מורי). ללא ספק בושאן נחשב לרקדן הגדול והטוב ביותר בצרפת.

בלט הלילה

בשנת 1653, כאשר מלאו ללואי ה-14 חמש עשרה שנים, הגיע הזמן ליצור בלט, אשר יהיה בעת ובעונה אחת, מעין חגיגת ניצחון של המלך על המורדים והן את הפיכתו לרקדן בשל.

כאן היה דרוש גאון, אשר מצד אחד יצור להיט מחולי ומצד שני ידע להדגיש את יכולת הריקוד של המלך, אשר היה עדיין בתחילת דרכו. התוצאה היא בלט הלילה ( Ballet de la nuit), ריקוד רושם ב -4 מערכות, אשר כלל מסכי ענק, בימוי ותלבושות משוכללות. הנה קטע קצר מהבלט, כפי שהופיע בסרט הנהדר “לרקוד עם המלך”:

הופעת הבכורה התקיימה ב -23 בפברואר 1653 בסאל דה פטי בורבון של ארמון הלובר. תרצו או לא, זהו מחול על הלילה וכשכל שלב בהתפתחותו נע אך ורק לעבר מטרה אחת: עליית השמש, אותה גילם המלך הצעיר. התוצאה הייתה הצלחה גדולה והבלט נכנס להיסטוריה.

בהחלט היה כאן ריקוד רב רושם שאותו רקד המלך בכבודו ובעצמו. תפקיד מבריק, אשר השפיע לכל הדעות על עיצוב אישיותו של מלך צרפת שכונה מאז מלך השמש. כך נפתחו להן שמונה עשרה שנות מחול וקריירה של רקדן סולן כוכב בשם לואי ה- 14 וכמעט תמיד עמד לידו על אותה הבמה פייר בושאן.

העלילה האלגורית של “הלילה” סובבת סביב גנבים המנסים לבזוז בית באמצע הלילה. אולם אז השמש עולה עם שחר כשהיא מוקפת בכל המעלות הטובות: כבוד, חן, אהבה, עושר, ניצחון תהילה, אומץ לב וביטחון. השמש, אשר מנצחת את הגנבים, היא כמובן אלגוריה של לואי ה-14 ואילו הגנבים הם אלגוריה לכל אותם אצילים, אשר התמרדו נגדו.

לולי, האיש אשר יצר את האופרה הצרפתית

האיש שהביא לניצחון הגדול ועיצב את הדמויות כולל את “מלך השמש” היה בחור איטלקי – ז’אן בטיסט לולי (1687-1632). הוא נודע מאוחר יותר ככוריאוגרף של המלך והיה אדם מבריק ומורכב, בו ידובר לקראת הסוף. ברוב חייו לולי פעל בחצרו של מלך צרפת לואי ה 14 וגם זכה להכרתו ולכספו די בשפע.

לולי נחשב למייסד הקומדי באלט בהמשך מונה למעמד הרם של מנהל האקדמיה למוסיקה בפריז. בין שאר כשרונותיו האדירים ניתן למנות את ה”אריה” (Aria). לולי היה זה שיצר את ה”אריה” באמנות האופרה, אותו מצעי אמנותי שבא להביע עוצמת רגש של דמות דרמטית על הבמה.

פורטרט של ז'אן בטיסט לולי מאת דוקרמה. מקור תמונה: ויקיפדיה.
פורטרט של ז’אן בטיסט לולי מאת דוקרמה. מקור תמונה: ויקיפדיה.

הוא גם מי שהבין את חשיבותו של הסולו, כלומר ריקוד היחיד, וגם אותו הוא ייצר. מדובר בשיר רב רושם ועוצמה לזמר אופרה וכוכב במה עם ליווי. זהו שיר שמאפשר לו להפגין כישורים ייחודיים ולדעתי הוא עשה זאת בעקבות חוויותיו ככוריאוגרף המלך ועיצוב תפקיד השמש בבלט הלילה.

הוא היה אחד הכוריאוגרפים הגדולים של הדור, אדם שהבנתו את הריקוד הייתה עמוקה והיא שאפשרה את התפתחותו כמעט עד זמננו.

החברות בין פייר בושאן ללולי

הבלט זכה להצלחה גדולה והוצג שש פעמים בשבועות אחדים ואח”כ הוצג בכל שנה מחדש. שיתוף פעולה ארוך השנים בין לולי לבושאן נמשך לאורך מספר שנים והיה אחראי על כמה מהיצירות הגדולות של הבלט הצרפתי של המאה ה-17. מדובר בחברות נדירה ורעות בכל דרגי היצירה. אמון הדדי עמוק וארוך שנים שנרמס במכה אחת לקראת הסוף.

תחילת קשרי האמון בניהם, בקשרים שבין כוריאוגרף והרקדן שלו. פייר בושאן שהיה הכוכב של יצירות לולי והביא ללולי כבוד והצלחה. לולי לא נשאר חייב לפייר, הוא יצר במיוחד עבורו תפקידים שובי לב שהביאו לרקדן פייר בושאן פרסום רב והערכה גדולה.

התלכיד הייחודי של השניים נדיר בעולם האמנות של תקופתנו, אך באותם זמנים, האמנים הגדולים האמינו במסירות הדדית ובנאמנות עמוקה זה לזה. ברוח זו, השניים פעלו לקדם את תלמידיהם ואת חבריהם ליצירה ובמקרה שלפנינו גם את חוכמת המחול.

לואי ה-14 לבוש כאל השמש. ציור מתוך בלט הלילה. מקור ציור: ויקיפדיה.
לואי ה-14 לבוש כאל השמש. ציור מתוך בלט הלילה. מקור ציור: ויקיפדיה.

הם הבינו את חשיבותה של ההדדיות ושל עיצוב רעיון המחול בדרך של שיתוף כוחות מחשבתיים. שיתוף פעולה דומה הביא במאה ה-19 לבלט המפואר ג’יזל בו היו מעורבים המשורר תאופיל גוטייה והסופר ז’יל-הנרי ורנוי דה סנט-ג’ורג’. כמו כן במאה העשרים שיתוף פעולה דומה של הצוות דיאגילב-רוריק-ניז’ינסקי הביא לנו את פולחן האביב, עוד יצירת בלט פורצת דרך.

הרעיון המרכזי שמלכד את כל חלקי היצירה לשלם אחד היה לריקוד החדש. ריקוד עם ליבה – מחול ה Court (החצר המלכותית) אבל עם לב. הרעיון המרכזי נמשל מרגע זה לכוח הגרביטציה בהקשר זה, או לאהבה שמאחדת שני זרים לאחד שלם.

מכאן ואילך החל חיבור התנועות של הריקוד לקבל משמעות ותלכיד רעיוני. הוא שקידם את המחול אל מעבר ל”ריקוד הכניסות” שהיה עד אז מופע בידור, שקרוב יותר למקובל כיום כ”מחול אמריקאי”, קברט שהביא לברכט השפעה עצומה כתיאטרון אפי וכמובן למופעי הקרקס.

עיצוב הרעיון של הריקוד יצא לדרך והגיע לשיאים חדשים, אשר המשיכו להתפתח עוד שנים רבות מאוחר יותר. הנושא ככללו כונה אז ליברית (libretto). מהראשונים להבין את עוצמת הליברטו היה מוצרט שהעריץ את כותב הליברטו שלו דה פונטה (Da Ponte) ואומרים שהעדפת לורנצו דה פונטה את מוצרט היא שעמדה במרכז הסכסוך שלו עם סליירי.

Ballet des Proverbes – נצחונו הגדול של בושאן

בשנת 1654 שב ועלה שמם של השניים (בושאן ולולי) בבאלט דה פרוברב (Ballet des Proverbes), שלקח חלק בהפקה מרשימה ביותר של האופרה “נישואי טטי ופלאו” מאת פרנצ’סקו קוואלי (Francesco Cavalli) שהיה מלחין אופרות מוצלחות ביותר וידוע גם כיום. הנה דוגמא לבלט אחר בשם Ercole Amante, אותו הלחין קוואלי ובו מופיע, לא פחות יותר, מאשר מלך צרפת (באופן אלגורי כמובן):

ההפקה נועדה עבור חגיגות החתונה של אלפונסו ד’אסטה בנו של דוכס מודנה (1639). לולי, אשר הוכיח את יכולתו בעיצוב מחול ספישל לכוכב שמאפשר לו להתעלות מעל ליכולותיו הטבעיות, שב ויצר את הריקודים. כמו שבושאן קיבל כאן את התפקיד הראשי והוא לא נזקק עוד לעמעם את נשמתו, כפי שהיה בבלט הלילה, שם הכוכב הוא לואי ה-14. נשמתו פרצה וזרחה ככוכב השביט והתעלתה והניפה את גופו ששב וכבש את לב הקהל.

פייר בושאן שב אל מקומו הטבעי והוכר כגדול רקדניה של צרפת. למרות זאת ראשו לא הותז ואיש לא עמעם על ההכרה הזאת גם לא חברו הטוב מלך צרפת. שיתוף הפעולה בין לולי לבושאן הביא ליצירת מחולות נוספים. בשנת 1657 הוא כיכב ב-“Ballet des plaisirs troubles” וב “La Galerie du Temps”, שנוצר שנה קודם ב – 1656.

בושאן הופך לכוריאוגרף הבית של מולייר

בשנת 1656 התרחש אירוע מדהים, במונחי ימנו אנו, הרקדן הכוכב בושאן הוזמן ליצור כוריאוגרפיה בהפקה חדשה של הכוריאוגרף הקבוע שלו וחברו לולי. ההפקה הצליחה ובתוך זמן קצר אחר כך בושאן כתב שני מחולות חדשים. המחול האחרון היה לא פחות ולא יותר מאשר שיתוף פעולה עם מולייר, גדול כותבי הקומדיה של תקופת לואי ה-14.

מה שמדהים כאן הוא שבושאן, אשר הגיע ממשפחה מוזיקאלית, חיבר לא רק את הכוריאוגרפיה לבלט של מולייר “טרדניות מענגות” (Ballet du Troubles Plaisir) אלא גם את המוזיקה. כתוצאה מכך פייר בושאן הוכר כגדול הכוריאוגרפים, על-ידי מורו. לא הייתה כאן קינאה רק הערכה.

פורטרט של מולייר מאת ניקולא מינייאר. מקור תמונה: ויקיפדיה.
פורטרט של מולייר מאת ניקולא מינייאר. מקור תמונה: ויקיפדיה.

להקת מולייר פעלה בתחילה בשם תיאטרון אילסטר (Illustre), ומאוחר יותר כלהקת דה מסייה. לאחר מחקר מקיף, המומחים הצליחו לקבוע בוודאות שבושאן רקד בתשע מהבכורות של מולייר ובילה את 12 השנים הבאות בעבודתה איתו.

פייר בושאן הופיע אצל מולייר כרקדן במגוון רחב של תפקידים, החל מתפקידים דרמטיים דרך דמויות קומיות, והעלה שדונים ודמויות מיתולוגיות. עד שנת 1671 לולי היה הכוריאוגרף של מולייר, אבל לאחר 1671 חל מהפך ופייר בושאן הוא שמונה לכוריאוגרף הבית של מולייר.

שיתוף הפעולה מולייר-פייר בושאן היה פורה ונמשך עד מות מולייר בשנת 1673.

בושאן מצליח להציל את בלט הנישואים של לואי ה-14

אהבותיו של לואי ה -14 לנשים מן הידועות. במשך כל חייו היו לו מספר פילגשים, ביניהם המרקיזה דה מונטספן והדוכסית מלה וואלייר, שתיהן גם ילדו לו כמה ילדים לגיטימיים. אהבתו הראשונה, מארי מנצ’יני, הייתה אחייניתו של מאזארן, אשר התנגד בתוקף לנישואים ביניהם. המפגש הקצר בין המלך לנסיכה הזאת ב- 22 ביוני 1659 היה האחרון שלהם לפני שהיא גורשה לגלות.

בעקבות חוזה הפירנאים הנודע, אשר הביא לסיום המלחמה בין צרפת לספרד, הסכים המלך בשנת 1660 להינשא לאינפנטה הספרדית, מריה תרזה. מועד האירוסין הגיע והיה צורך בהפקה מדהימה שתכסה על העדר האהבה והתשוקה בין המלך לאשתו לעתיד.

נסיכת ספרד, מריה תרזה הייתה שידוך מיוחס במיוחד בשל מוצאה הרם ממשפחות המלוכה, הספרדית, הצרפתית והאוסטרית. חתונת נוחות, כבר אמרנו, אבל בממדי ענק. חתונת מלך צרפת הייתה אירוע מפואר של העולם הישן והיוותה הרבה יותר מאטרקציה.

לחתונה הזאת היו גם היבטים פוליטיים (השלמה עם ספרד), חברתיים (מי באצילים) ואמנותיים רמי מעלה. כל מי שהוזמן ליצור נתפס כאמן הדור: פייר בושאן, אשר הפיק עם לולי את חגיגות האירוסין של בן הדוכס האיטלקי, הוזמן לככב בה כסולן בבלט המיועד לקחת חלק מרכזי באחד מרגעי השיא של האירוע.

יש לזכור שהשימוש בריקוד היה נרחב עד כדי כך שכל אדם, אשר רצה לשרת כקצין בצבא הצרפתי היה חייב לדעת אותו. יתירה מכך, כפי שתראו בסרטון הבא, יש הסבורים שהריקוד הגיע מאומנות אחרת בה היה חייב הקצין לשלוט, הסיף:

הריקוד היה אחד החלקים היותר נוצצים של האירוע – פייר רקד בו היטב, הוא שב והרשים במחול שז’אן-בטיסט לולי חיבר עבורו. ללא ספק זה היה להיט עוצר נשימה. הכוריאוגרף הכיר היטב ומאוד מקרוב את גדולתו של הרקדן והשתמש בכל  יכולתו להביא ממטעמיה לפני הקהל. התוצאה הייתה הפיצוץ הגדול של התקופה, למעשה הביקורות הטובות ביותר להן זכה ניז’ינסקי האגדי בפריז הן העתק למה שנאמר ונכתב כאן על פייר בושאן.

מדוע הוחלט לבחור לחתונה המלכותית “מוזיקה משומשת”?

לכבוד חגיגות הנישואים של הזוג המלכותי נבחרה האופרה Xerse – אחשווש. נושא האופרה הוא חְשְיָארְשָׁ הראשון, מלך פרס האחמנית בשנים 485 עד 465 לפנה”ס ומי שמזוהה עם המלך אחשוורוש ממגילת אסתר. את המוזיקה חיבר שוב קוואלי, שהוזכר לעיל, בזכות יכולתו לכתוב אופרות המצטיינות באפקט דרמטי לצד הומור גרוטסקי, אשר היה אופייני לגראנד אופרה האיטלקית.

אולם מה שמפתיע כאן הוא שהמוזיקה בה השתמש קוואלי לא הייתה מקורית, מכיוון שנכתבה במקור לכבוד חתונתו של בנו של דוכס איטלקי. מכאן נשאלת השאלה, כיצד להיט התקופה – כלומר משהו שכבר קיים – באיטליה, מוצר משומש, יכול להפוך ל”דבר” מבוקש ונוצץ עבור מלך צרפת ועוד עבור החתונה שלו ושל הוד רוממותה נסיכת ספרד – האינפנטה?

מאריה תרזה מאוסטריה. אשתו של לואי ה-14. מקור תמונה: ויקיפדיה.
מאריה תרזה מאוסטריה. אשתו של לואי ה-14. מקור תמונה: ויקיפדיה.

יש לעצור ולבחון את ההתרחשויות שקדמו לכך, ואם נתבונן אל מאחרי הקלעים, נמצא סקנדל ענק כמו שבני המאה ה- 21 מאוד אוהבים. מסתבר, שבמקור הוזמן מופע אחר לגמרי. לא להיט משומש ומוכר, הפקה חדשה מאת קוואלי האגדי.

המלחין הגיע לחצר, אחוז התרגשות, היו לו רעיונות גדולים ונכונות עצומה, גם הובטח לו הרבה מאוד כסף, אבל ההשראה לא נרכשת בכסף. הוא הסתבך בתככי החצר הצרפתית ונפל קורבן לכמה מזימות שלא הועילו. קוואלי נכשל, הכישלון היה חרוץ. בושה גדולה. הוא פשוט לא הצליח ליצור עבור המלך את ההפקה היוקרתית שנדרשה לו. להיט ענק, אופרה שלאגר שעוד שנים ידובר בה ….

ראיית מעמקים חזקה לא הייתה לו, האופרה שלו Xerse הייתה אמנם להיט מוכר באיטליה, אבל זמנה עבר והדבר הבא לא בא. לולי ופייר בושאן הכירו את השלאגר ההוא היטב, שהרי לקחו בהפקה הזאת חלק. גם הכוכב הגדול שלה היה בה והוא כאן – פייר בושאן.

לולי ובושאן מצילים את המצב

מסתבר ששוב היה זה הוא, חברו של המלך והמורה לבאלט שהציל את המצב. הוא נאחז בז’אן-בטיסט לולי שראה כמותו מה רבה המבוכה ומה גדולה הקטסטרופה, אשר עומדת להגיע עם האיטלקי שלהם בפריז. הם הבינו שאם לא יתערבו ההפקה המחורבנת הזאת עלולה רק להביא לאסון שמי ישורנו.

כך נעורו השניים: לולי ופייר, שלבו ידיים, גם שלבו מוחות ולקחו חלק זריז תוך כדי השתתפות בהפקה הגרנדיוזית והציעו את הלא אפשרי: שחזור האופרה המוצלחת ביותר של האיטלקי שלנו Xerse ,שחזור, טוב לא ממש העתק – השראה, אבל לא הדבר ההוא.

הם ערכו כמה שינויים והוסיפו:

  • ריקודים חדשים
  • מסכים חדשים
  • תלבושות מפוארות

ובסוף, למזלם הגדול, אחרי הכל הנוכחים לא ממש הכירו את המקור ולא יכלו לשים לב לשינויים שערכו. התוצר היה זוהר והחגיגה הגדולה החלה.

החתונה התקיימה בסן-ז’אן-דה-לוז (Saint Jean de Luz) עיירת הדייגים הקטנטונת לא בפריז ולא בורסאי (שעוד היה סתם ביתן ציד קטן). מיקומה על גבול צרפת וספרד נחשב מבחינה פוליטית למקום מושלם לחתונה דתית ומלכותית. טקס החתונה התקיים בכנסייה הבפטיסטית סן ז’אן, שעמדה במרכז העיירה. תוכלו להתרשם מהעיירה והכנסיה בסרטון הקצר הבא:

לידתו של המקרון

הבאים כיום לסנט-ז’אן-דה-לוז עדיין ימצאו את הכנסייה במיקומה המקורי. נישואים אלה הביאו לסיום מלחמה ארוכה ומרה בין צרפת לספרד, אבל גם ליצירת מעדני מטבח באסקי – צרפתי, שחלקן נוצרו לחתונה עצמה ועדיין נשמרים בשל איכותם המרשימה כמתכונים של שיא האיכות עד היום למשל, המקרון הבאסקי אחד מהם.

כמובן מי לא טעם את המקרון הצרפתי, למשל של פייר הרמה או לדורי, כריך עוגיות מרנג עם קמח שקדים טעים להפליא במילוי ריבה או גנאש. אבל ההיסטוריה של המקרון הזה מקורה כאן. המקרונים הדו קומתיים שהתפרסמו כל כך על ידי לדורי, החלו למעשה, כמקרון הבאסקי שנוצר עבור החתונה הזאת.

השף אדם מ Maison Adam יצר אותו. אם אתם רוצים לגעת במשהו מגדולתו של פייר בושאן, בואו למייזון אדם שפועל עד היום לפחות משנת 1660 והוקם על ידי שף קונדיטור בשם אדם. אותו שף הכין את המקרון עבור הלקוח הצעיר, הלא הוא לואי ה-14. לואי אולי לא היה מאוהב באישתו לעתיד אבל באיכות הוא הבין.

הבלט אחשוורוש מוצג בפריז

כחמישה חודשים לאחר הטקס הדתי – ביום ה 9 ביוני 1660 על גבול ספרד, התקיימה המסיבה הגדולה (הסגנון החדש) בפריז. היא נערכה במרכז פריז, זה היה אירוע הבלט דה זירקס Ballet de Xerxes של לולי, קוואלי ופייר בושאן. הבלט כלל שש תמונות ראשונות חדשות לגמרי. מחולות שנוספו להופעה המקורית של האופרה זירקסס Xerxes של קוואלי.

הבמה הוקמה במרכז פריז, קרוב לסיין במוזיאון הלובר של ימנו. ב- 22 בנובמבר 1660 עלה המסך על הסגנון חדש. הרקדנים היו כולם גברים וכל אנשי המקצוע, כולל לולי עצמו ופייר בושאן שהשתתפו. לא הייתה סיבה לצללים, ולהפחתת זוהר כי לואי הארבעה עשר וגם המלכה החדשה שלו לא השתתפו בהפקה הזאת.

תוכלו להתרשם מעט מהבלט הזה באמצעו הסרטון הקצר הזה (הרקדנים לבושים כאילו הם במאה ה-18, אבל בואו נתעלם מחוסר הדיוק ההיסטורי הזה):

בושאן ממציא את הבלט שאנו מכירים

בשנת 1669 הקים לואי ה-14 את אקדמית האופרה. כוריאוגרף החצר ז’אן-בטיסט לולי נבחר לעמוד בראשה ופייר הועלה לדרגת כוריאוגרף החצר במקומו.

בשנת 1670 או בסוף 1669 ארע אירוע שולי, אבל בעל השפעה אדירה על התפתחות הריקוד בצרפת. לואי ה-14, הרקדן, המלך, בהיותו בן 32, החליט לפרוש מהבמה. הפרישה שלו שחררה כבלים רבים ומחויבויות למלוכה.

המלך הריכוזי והרקדן המופיע דרש עד אז את כל התפקידים הראשיים לעצמו. בנוסף לחלוקת תפקידי הסולו הלא עניינית ושלא על פי ההתאמה של הרקדן לתפקיד, מאוד הקשתה על התפתחות תפקיד הסולו שהגיע לשיא ראשון רק במאה ה-20 עם “ציפור האש” (1910) ורוח הורד (1911) בהפקה של פוקין עם הכוכב ניז’ינסקי.

בנוסף לכך כל מהלך החזרות היה מוקפד ורווי גינוני כבוד דיפלומטיים וגם הם שלא מהעניין. נשים לא השתתפו בהפקות ותפקידי האישה נרקדו על-ידי גברים. פייר בושאן למשל, שימש באופן קבוע גם בתפקיד בת זוגו של המלך על במת הריקוד (אבל רק כשנדרשה נסיכה).

לפתע נפתחה הדלת שאפשרה לשחזר שיאים כמו התפקיד שחובר לפייר באיטליה. אבל השינוי החשוב ביותר ששינה את פני אמנות המחולות היה נשים: הנשים קיבלו תפקיד מרכזי על בימת הריקוד. וזה שינה הכול. אופי הרקדן היה קרוב יותר לטבעו האמיתי, סגנון המחול הוא שקבע מי שמתאים לרקוד את התפקיד ולא מעמדו החברתי. אבל ואולי החשוב מכל היו הרגשות.

לפתע פרצו ושולבו הרגשות הפנימיים של הדמויות הנרקדות אל הבמה. הרגשות ולא הקפיצות וגינוני החיזור על הכניסות והיציאות הם שהחלו להיות הנושא המחולי.

ארבע שנים לאחר הפרישה המלכותית, בשנת 1674 קיבל פייר בושאן את המינוי: חבר באיגוד הרקדנים (גילדה – “האגודה של המורים למחול”). הייתה לו לפתע תעודת הוראה. לחברותו זו באיגוד הרקדנים הייתה משמעות ריכוזית היא חלק מנהלי השליטה או הריכוזיות של המלך, אבל גם היוותה אסמכתא והגדרה למקצוענות עליונה ביותר בצרפת והכרה רישמית של המלך בגדולתו.

מספר שנים מאוחר יותר הוא גם הועמד בראש האקדמיה לבאלט ( the Danse de Royale Academie) שתלמידו המלכותי, המלך לואי ה – 14 ייסד בפריז.

(הערה: המונחים אקדמיה דלאופרה, אקדמיה למחול ואקדמיה בתור ארגון המורים בכולם שרויה המילה: “אקדמיה” לא לבלבל בניהם).

הקודיפיקציה של אמנות המחול

קודיפיקציה הוא מונח מעולם המשפט. פירושו תהליך של כינוס ואיסוף כללים, הרגלים, וחוקים קיימים, עריכתם והתאמתם לזמן ולמצב הנוכחי, או יצירה של מערכת חוקים בתחום מסוים.

אנחנו עדיין בתחום הבלט הקלאסי. פייר בושאן בתפקידו כראש האקדמיה וכמי שהאמין ברעיון מרכזי, שולט ומאחד הכול, יצר את הקודיפיקציה של הריקוד. מבחינה פסיכולוגית איחוד הצעדים סביב רעיון קלאסי יתכן שנבעה יותר מחייו כאדם מאוד קרוב למלך הריכוזי, שהיה תלמידו, ושימש לו דוגמא חייה.

המלך לואי ה-14 החליט להשתלט ככוח הכבידה ולהכריע בכל התחומים במדינה, אשר עמדו לפניו. כוח זה נכנס לראשונה אל אמנות הריקוד, אם כי בשלב זה בזהירות רבה ובזעיר אנפין. הוא ליכד וארגון מחדש את כל הצעדים שהיו עד אז בעולם הריקוד והכניסם למילון תנועתי: פלייה, רלווה, צעדי חתול, וקיצוץ בצל גם גרנד ג’טה ופירואט.

הוא ניפה את אלו שלא תאמו את הרוח הכללית וסילקם החוצה. נוצרה אסכולה של מה נכון, וראוי ומה שייך לאחר ולבלתי מקובל. הבאלט הקלאסי הצרפתי נולד ופייר בושאן יצר אותו! ובכל זאת הרנסנס האיטלקי חדר בהדרגה גם לכאן.

ההתרשמות מהאמנות של הקדמונים שבה להתפרץ. עיצובם של הצעדים על ידי פייר בושאן נעשתה ללא ספק בהשראת הפסלים של יוון העתיקה. הם שהגדירו מעתה את הקלאסיקה והם שהיוו את אמת המידה והם שקבעו את צורתה הסופית של התנוחה הקלאסית בבאלט (כיצד יונח הראש מעל הכפתיים וכו’).

סביב העקרונות האלו התקבצו הצעדים לקודים וצורות, שכללו את הגדרת חמשת עמידות היסוד של הבאלט הקלאסי, ואפילו עיקרון ה- טרן אאוט (Turn out) שבעמידות היסוד נקבע כאן. חידוש נוסף שנקשר בשמו של פייר בושאן – תנועות הידיים (פורדברה) שהיו מוגבלות בשימוש עד תקופתו. פייר בושאן הוא שהניע את זרועות הרקדנים.

כתב תנועה

בשנת 1680 פיתח פייר בושאן כתב תנועה בשם סימון פויה (Feuillet Notation). זוהי מערכת סימנים של צעדי ריקוד על שם אדם שקראו לו פויה. כתב התנועה הזה (סימון פויה) הוזמן על ידי לואי הארבעה עשר והשם פויה הוא לא על שם הממציא, אלא על שם המוציא לאור של הכתב.

סוף דבר

לאחר מותה של המלכה מארי-תרז בשנת 1683 ונישואיו הסודיים של המלך לגברת דה מיינטון, סולק למעשה לולי מהחצר. ההתלהבות המלך מהאופרה של לולי התפוגגה גרגרו רכלני החצר; אלא שככל הנראה המלך התקומם לפתע בזעם על חייו ההומוסקסואליים של לולי. אלו נחשפו, לרוע מזלו של המלחין, כאשר היה בן 53, עת נקלע לרומן שערורייתי עם גבר צעיר מאוד שהוכשר בשירות המלוכה וחי בביתו.

להבדיל מפייר שלא היה תאב כח ולכן לא יצר לעצמו יריבים, לולי היה שנוא על לא מעט אנשים בחצר. עתה קמו כל האויבים עליו והוא הורחק מהחצר. שנתיים לאחר מכן מצא את מותו נטוש. מאותו יום בו הוגלה מהמלכות הורשה להגיע לחצר רק הרקדן, חברו הקרוב של המלך פייר בושאן.

הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!