בשנת 1932 נחנך כביש חדש בדרומה של צרפת. כביש שמספרו N85. הכביש חוצה את החבל המזרחי-הרי של מחוז פרובאנס מדרום לצפון. הוא יוצא מן העיר קאן, השוכנת על חוף הים התיכון ומטפס במעלה הרי האלפים הסמוכים בואך גראס, וממנה והלאה.
בדרכו הוא מתפתל בין הרים ובין גאיות, מתחכך בצוקים אימתניים, עובר על פי תהומות, חולף מבעד לנקרות החצובות בסלע, מתרומם לגבהים העולים על אלף מטרים, המתכסים שלג בעונת החורף, ויורד אל עמקים בהם זורמים נהרות רחבי ידיים, אותם הוא חוצה על גבי גשרים.
ואז, לאחר 324 קילומטרים של מראות נוף מרהיבים,הוא מגיע לעיר גרנובל.
כביש 85 ידוע בשם La route Naopoleon – דרך נפוליאון, והוא מספר סיפור מופלא, מהמופלאים בתולדותיה של צרפת ושל העולם: סיפור שובו של נפוליאון מן הגלות באלבה והשתלטותו מחדש על צרפת, בכוח אישיותו בלבד, בלי לשפוך טיפת דם אחת.
כיום הכביש עביר לכל סוגי כלי הרכב. אז, הייתה זו דרך חתחתים, שקטעים ארוכים שלה היו בלתי עבירים אלא ברגל ועל גב פרדות. במקומותינו היינו מכנים זאת: שבילי עזים, או שבילי חמורים, בצרפת אלו שבילי פרדות.
מסע זה, שהחל בעיר קאן, עבר דרך גרנובל והסתיים בפריז נמשך עשרים יום, אולם כאשר אומרים “דרך נפוליאון” מתכוונים לקטע הדרך בין קאן ובין גרנובל, אותו עשה נפוליאון בשבוע ימים, וזאת לא משום הנוף המרהיב במיוחד בקטע זה, אלא משום שימים אלו היו גורליים למסע, אך כפסע היה בין הצלחה לכישלון, וכפי שנפוליאון נהג להתבטא לעתים: ” רק צעד קטן מפריד בין הנעלה ובין המגוחך”. וכפי שאמר בהיותו בסנט-הלנה: עד גרנובל הייתי הרפתקן, בגרנובל נעשיתי נסיך”.
מדי שנה מתקבצים אנשים מכל קצוות תבל ומשחזרים את מסע נפוליאון, מי ברגל ומי על גבי סוס, כשהם לובשים מדים של חיילי נפוליאון.
מפרץ סן ז’ואן (Golf Juan)
סיפורנו מתחיל ביום רביעי, האחד במרס 1815. על קו האופק בים מול מפרץ זואן הנמצא בין קאן ובין אנטיב מופיעות שמונה אניות. הגדולה שבהן נקראת Inconstant – אוניה דו-תרנית, “סלופ” במינוח הימאים, מסוג בריג. היא מצוידת בעשרים ושבעה תותחים ומניפה את הדגל של אלבה הנפוליאונית: דגל לבן עליו עובר פס אדום אלכסוני ועליו שלוש דבורים.
הדגל של האי אלבה מתקופת נפוליאון. מקור תמונה: ויקיפדיה.
האניות עושות דרכן לעבר החוף ותוך כדי התקדמותן הן מחליפות את הדגל של אלבה בדגל התלת-גוני (Bleu Blanc Rouge).
הן מטילות עוגן מול החוף ופורקות את מטענן האנושי: כשמונה מאות חיילים של המשמר הוותיק, כמאה פרשים פולנים – Lancers ללא סוסים בפיקודו של קולונל Zerzmanovsky , וכשלוש מאות חיילים קורסיקנים בפיקודו של קולונל Gusaco – המפקד הקורסיקני הגרוע ביותר. כמו כן הן פורקות: ארבעה תותחים קטנים Four Ponders, שלושה סוסים, כרכרה מהודרת אחת ואלף וחמש מאות רובי מוסקט.
אחרון ליורדים הוא נפוליאון.
משרתו: לואי מארשנד שומע אותו מכריז כאשר רגליו דורכות על החוף:
אדמת צרפת!
לפני חמש עשרה שנים עיטרתי אותך בכתר של הארץ של האומה הגדולה.
אני מצדיע לך שנית.
אחד מבנייך, הגאה לשאת בתואר זה,
בא שוב על מנת לחלץ אותך מן האנרכיה.
שום דבר עבורי!
הכל למען צרפת!
מה הניע את נפוליאון לעזוב את השלווה של האי אלבה ולחזור לצרפת הסוערת?
לפני שנשיב על שאלה זו, נחזור בזמן שנה וחצי אחורנית.
המערכה של שנת 1814
בין ה- 16 ל-19 באוקטובר 1813 ניטש קרב אדירים מסביב לעיר לייפציג שבסקסוניה שבגרמניה. הצבא הצרפתי, בפיקודו של נפוליאון נסוג מפני צבאות המעצמות העולים עליו במספר במידה ניכרת. נסיגה זו מסמנת את ראשית התפוררותה של האימפריה הנפוליאונית. צבא צרפת נסוג אל מעבר לגבולות צרפת בהותירו כיסי התנגדות בערים דנציג, דרזדן, אשר אף הן נופלות והצבא שבתוכן נופל בשבי.
קרב לייפציג (1813). מקור תמונה: ויקיפדיה.
באמסטרדאם פורצות מהומות נגד הצרפתים. וולינגטון, מפקד הכוחות הבריטיים בחצי האי האיברי, חוצה את הרי הפירנאים ומגיע לבאיון, באיטליה חותם Murat, מלך נאפולי, גיסו של נפוליאון, הנשוי לאחותו, קרולין, על הסכם אי לוחמה עם אוסטריה, האויבת של צרפת, ובגדה המזרחית של הריין מתרכז כוח צבאי אדיר של קרוב לארבע מאות אלף חיילים – 120 אלף אוסטרים בפיקודו של שוורצנברג, 70 אלף חיילים בפיקודו של בלייכר והיתר רוסים. יחידות קוזקים כבר מסיגות את גבולה של צרפת – בוזזות, שורפות ואונסות.
ונפוליאון? נפוליאון הוא נפוליאון. הוא בנוי למצבים קיצוניים אך הוא זקוק לצבא למלא את השורות שהידלדלו.
הוא פונה לגוף המחוקק: Corp Legislatif על מנת לקבל אישור לגייס חיילים, ואומר:
צרפת זקוקה לגנרל. צרפת זקוקה לי יותר מאשר אני זקוק לצרפת. אינני חושק בכס השלטון. כס השלטון הוא ארבעה לוחות עץ מחוברים, הצבועים בצבע זהב ומרופדים בקטיפה. אבל השלטון הוא אדם, ואדם זה הוא אני.
הוא מקבל את מבוקשו. הקיסרית מארי-לואיז מתמנית לעוצרת והיא חותמת על צווי הגיוס. המגויסים החדשים הם ברובם צעירים מאוד, חלקם פחות מגיל שמונה-עשרה, והם מכונים:”מארי-לואיז”.
ראשי המעצמות, המתכנסים בפרנקפורט, מעבירים לנפוליאון הצעה: “צרפת תוותר על נסיכות סאבוייה, על הגדה המערבית של הריין, על הולנד, אולם תוכל לשמור ביעדה חלק מבלגיה”. אנגליה מתנגדת. היא אינה רוצה לראות צבא צרפתי מן העבר השני של הלמאנש.
ונפוליאון? נפוליאון מהסס. הוא אומר:
אני אדם שניתן להרוג אולם לא להעליבו
הוא אומר:
בין נהר האלבה ובין הריין נבגדנו, אולם בין הריין ובין פריז אין בוגדים!
הוא עוד יתבדה.
ההצעה נדחית ונפוליאון אומר:
אנחנו צריכים לשחזר את ההצלחה מאיטליה (מלפני שמונה עשרה שנים). אסטרטגיה היא מדע של ניצול מרחב וזמן, כאשר הזמן הוא העיקר. מרחב ניתן לכבוש מחדש, זמן – אף פעם!
הוא שומע כי צבאות המעצמות עומדות לחצות את נהר המארן, והוא מתעודד:
הם שוב עשו טעות- הם פיצלו את כוחותיהם
הוא מתכוון לתקוף את כוחות האויב המפוצלים תוך כדי מלחמת תנועה וקרבות בלתי פוסקים.
ב-23 בינואר הוא מחבק את אשתו, נושק לבנו הפעוט – “מלך רומא” – ויוצא לחזית. הוא לא יודע כי לא יראה אותם עוד לעולם.
החורף של תחילת שנת 1814 היה מהקשים שידעה צרפת. באותה תקופה. שלג כיסה חבלים גדולים.
נפוליאון מנהל מלחמת תנועה מבריקה. יש אומרים כי עלתה על הישגיו באיטליה מלפני שמונה-עשרה שנים.
קרב מונמיראיי (1814). מקור תמונה: ויקיפדיה.
שורה של קרבות בהם הוא מנצח קרב אחרי קרב: Brienne; Montmirail; Chateau Thiery; Champaubeur; ב- Montrereau הוא הולך זקוף בין הפגזים המתפוצצים סביבו. החיילים אחוזי בעתה. הם חוששים פן יהרג, והוא מרגיע אותם ואומר:
אל תדאגו, עדיין לא נוצק הפגז שיהרוג אותי.
ב- Toreys נופל פגז נפיץ בסמוך לסוס עליו הוא רוכב. פתיל ההשהיה לוחש והפגז עומד להתפוצץ כל שנייה.החיילים משותקים מפחד, ונאפוליאון? הוא עולה עם הסוס על הפגז. הפגז מתפוצץ. הוא קורע את קרביו של הסוס לגזרים. ונפוליאון? הוא יוצא ללא שריטה.
בגידה ותבוסה
אבל מגיעות אליו בשורות איוב. מרשאל Victor נסוג מחבל ה- Vosge; מארשאל Marmont נסוג מחבל ה- Sarre; מארשאל Ney נטש את Nancy ללא קרב. ולבסוף – מארשאל Augereau, מוותיקי המארשאלים, הוא שתחת פיקודו היו היחידות המעולות ביותר של הצבא – המשמר הוותיק – נסוג מ- Lyon ללא קרב. נפוליאון מפטר את Victor והלה מתחנן בדמעות כי ירשה לו להילחם כחייל פשוט. נפוליאון מתרכך ומחזירו לתפקידו.
ויש לו תוכנית. Marmont שתחת פיקודו עדין צבא של כעשרת אלפים חייל יגן על פאתי פריז והוא, נאפוליאון, יאגוף את האויב המתקדם לפריז וימחץ אותו בתנועת מלקחים. הוא משתלט על Rheims נלחם ב- La Rothier, ב- Mery, Laon; Craon, Saint Dizier; Neufchatel. אבל אז מגיע שליח מפריז. שר הדואר הנאמן Lavalette קורא לו להגיע מיד שכן האויב בשערי פריז.
נפוליון נפרד מחייליו בפונטנבלו. מקור תמונה: ויקיפדיה.
נפוליאון מגיע ל- Fontainbleu נחוש להלחם עד מוות. אולם חמישה מארשאלים ובראשם Ney מודיעים לו, כי הצבא לא ישמע לו יותר אלא לגנרלים שלו ולוחצים עליו להתפטר. הוא מסכים לוותר על כיסאו לטובת בנו. המעצמות נוטות לקבל הצעה זו אולם אז מתרחש מעשה הבגידה של Marmont. הוא נכנע ומסגיר את כל צבאו שלו לידי האויב. הצאר אלכסנדר הראשון חוזר בו מן ההצעה הראשונה, והצעה אחרת, אולטימטיבית, מועברת לנאפוליאון: הוא יוותר על כיסאו, יקבל את האי אלבה וישמור על תואר הקיסר. הבורבונים, שיחזרו לשלוט על צרפת, יעבירו לו קצבה של שני מליון פרנק לשנה. אשתו, הקיסרית מארי-לואיז, תקבל את נסיכות פארמה עם זכות הורשה לבנה.
הדרך לאלבה
נפוליאון ממשש את כמוסת הרעל התלויה על צווארו, מאז נתנה לו ע”י רופאו ד”ר Ivan ברוסיה, עת היה חשש כי ייפול בשבי הקוזקים. בלילה שבין ה-13 ל- 14 באפריל 1814 הוא נוטל את הרעל, אולם, כפי שאמר בסנט-הלנה: “אני אדם שנידון לחיות”. נפוליאון מתפתל מכאבי בטן עזים, מקיא את נשמתו ופולט את הרעל, ובבוקר, מותש וחיוור, הוא יורד במדרגות “הפרסה” הידועות בארמון פונטנבלו אל רחבת “הסוס הלבן”, שם ממתין לו המשמר הוותיק הערוך במסדר. הוא נושא את דברי הפרידה המפורסמים: נאום ה- Adieu:
חיילים של המשמר הוותיק שלי.
אני אומר לכם – שלום.
במשך עשרים השנים האחרונות צעדנו יחד בדרך לכבוד ולתהילה.
בזמנים עברו, בימי תפארתנו, לא חדלתם לשמש דוגמא לאומץ ולנאמנות.
עם אנשים כמוכם מאבקנו אינו אבוד.
אבל, הייתה עלולה להתפתח מלחמת אזרחים, וצרפת הייתה נעשית אומללה עוד יותר”.
הוא מפסיק לרגע. קולות התייפחות נשמעים. והוא ממשיך:
“לפיכך הקרבתי את האינטרסים שלנו לטובת אלו של ארצנו.
אני עוזב, אחי, על מנת להמשיך לשרת את צרפת.
רק טובת צרפת עומדת לנגד עיניי.
והיא תמיד תהא מושא תפילותיי.
אל תרחמו עליי ועל גורלי.
אם החלטתי להישאר בחיים הרי זה על-מנת שאוכל לשרת את תהילתכם.
אני רוצה לכתוב על הדברים הגדולים שעשינו יחדיו”
קולות ההתייפחות מתגברים
שלום ילדיי,
הייתי רוצה לאמץ את כולכם אל חזי.
הרשו לי לפחות לנשק את הדגל שלכם
גנרל פטי, מפקד המשמר, מתקרב ומרכין את הדגל עליו מתנוסס הנשר, עטור בשלושת הצבעים.
נפוליאון נושק לדגל.
שוב שלום, רעי לנשק. מי ייתן ונשיקה זו תחדור אל ליבכם.
הוא נוטל את הנוצה וחותם על ההסכם, שייקרא הסכם פונטנבלו, (או הסכם פריז הראשון) נכנס לכרכרה אחת משיירה של ארבע-עשרה כרכרות, שתיקח אותו לפרובנס ומשם לאלבה.
בדרך השיירה חוצה עיירות. נפוליאון מתקבל בתשואות: “יחי הקיסר”. אולם ככל שהשיירה מדרימה הולכות התשואות ומתמעטות, ובהגיעה לפרובנס העוינת את נפוליאון מתחילים גילויי תוקפנות ממש. תושבים מנסים לתקוף את הכרכרה ולהופכה. אישה מניפה סכין וזועקת: “מי יהרוג את המפלצת שהרגה את בני”.
נפוליאון הוא אדם אמיץ, אבל יש לו פוביה בולטת. הוא חושש מן ההמון. דווקא ההמון, שהוא מוקד כוחו, מטיל עליו אימה. הוא מפחד ממוות משפיל מידי ההמון. הוא אינו יכול לשכוח את המראות הנוראים של תקיפת ההמון את ארמון הטואלרי ב-1792. ההמון ששחט את השומרים השוויצרים, והנשים, אותן “סורגות”, אשר בתרו בסכינים את גופות המשמר השוויצרי.
נפוליאון ידע את טיב ההמון, כפי שתארו היינריך היינה: “המלך עכברוש” “ההמון הוא המתועב שבעריצים”. ואז הוא עושה מעשה מביש מאוד לא נפוליאוני. הוא לובש מדים של חייל אוסטרי ורוכב בינות החיילים המלווים את הכרכרה. בהגיע השיירה ל Frejus, רואה אותו אחותו פאולין, שבאה להיפרד ממנו, במדים האוסטרים. היא אינה ניגשת אליו. ונפוליאון המבויש ממהר להחליף מדיו שוב למדים צרפתיים.
נפוליאון יפליג לאלבה באנייה אנגלית: Undounted. הוא בוטח באנגלים יותר מאשר באנייה צרפתית, פן סוכני הבורבונים יתנקשו בחייו.
נפוליאון מגיע לאלבה
באלבה מקדמת את פניו קבלת פנים מפוארת כיאות לקיסר. הוא ניגש מיד לארגון האי הקטן. ראשית לכול מורה לנקות את העיר Portoferaio המטונפת. הוא מארגן את החקלאות ואת מכרות הברזל שהם המקור העיקרי להכנסות של האי. הוא קובע את מושבו ב-Vila Mulini , ומשפץ בית קיץ ב- Saint Martino הסמוכה. אמו, לטיציה מגיעה להתגורר באי, וכן אחותו פאולין. גם המאהבת לשעבר, הפולנייה מריה וולבסקיה, מגיעה עם בנם הפעוט, אלכסנדר, מי שיהיה לימים שר החוץ בממשלת נפוליאון השלישי.
הוילה בה התגורר נפוליון באי אלבה. מקור צילום: ויקיפדיה.
אבל אז מגיעות אליו ידיעות מווינה, שם מתכנסים שליטי המעצמות על מנת לחלק ביניהם את שברי האימפריה הנפוליאונית שהתפוררה. ניצני הסכסוכים שילוו את אירופה במאה השנים הבאות כבר מתגלים. רוסיה ופרוסיה מבקשות לחלק ביניהן את פולין. פרוסיה לוטשת עיניה לסיפוח סקסוניה, שמלכה שיתף פעולה עם נפוליאון.
אנגליה, אוסטריה וצרפת בניצוחו של טאליראן, שר החוץ הערמומי, של נפוליאון, מתנגדות. אולם בדבר אחד הכול תמימי דעים. האי אלבה קרוב מידי ליבשת ונוכחותו של נפוליאון בו מסכנת את השלום. יוצאות שמועות על הגלייתו של נפוליאון לאי סנטה לוצייה שבים הקריבי, וגם שמו של האי סנט הלנה נזכר לראשונה כיעד אפשרי.
נפוליאון יודע גם כי שליחיהם של הבורבונים ושל משרתם, טאליראן, שר החוץ הבוגדני שלו, מבקשים להתנקש בנפשו. הבורבונים אינם מקיימים את התחייבותם להעביר את שני מליון הפרנקים והאי עומד לפשוט רגל, והחמור מכל. חותנו של נפוליאון, הקיסר האוסטרי פרנץ, מונע מבתו מארי-לואיז להתאחד עם בעלה ומרחיק ממנו את בנו, “מלך רומא” שהוא בבת עינו הגדל בווינה כנסיך אוסטרי.
ואז מגיע לאלבה איש מסתורין המחופש כמלח: Fleury de Chaboulon, שליח מ- Maret, מזכיר המדינה הנאמן שלו האומר לו כי צרפת זקוקה לו וכי הצבא משווע לחזרתו.
מה קורה בצרפת בתקופת היעדרותו של נפוליאון?
לואי השמונה-עשר, אחיו של לואי השישה-עשר, אשר נערף בגיליוטינה עשרים ושתיים שנים קודם לכן, אינו טיפש כלל וכלל. הוא מבין כי אי אפשר להחזיר הגלגל אחורנית. המוסדות הנפוליאונים נותרים על כנם. החופש האזרחי נשמר. מכירת הרכוש הלאומי אינה מבוטלת. מסדר ה- Legion d’Honeur נשמר אך לצידו מוחזר מסדר “הצלב של לואי הקדוש (Saint Louis). רק דבר עקרוני אחד משתנה. הריבונות של המלך אינה נובעת מן העם. השרים מתמנים על ידו ולא ע”י בית נבחרים.
אבל לואי השמונה-עשר בן הששים הוא בן ששים – אדם זקן במונחי הזמן ההוא –אדם מותש מן הגלות שנמשכה עשרים וארבע שנים. אדם חולה. הוא סובל מ”גאוט” (פודגרה, שנית, שיגדון – דלקת פרקים כרונית הנובעת מהימצאות חומצת שתן בדם). הוא בקושי הולך ונישא ע”י אחרים. הוא מתקשה לעמוד בלחצים המופעלים עליו ע”י המהגרים החוזרים לצרפת ודורשים את רכושם שהופקע ע”י המהפכה, ובעיקר סובל הצבא. הנאמנים לנפוליאון מודחים, או יורדים ל”חצי משכורת” ואת דרגות הפיקוד תופסים בני אצילים. המשמר הוותיק מפורק והמשמר השוויצרי מוחזר.
נפוליאון מבין כי חייו לא יארכו עוד זמן רב אם יישאר באלבה והוא מחליט לחזור לצרפת. הוא מגלה החלטתו לאמו והיא אומרת לו כאם רומאית:
בני לך בעקבות גורלך. אם נגזר עליך למות הרי מוטב כי יהא זו בדרך בה בחרת.
הוא קובע את יום העזיבה ל- 26 בפברואר בשל הלילות חסרי הירח באותם ימים. רוצה הגורל ובאותו יום ייעדר גם הנציג האנגלי ניל קמפבל מן האי. הוא יפליג לטוסקנה באוניה Patrigde לטיפול רפואי, או לביקור אצל המאהבת שלו, ויש אומרים גם זה וגם זה.
בהיות האנייה בדרכה מנסח נפוליאון כרוז לצבא המועתק בכתב יד. נפוליאון מצטער כי לא הביא עמו מכונת דפוס. וזו לשון הכרוז:
חיילים!!
אנחנו לא הובסנו.
שני חיילים שיצאו מבין שורותינו בגד בכבודנו, בארצם, במנהיגם, במיטיבם!!
קרעו את הדגל הלבן, אשר הוקע ע”י האומה, ואשר שרת במשך עשרים וחמש שנים את אוייביה של צרפת.
הציגו את התג התלת-גוני, אותו ענדתם בגאווה בימי תפארתנו.
בואו היאספו תחת הדגלים של מנהיגכם.
בואו היאספו תחת הדגל התל-גוני.
הניצחון יושג במחצית הזמן.
הנשר עטור בצבעי הלאום יעוף ממגדל פעמונם אחד אל מגדל פעמונים שני ומשם אל צריחי הנוטרדאם.
אז תתגאו בצלקות שאתם נושאים על גופכם.
אז תתגאו במה שעשיתם.
אתם תהיו המשחררים של המולדת!!!
נפוליאון חוזר מאלבה. צייר שארל דה סטוייבן. מקור תמונה: ויקיפדיה.
מלוויו של נפוליאון
זה המקום להזכיר כמה דמויות שליוו את נפוליאון במסעו:
אנטואן דרואו
גנרל דה-דביזיון. איש חיל התותחנים. צעיר מנפוליאון בחמש שנים. שימש כמפקד הצבאי של האי אלבה תחת נפוליאון.
נפוליאון סנט בו בכנותו: “לה סאג’ דה לה גראנד ארמה”, משום שהיה מבלה כל רגע פנוי בקריאת ספרים. אולי גם חיבב אותו בשל כך.
בווטרלו הוא מילא תפקיד של מפקד קורפוס – תפקיד המיועד למארשאל. הוא לא סלח לעצמו כל חייו על כך שיעץ לנפוליאון להשהות את תחילת הקרב על מנת שהאדמה תיבש מהגשם שירד כל הלילה כי שניתן יהא לנייד את התותחים. זו הייתה אחת הסיבות לתבוסה.
הנרי גאטיאן ברטראנד
איש חיל ההנדסה. השתתף במרבית המלחמות הנפוליאוניות. צעיר מנפוליאון בארבע שנים. מאז 1813 שימש כמארשאל דה פאלי או גראנד מארשאל, תחת דרואו שנהרג. זהו תפקיד של מעין ראש לשכתו של נפוליאון. האיש המקורב אליו ביותר. משרת אמון מהמעלה הראשונה.
שימש כמפקד האזרחי של אלבה תחת נפוליאון.
אשתו פאני הייתה בת של קצין אנגלי. ברטראנד ואשתו יחד עם שלושת ילדיהם ליוו את נפוליאון בגלותו בסנט הלנה. כאשר נולד בנם הרביעי, ארתור בסנט הלנה, הציגה אותו אמו בפני נפוליאון באומרה:”הנני גאה להציג בפניך את הצרפתי הראשון שלא נזקק לרישיון מאת האנגלים על מנת להיכנס לסנט הלנה”.
פייר ז’אק אטיאו קאמברון
גנרל של המשמר הותיק. צעיר מנפוליאון בשנה אחת.
איש בעל דיבור ישיר חסר מעצורים. בווטרלו הוא פיקד על הריבוע האחרון של המשמר הוותיק ששמר על ארגונו ולא ברח בפניקה שנוצרה. האנגלים כיתרוהו והציעו לו להיכנע לפני שהם פותחים באש תותחים, ואז קאמברון אמר את “המילה הידועה” “מרד”, שפירושה באנגלית “שיט” ובעברית: “מילה המתחילה באות ח’ “. יש אומרים כי לא אמר מילה זו אלא השיב: “לה גארד מר א נה רונד פה” (המשמר ימות ולא ייכנע). הוא עצמו הכחיש זאת. האנגלים פתחו באש וקאמברון נפצע. הוא טופל ע”י אחות רחמנייה אנגלייה, מארי אוסבורן, לה גם נישא.
קאמברון הפך למושג בתרבות הצרפתית. ישנו פועל: “קאמברוניזה” שפירושו: “לדבר בלשון סגי נהור” אף כי קאמברון עשה בדיוק ההיפך.
בהיותם באנייה קורא נפוליאון לקאמברון ואומר לו: “קאמברון, שים לב, ברצוני לקבל את כתרי בחזרה מבלי לשפוך טיפת דם אחת”.
עלי משרתו של נפוליאון
למרות לבושו המזרחי ושמו הערבי נולד כלואי אטיאן סנט-דניז. הוא היה משרתו של נפוליאון, אחד מעוזריו של מארשנד, המשרת הראשי. הוא החליף את רוסטאם, המשרת הממלוכי – ארמני ששרת את נפוליאון עד אשר הסתלק בפונטנבלו. רוסטאם עוד ירצה לשוב לנפוליאון אך נפוליאון לא ירצה לראותו עוד – אדם חסר נאמנות היה משול בעיניו כמת.
ג’וליאם פיירז : הגזבר
השלם של הצבא. צעיר מנפוליאון בשבע שנים. שימש כאחראי על הקופה באלבה וכן גם במסע. הוא נשא עימו שלושה מיליוני פרנק במטבעות זהב, אשר הושמו בתיבות עץ, שהיו מיועדות לספרים. ארגזים אלו נישאו על גבי פרדות ופיירז היה האחראי עליהן. לימים יהא פיירז ראש העיר המוערך מאוד של קארקאסון.
סיום הפרק הראשון של סיפורנו
כאן מסתיים הפרק הראשון של סיפורנו העוסק בחזרתו של נפוליאון לצרפת ומסעו המופלא לפריז. בפרק הבא נעסוק במסע מקאן ועד גרנובל.
