סבתא של נלי בת ה-8 רק נפטרה והיא מסייעת להוריה לנקות ולפנות את בית ילדותה של אמה. במהלך הפעילות היא בוחנת וחוקרת את הבית ואת החורשה שעוטפת אותו, המקום בו אמה מריון,נהגנה לשחק. המקום בו היא בנתה את בית עץ שנלי שמעה עליו כל כך הרבה. יום אחד אמה עוזבת בחטף ונלי פוגשת בחורשה ילדה בת גילה, והילדה בונה בית עץ, שמה של הילדה מריון.
החל מ 3 במרץ ניתן לצפות בסרט הזה בסינמטק תל אביב, רשת מובילנד ובכל רחבי הארץ.
כמה מילים על “אמא קטנה” מאת הבמאית סלין סיאמה
הסיפור של הסרט “אמא קטנה”, עלה במוחי כשכתבתי את סרטי הקודם “דיוקן של אישה עולה בלהבות”. הפשטות שלו רדפה אותי וחלמתי עליו מפעם לפעם כמו מחשבה עתידית ברורה ועדינה. הסרט והסיפור התפתחו בתוכי והתחלתי לכתוב אותו מיד כשהסתיים הסיור הבינלאומי של הסרט הקודם.
בסיומו של הסגר הצרפתי, כשפתחתי את התיקייה במחשב כדי לנסות להמשיך את הכתיבה, גיליתי שהסצינה הראשונה היא פרידה מן הדיירים בבית האבות. הרגשתי שהסרט הוא עדיין רלוונטי אולי עכשיו רלוונטי יותר מתמיד. ולו רק בגלל שהוא היה על ילדים.
הילדים חווים קשיים מיוחדים בשנים האחרונות, למרות שהפוליטיקאים לא פנו אליהם באופן ישיר, אבל הילדים שמעו את העולם עובר טלטלה, אני חושבת שזה חיוני לכולו להציל אותם, להציע להם סיפורים , להביט בהם, לשתף איתם פעולה.
הסרט מבוסס על רעיון מאוד פשוט הילדה הקטנה נפגשת עם אמה כילדה קטנה. חקרתי ואיבדתי את זה כאילו מצאתי איזה כוח קסם. היתה לי תחושה שאני מאירה זרקור על מטריקס חדש.
הסיטואציה הזו שייכת לכולם ואני עומדת לתת את הפירוש האישי שלי. ניתוח פרטי משלי לסיטואציה. לדמיין את עצמך במערכת יחסים עם אחד מהורייך בילדותם הוא רעיון שכל אחד יכול לשחק איתו.
לחלום על הסיפור הפרטי שלך, להמציא מערכת יחסים. במכונת דמיון שאין לה גבולות. ממש נהנתי לעבוד על הרעיון הזה, זה היה מרגש ומאוד משעשע. הסרט מעביר את הרגשות הללו, אני מקווה.
“אמא קטנה” מציג גישה חדשה למסע בזמן, מסע אינטימי שהנושא הוא לא העבר ולא העתיד אלא לחלוק את הזמן עם מישהו. מסע ללא מכונות או כלי רכב. הסרט עצמו הוא המכונה ואם להיות מדויקת יותר העריכה מקשרת בין הדמויות ומחברת ביניהן.
היתה לי תחושה, מבלי בעצם לחוות אותה, שהצילום באולפן יספק את מגרש המשחקים הנכון לסרט הזה. ההיגיון של צילום באולפן היה שזה יכפה על הסרט צורה של קולנוע מאד עליז ומאוד ראשוני. זה אולי רעיון משונה שסרט יכנס לתוך קופסא שאתה נכנס אליה דרך דלת. זו תחושה מאוד יפה של משחק.
לעבוד באולפן איפשר לנו לצור בית שנבנה במיוחד. ואני נסחפתי לגמרי להזדמנות שאפשרה את ההתערבות האולטימטיבית בכל דבר, החל ממתגי החשמל בנקודה הזו עלי לומר -אנחנו- כיון שבבניית הסרט כל השותפים ליצירה מתערבים. רמת השיח מתרחבת.
השיחות שלי עם הצלמת קלייר מטון הגיעו עד לרמה של השטיחים, גודל החלונות והטפטים שהמצאנו מקשת הצבעים. עבודת הבנייה היא מרתקת כי היא כוללת את כל האלמנטים של הבימוי. הקצב של סצנה ,ואורך השוט חשובים כשאתה קובע את אורך המסדרון והצליל של הצעדים במפגש של הרגליים והנעליים עם הציפוי שעל הרצפה.
בעצם בניתי מחדש את שטחי המחייה של הסבתא שלי. זהו בית שאת מסתובבת בו כמו בדירה. אבל היה לי חשוב ליצור חללים אינטימיים המתקשרים עם הזיכרון שלנו איך, נראו בתים צרפתיים בחצי השני של המאה ה 20. צילומי החוץ צולמו בעיר בה גדלתי. אבל גם שם התערבנו רבות. היתה לנו חממה בה טיפלנו בפרחים שנוכל להשתמש בהם באמצע תקופת הסתיו בה צילמנו. ביליתי שבוע נהדר, צופה במבוגרים בונים בקתה באמצע היערות בהם גדלתי.
הסרט לא מתרחש בזמן מסוים רצתי ילדה מ 2021 אבל גם ילדה משנות ה 50, 60, 70 שאפשר יהיה לגלות בתוך החללים הללו. ניסינו ליצור תחושה של זמן המקבילה לכמה תקופות התחלתי לעבוד על הסרט עוד מראשית הכתיבה, התבוננתי בתמונות של בני מעמדות שונים בפרברים של פריז משנות ה 50 ועד היום. לחשוב על מה שמחבר את בגדי הילדים לאורך תקופות שונות ולגלות את זה במציאות של אופנת הילדים ב 2020 , גם בסרט עצמו אין תחושה של תקופה מסוימת.
בעומק הסרט נחווה חוויה משותפת למבוגרים וילדים, מגרש משחקים משותף כמו שהוא היה לשתי הגיבורות של הסיפור. אני מקווה שאנשים יתבוננו אחד על השני בצורה שונה כשהם יעזבו את אולם הקולנוע.
כשכתבתי את התסריט חשבתי אם אני אפגוש את אמי כשהיא היתה ילדה, האם היא אמא שלי? אולי היא תהיה אחותי? האם היא תהיה חברה שלי? האם היא כל הדברים האלה באותו זמן? מכאן צמח הרעיון לליהוק, אמא ובת יכולות להיות מגולמות על די אחיות.
נשלחה הודעה מהמלהקת לסוכניות שונות, עד שקיבלנו פנייה משתי התאומות ואיתן גילינו מיד שאיתן אנחנו יכולים לעבוד ולתקשר. הן רצו לעשות את הסרט הזה וההורים שלהן שיתפו פעולה והתחברו לסיפור. שנגע בהם מאד.
כמו תמיד כשאני עובדת עם ילדים זה נעשה על הסט, לא חזרות, אלה מפגש הדן באתגרים בכל יום ויום. זה הצריך אמון מוחלט בכישרון וביכולת של התאומות וכל הדרך לא התגלה שטעיתי. זה הצריך הכנה רבה מראש מבחינתי ובמיוחד ששעות הצילום לילדים הן הרבה יותר קצרות אבל זה הצריך ריכוז גדול מאד שלהן ושל כל הצוות כיוון שידעתי שיש לי מעט מאוד זמן.
רציתי שיר מקורי בליבו של הסרט שילווה את ההרפתקה של הבנות. למוסיקה יש תפקיד דרמטי מאוד חשוב כיוון שזה הדבר היחידי עליו שואלת מריון הקטנה, המוסיקה של העתיד! רציתי שניצור מעין מוסיקה מומצאת מסרט אנימציה שלא קיים משנות ה-80
.רוב הצלילים הסינמטטים של ילדותנו עוצבו מהמוסיקה שהושמעה בכותרות הסיום של סדרות וסרטי טלוויזיה. הלכתי לפגוש את שותפי הותיק, המוזיקאי ז’אן בפטיסט לובייה. עם הרעיונות האלה, הייתי נרגשת במיוחד הפעם כי ידעתי שהמוזיקה שאני רוצה תתבסס על הזכרונות והרגשות מן הילדות ואנחנו נחגוג במסע המשותף הזה של שנינו אל הרגשנות והרגשות שלנו.
הוא הציע את המנגינה הראשית מיד לאחר המפגש שלו עם הסרט ואנחנו מיד אימצנו אותה. הוא פיתח אחר כך את הקו המלודי עם מנגינות נוספות ואני כתבתי מילים בזמן עתיד. רציתי שהשיר יהיה שייך כולו לסרט אבל שיהיה גם המנון למשהו אחר. אולי מצעד מחאה של ילדים למשל.
