בקצרה
- אהבה: המכתב הראשון של נפוליאון לז’וזפין נכתב ב-29 בדצמבר 1795, כשהיה בן 26, וחושף אדם סחוף אהבה, רגשן ונאיבי.
- כמות: לפי ההערכות כתב נפוליאון בין 45,000 ל-70,000 מכתבים, בממוצע 8 עד 13 ביום בשנות שלטונו.
- גורל: הוא לא האמין באלוהים, אבל האמין בגורל ובכוכב אישי ששומר עליו, וידע לזהות גם את דעיכתו.
- אמונה: הוא העריך את כוחה החברתי של הדת, ובקונקורדט של 1801 החזיר את הכנסייה הקתולית לצרפת, כפופה למדינה.
- אמונות תפלות: מעין הרע הקורסיקנית, דרך ז’וזפין כקמע ועד ציפור באי אקס שקדמה להסגרתו לאנגלים ב-1815.
- דוד המלך: קווים משותפים מפתיעים בין נפוליאון לדוד, עד פרשת בת שבע ופולין פורס במצרים.
אפתח בווידוי: איך אני, ישראלי יליד הארץ, אדם רגיל בהחלט, שאין לו שורשים לא בצרפת וגם לא בקורסיקה, ומעולם לא אושפז במוסד לחולי נפש, נשביתי כל כך עמוק בקסם הנפוליאוני?
התשובה, כפי שתגלו מיד, טמונה במכתבים. בכתבה הזו אנסה להיכנס לראשו של הקיסר דרך המכתבים של נפוליאון: לז’וזפין, לאחיו, לשריו ולמאהבותיו. אתחיל בספר אחד שקראתי במילואים, ומשם נעבור יחד על חמישה נושאים: אהבה, גורל, אמונה, אמונות תפלות ונשים. בדרך נעצור גם אצל דוד המלך, ונסיים בשאלה הגדולה מכולן: לאן בעצם חתר האיש הזה? בסוף הכתבה תמצאו גם תשובות לשאלות נפוצות.
ספר כיס במילואים
הכול התחיל ב-1982. הייתי קצין מודיעין צעיר, ונקראתי למילואים לקראת מלחמת לבנון הראשונה. לקחתי איתי ספר קריאה: ספר כיס קטן מידות, עם כריכה ססגונית ומפתה. נראה בה איש נמוך יחסית לאלה שסביבו, לבוש מעיל אפור חדגוני בזמן שהאחרים לבשו מדים צבעוניים עם פתילי זהב. על ראשו חבש כובע שחור גדול, והוא עמד ליד תותח שכוון אל הקורא. מעליו הופיעה מילה אחת: “נפוליאון”. שם המחבר: אמיל לודוויג.
מאוחר יותר למדתי שאמיל לודוויג (Emil Ludwig, 1881–1948) היה סופר יהודי-גרמני, שאף ביקר בארץ עוד בתקופה שבה נקראה פלשתינה. הוא היה בן דורו של שטפן צווייג (Stefan Zweig, 1881–1942), והרבה לכתוב ביוגרפיות של גאונים למיניהם. את הספר על נפוליאון פרסם ב-1925, והוא תורגם לעברית פעם אחת בלבד, ב-1930 (תר”ץ), בהוצאת שטיבל, בתרגומו של יצחק לופבן.
ישבתי בלבנון וקראתי, ותוך כדי קריאה תפסה אותי תחושה מוזרה שקשה להסביר, מעין “התגלות”. חשתי שיש לפניי מסתורין. הסיפור היה פנטסטי מדי, ולמרות זאת אמיתי. לא היה לי ספק שיש כאן התערבות של כוחות שמעבר לתפיסת השכל, משהו שאפשר לדמות לחוויה דתית. כך גם אמר גתה (Johann Wolfgang von Goethe, 1749–1832):
“אגדת נפוליאון נראית בעיניי ממש כחזונו של יוחנן. כל אחד מרגיש שיש כאן דבר צפון, אך אינו יודע מה.”
כשאני מנסה היום לשחזר מה משך את תשומת ליבי וסקרנותי, אני מודה שלא היו אלה הקרבות, הניצחונות או הכיבושים, אלא דווקא מכתבים: מכתביו של נפוליאון אל ז’וזפין.
למה דווקא מכתבים?
מכתבים הם בדרך כלל המסמכים ההיסטוריים הנאמנים ביותר, ואף המעניינים ביותר. אין בהם רטוריקה של נאומים, ואין בהם הצטדקות של כותב זיכרונות. יש בהם וידוי בפני אדם אחד, בלי קהל. לכן יש בהם משהו מן האמת, משהו שהמשפטנים מכנים “הראיה הטובה ביותר”.
אהבה: המכתבים לז’וזפין
במכתביו של נפוליאון לז’וזפין דה בוארנה (Joséphine de Beauharnais, 1763–1814) גיליתי, למרבה ההפתעה, אדם שונה מאוד מהדימוי שיש לנפוליאון אצל בוגרי מערכת החינוך. גיליתי אדם מאוהב. לא סתם מאוהב, אלא סחוף אהבה: אדם יצרי, אבל בעיקר רגשן, נאיבי ותמים.
העובדה הזו לא הסתדרה לי. היא לא התאימה לדמות של המצביא הגדול ולשדות הקרב שותתי הדם ועמוסי הגופות. ציפיתי למצוא אדם קר רגש ומחושב, ומצאתי בחור רגשן עד לשד עצמותיו. התגלית עוררה את סקרנותי, והסקרנות הלכה וגדלה. אבל ככל שהרביתי לקרוא עליו, התעלומה לא נפתרה, והיא קיימת עד היום, גדולה כשהייתה. כמו שכתב אחד מגדולי חוקרי נפוליאון, פרדריק מסון (Frédéric Masson, 1847–1923), בהקדמה לספרו “נפוליאון ומשפחתו” (Napoléon et sa famille):
“זה בלתי יאומן: אחרי שהקדשתי שלושים שנה ללמוד על אדם אחד, אני מבין אותו פחות.”
המכתב הראשון: 29 בדצמבר 1795
מכתבו הראשון של נפוליאון לז’וזפין נכתב בבוקר חורפי, ב-29 בדצמבר 1795, בין שמונה לתשע בבוקר לערך. נפוליאון היה אז בן 26:
אני מתעורר וכולי מלא אותך.
דמותך ותענוגותייך המשכרים של ליל אמש אינם נותנים מנוח לחושיי. הוי ז’וזפין המתוקה, אין שני לך.
כמה מוזרה השפעתך על ליבי.
האם את כועסת עליי?
האם את אומללה?
האם נרגשת את?
נפשי מצער רצוצה, ואהבתי אינה יכולה למצוא מרגוע.
אולם איך אוכל לנוח כאשר נכנע אני לרגש השולט עמוק בתוכי,
כאשר ממצה אני משפתייך ומליבך שלהבת חורכת.
כן, לילה אחד לימדני דעת עד מה נעלה את על צלמך.
את יוצאת בצהרי היום. תוך שלוש שעות אראך שוב.
ועד אז אלף נשיקות, mio dolce amor, אבל אל נא תחזירי לי אף אחת, כי מעלות הן באש את דמי.
מקריאת המכתב גיליתי ארבעה דברים.
אדם מלא רגש ויצריות

הדבר הראשון: מדובר באדם מלא רגש ויצריות. כשמדובר ביצריות, הקשיבו עד כמה הדם פיעפע ובעבע במכתבים שכתב לז’וזפין במהלך מסע הניצחון המהולל באיטליה.
המסע החל באפריל 1796, חודש אחרי נישואיהם, והסתיים בהסכם קמפו פורמיו (Campo Formio) ב-17 באוקטובר 1797. בזמן שצבאו צבר ניצחון אחר ניצחון, נפוליאון כתב לאשתו הטרייה מכתבים כמו זה:
היכן את, ז’וזפין?
מה הטעם בכבוד, בניצחונות, בדגלים מתנופפים, בלעדייך?
את מוכרחה להיות עימי,
עם ליבי, בזרועותיי.
אני רוצה שתגיעי, שתהיי איתי,
עם ליבי, בזרועותיי, על שפתיי.
קחי כנפיים, בואי אליי.
נשיקה על ליבך,
ועוד אחת נמוך יותר,
הרבה יותר נמוך.
עד כמה נמוך? הקשיבו למכתב הבא, שבו תיאר אותה בגוף שלישי:
כתף לבנה קטנה,
פה מתוק,
שדיים לבנים מוצקים,
פנים קטנות כמו ציור,
עם הצעיף הקריאולי על ראשה,
ועם היער השחור הקטן ההוא!
כותב מחונן

הדבר השני: מדובר באדם בעל יכולת הבעה מעולה בכתב. אם לא ידעתם, נפוליאון שלח ידו בכתיבה. מעניין שהחיבור הראשון שכתב עסק בהתאבדות, ובכלל, העיסוק במוות ומוטיב המוות תופסים מקום רחב במכתביו.
כקצין צעיר בדרגת לוטננט, כשהוצב בוולאנס (Valence) ב-1785–1786 ובאוקסון (Auxonne) ב-1788–1789, כתב מאמרים, חוברות וסיפורים. מאוחר יותר, ב-1795, כתב גם סיפור אהבה טרגי בשם “קליסון ואג’ני“, ששווה לבדו הרצאה שלמה.
בין היתר ניגש נפוליאון לתחרות חיבורים של האקדמיה של ליון בנושא “מהן האמיתות והרגשות שחשוב ביותר להנחיל לבני האדם כדי שיהיו מאושרים?”. הפרס הראשון עמד על 1,000 פרנק, סכום נכבד במושגי אותה תקופה. זה מזכיר לנו את ז’אן-ז’אק רוסו (Jean-Jacques Rousseau, 1712–1778), שקנה את פרסומו כשזכה ב-1750 בפרס של האקדמיה של דיז’ון על חיבורו על המדעים והאמנויות. חמש שנים אחר כך שלח רוסו לאותה אקדמיה את “המאמר על מקור אי השוויון בין בני האדם”, שלא זכה בפרס אבל שינה את פני העולם המערבי. אלא שבניגוד לרוסו, החיבור של נפוליאון נדחה, ואולי משום כך החליט לכבוש את העולם.
עשרות אלפי מכתבים
הדבר השלישי: מדובר באדם מהיר, שהרי זה פתק שנכתב בהינף יד. כמה מכתבים כתב נפוליאון בחייו? בשאלה הזו דנו ועדות שהוקמו במיוחד. ועדת 1854 העריכה 70,000, חוקר אחר העריך 64,000, וחוקר נוסף העריך ב-1898 שמדובר ב-45,000. כלומר, נפוליאון כתב בממוצע בין 8 ל-13 מכתבים ביום בחמש עשרה שנות שלטונו. המכתבים האלה הם אוצר לחוקרי נפוליאון, ואין עוד דמות היסטורית שהשאירה אחריה כמות כזו.
בתול בן 26
הדבר הרביעי, והמפתיע מכולם: עד אותו לילה, נפוליאון לא ידע אישה.
נפוליאון ידע נשים רבות בחייו מלבד שתי נשותיו החוקיות, ז’וזפין ומארי לואיז (Marie-Louise, 1791–1847). היו לו גם שני ילדים מחוץ לנישואים, ואחד מהם, אלכסנדר ולבסקי (Alexandre Walewski, 1810–1868), אף הגיע לתפקיד שר החוץ בקיסרות השנייה.
אבל עד אותו ערב של 29 בדצמבר 1795 הוא היה בתול. היה לו סיפור אהבה אפלטוני לחלוטין עם דזירה קלארי (Désirée Clary, 1777–1860), אחותה של אשת אחיו. עוד קודם לכן, כקצין זוטר בוולאנס, התרועע עם קרולין דו קולומבייה (Caroline du Colombier), בת גילו ובתה של משפחה מקומית מכובדת, וגם שם מדובר ביחסים אפלטוניים בלבד.
פגישה בפאלה רויאל

יש ערב אחד שמסעיר את החוקרים, ולא היינו יודעים עליו דבר אילולא כתב עליו נפוליאון עצמו חיבור בשם “פגישה בפאלה רויאל” (Une rencontre au Palais-Royal). בסתיו 1787, בחופשה מהצבא, שהה נפוליאון בפריז והתגורר ב-Hôtel de Cherbourg ב-rue du Four-Saint-Honoré. הוא היה לבד. באחד מערבי הסתיו הקרים, ב-22 בנובמבר 1787, הלך לאופרה האיטלקית, ואחר כך טייל בפאלה רויאל, מתחת לקשתות הקיימות עד היום.
הפאלה רויאל היה באותם ימים מקום מפוקפק למדי, שורץ זונות. בעודו מזמזם את המוזיקה שנשארה בראשו, ראה נפוליאון נערה, ספק ילדה ספק זונה, חיוורת ורועדת מקור הלילה. הוא פתח איתה בשיחה, חקר אותה מלא סקרנות, לקח אותה לחדרו במלון ושוחח איתה, ואחר כך העלה את הדיאלוג על הכתב.
האם נפוליאון דיווח לנו אמת על כל מה שקרה באותו ערב, כלומר שהכול היה דיבורים? אני חושב שכן. פרופ’ ג’יימס מתיו תומפסון (James Matthew Thompson, 1878–1956) מאוקספורד, מגדולי חוקרי נפוליאון, סבר אחרת, אבל לדעתי הוא טועה. בסופו של דבר אין בידיו שום ראיה, ואני, כזכור, עורך דין.
הגנרל ונדמייר

אז מיהו אותו כותב בתול שהתרגש כל כך באותו בוקר של דצמבר 1795 מקסמיה של ז’וזפין? גנרל, מפקד צבא הפנים והמושל הצבאי של פריז. שלושה חודשים קודם לכן, ב-5 באוקטובר 1795, ירה בתותחים על המון שהסתער על בנייני הקונבנט (Convention), שישב בטווילרי (Tuileries) ובלובר, והרג מאות מהם. האירוע ידוע בשם “13 בוונדמייר” (13 Vendémiaire), והוא העניק לנפוליאון את הכינוי Le Général Vendémiaire.
הירי התבצע בחזית כנסיית Saint-Roch. בתקופת הרסטורציה, אחרי שהבורבונים חזרו לפריז, רבים מבני הבורגנות הפריזאית התהדרו בכך שנפצעו על מדרגות Saint-Roch. זה דומה למה שקרה אצלנו אחרי 1977, כשהתברר שהאונייה אלטלנה נשאה מספר אנשים שהיה מתאים ל”קווין אליזבת”. תוכלו לקרוא על כך בספרו של בלזק (Honoré de Balzac, 1799–1850), “סזאר בירוטו” (César Birotteau), שתורגם גם לעברית.
התגלית שנמחקה מהטלוויזיה
אחזור לענייננו. התגלית שלי, שנפוליאון היה אדם רגשן, נשמרה בליבי שנים רבות, כי היא אינה הולמת את דימויו בעיני ההמונים ולא רציתי להישמע מגוחך. רק פעם אחת חשפתי אותה ברבים, והדבר לימד אותי לקח. לפני כמה שנים הוזמנו פרופ’ גיחון ואני לאולפן של אחד מערוצי הטלוויזיה לשיחה על נפוליאון. המראיין היה העיתונאי בן כספית. בשלב מסוים שאל אותנו: “אחרי השנים הרבות שאתם עוסקים בנפוליאון, הגעתם לאיזו תגלית מיוחדת עליו?”. עבדכם הנאמן ענה בתמימותו: “כן, הוא היה אדם רגיש”.
בערב התיישבתי מול הטלוויזיה כדי לצפות בראיון. כשהתקרב הרגע שבו אני משמיע את התובנה הגדולה שלי, נעלם הקול לרגע, ורואים רק את שפתיי נעות על ריק. כנראה בן כספית לא רצה שיאשימו אותו בכך שהזמין לאולפן אדם לא רציני. מאז אני נזהר, ומשמיע את תובנותיי רק בפורומים מאובטחים.
גורל: נפוליאון והכוכב שלו
מכתב לאחיו ז’וזף

אותו אדם רגשן שקם באותו בוקר ממיטתה של ז’וזפין היה במקום אחר לגמרי ארבעה חודשים קודם לכן. ב-12 באוגוסט 1795, יום קיץ, שלושה ימים לפני יום הולדתו ה-26, כתב מפריז מכתב לאחיו הבכור, ז’וזף בונפרטה (Joseph Bonaparte, 1768–1844). ז’וזף התגורר אז במרסיי (Marseille) עם אשתו הטרייה יחסית, ז’ולי קלארי (Julie Clary, 1771–1845), אחותה של דזירה.
אגב, דזירה נישאה מאוחר יותר למרשל ז’אן-בטיסט ברנדוט (Jean-Baptiste Bernadotte, 1763–1844), שהוכתר למלך שוודיה וייסד את שושלת ברנדוט השוודית. אחד מבני השושלת, הרוזן פולקה ברנדוט (Folke Bernadotte, 1895–1948), נרצח בירושלים בידי הלח”י.
מנימת המכתב לז’וזף אנו לומדים על פן נוסף באישיותו:
באשר לי, כמעט ולא אכפת לי מה יקרה אותי.
אני צופה בחיים בסתם אדישות.
הלך רוחי הקבוע הוא הלך רוח של חייל ערב מלחמה.
הגעתי למסקנה כי מאחר ופגישה מקרית עם המוות עלולה בן רגע לשים קץ לכל, הרי סכלות היא לדאוג למשהו.
הכול מטה אותי לקדם את פני גורלי מבלי להירתע.
בהמשך אותו מכתב כתב נפוליאון שאם ייווכח שאינו יכול להגשים את עצמו, מוטב שישליך את עצמו מתחת לגלגלי כרכרה נוסעת. עדיף מוות על חיים ללא ייעוד.
במכתב הזה אנו מגלים נפוליאון אמיץ ופטליסט, והוא משתמש במילה שתהיה הבסיס לאמונתו כל חייו: “הכול מטה אותי לקדם את פני גורלי מבלי להירתע”. אנחנו יודעים שנפוליאון היה אדם מפוכח מאוד. הוא לא האמין באלוהים ולא היה אדם דתי, אבל הייתה לו אמונה אחת בלתי מעורערת שליוותה אותו כל חייו: הוא האמין בגורל.
הכוכב של נפוליאון
לכל אדם יש כוכב, כמו שאומר השיר, אבל נפוליאון האמין שיש לו כוכב של ממש, שמגן עליו. יש עדויות לאמונה הזו. דודו, הקרדינל ז’וזף פש (Joseph Fesch, 1763–1839), העיד שערב אחד בפונטנבלו (Fontainebleau) ביקש נפוליאון להראות לו את הכוכב שלו, ופש לא הצליח לאתר אותו. הגנרל ז’אן ראפ (Jean Rapp, 1771–1821) העיד שב-1806, בדרך חזרה מהמצור על דנציג, התמלא נפוליאון חימה עליו, משום שראפ לא הצליח להבחין בכוכב מבין הכוכבים.
האם באמת היה לנפוליאון כוכב? השאלה נשמעת מטופשת, אבל יש כוכב שהאב מרטינו (Abbé Martinno) גילה בערב 15 באוגוסט 1769 בקבוצת הכוכבים בתולה. זה היה יום הולדתו של נפוליאון.
רעיון הכוכב האישי השומר עליו תפס את נפוליאון עוד לפני שהגיע לגדולות. אחרי הוצאתו להורג של מקסימיליאן רובספייר (Maximilien de Robespierre, 1758–1794) ב-10 בתרמידור (28 ביולי 1794), הלשין על נפוליאון קומיסר קורסיקאי בשם אנטואן כריסטוף סליצטי (Antoine Christophe Saliceti, 1757–1809). סליצטי מילא תפקיד חשוב בתחילת הקריירה של נפוליאון: הוא זה שהמליץ למנות אותו למפקד התותחנים במצור על טולון (Toulon). אבל סליצטי, יעקוביני נלהב וחבר קרוב של אוגוסטן רובספייר (Augustin Robespierre, 1763–1794), אחיו של רובספייר, חשש לעורו, והחליט להפגין נאמנות לשליטים החדשים בהלשנה על נפוליאון. האשמה: שחיתות כספית, כלומר קבלת שוחד מבנקאי מניס (Nice) תמורת הברחתו לגנואה.
נפוליאון לא לקח שוחד, ועל זה אני מוכן לחתום: כל חייו לא היה מוכן שדבר חומרי ישלוט בו, והוא בז לחמדנים ולבנקאים מושחתים. כך או כך, ב-9 באוגוסט 1794 נאסר נפוליאון והוחזק כשבועיים במצודת פור קארה (Fort Carré) שליד אנטיב (Antibes). בזמן מאסרו נשמע אומר: “הוא, סליצטי, רוצה להזיק לי, אבל הכוכב שלי לא יאפשר לו”. אם כי הוא המשיך ואמר: “אינני יכול לסמוך יותר מדי על הכוכב שלי, כי אחרי הכול, מי יודע מה צופן הגורל?”.
ההצלחות שבאו אחר כך לא הפתיעו אותו, וגם לא הכבוד שהורעף עליו. הוא קיבל אותם כמובנים מאליהם, וייחס אותם לכוכבו.
מזל מול כישרון
בזיכרונותיה סיפרה לור ז’ינו, הדוכסית ד’אברנטס (Laure Junot, duchesse d’Abrantès, 1784–1838), אלמנתו של הגנרל ז’אן-אנדוש ז’ינו (Jean-Andoche Junot, 1771–1813), על אדם בשם האב דה שרוול (Abbé de Cherval), בן חסותה. היא ביקשה להשתדל עבורו אצל נפוליאון, שהכיר אותה היטב: אמה, מדאם פרמון (Madame Permon), הכירה את משפחת בונפרטה עוד מקורסיקה, ונפוליאון אף שקל להינשא לה לפני שפגש את ז’וזפין. נפוליאון השיב לה:
האב דה שרוול שלך נושא עימו עין הרע, ומכל מקום אין ביכולתי לעזור לו במשהו.
כן, אדם זה הוא חסר מזל. שום דבר אינו מצליח לו, אם כי הוא מוכשר, כך נאמר לי.
הוא לא יגיע לכלום. בכל מקום שילך אליו, יהיה חסר מזל, כך אני אומר לך.
אדם זה נולד תחת כוכב רע.
עכשיו, אם את רוצה לדעת מיהו אדם מאושר, שנולד תחת כוכב שמח ושבצילו הוא נהנה ממזל טוב בכל אשר ילך?
אדם זה הוא סושה.
זהו אדם עם ייעוד.
וזהו מזל גדול למצוא כישרון אצל אדם שנולד עם מזל.
הכוונה למרשל לואי-גבריאל סושה (Louis-Gabriel Suchet, 1770–1826). קלמנס פון מטרניך (Klemens von Metternich, 1773–1859), שכיהן כשגריר אוסטריה בפריז, ציטט את נפוליאון:
אה, אינך יודע איזה כוח זה להיות בר מזל.
זה לבדו נותן אומץ.
לא להעז, פירושו לא לעשות דבר בעל ערך,
והאדם אינו מעז אלא בצילו של מזלו הטוב.
את הגנרל האוסטרי קרל מאק (Karl Mack von Leiberich, 1752–1828) הזכיר נפוליאון כדוגמה לאדם חסר מזל:
הוא רברבן ולא יותר.
הוא אחד האנשים חסרי הכישרון ביותר שתוכל למצוא.
ויותר מזה: הוא חסר מזל.
אגב, נפוליאון לא היה הראשון שהתבטא כך. גם ז’ול מזרן (Jules Mazarin, 1602–1661), השר הראשון של לואי ה-14, דיבר כך.

כלומר, אין די בכישרון. בלי מזל, גם הכישרון הטוב ביותר אינו מספיק. קחו לדוגמה את המרשל אוגוסט דה מרמון (Auguste de Marmont, 1774–1852). הוא היה אולי אחד הטובים שבמרשלים, אבל מזלו הרע קירב את סופו של נפוליאון: תבוסה בסלמנקה ב-1812, ואובדן פריז ב-1814.
גם ב-1830 הוא היה הסיבה לאובדנה של המשפחה המלכותית. הבורבונים מינו אותו לאביר מסדר רוח הקודש ולמפקד המשמר המלכותי, אבל ביולי 1830, כשנוכח שהמתקוממים רבים מאנשי המשמר, בחר שלא לפזר אותם ביד קשה. הדוכס מאנגולם (Louis-Antoine, duc d’Angoulême, 1775–1844) אמר לו אז: “בגדת בנו כמו שבגדת בו”.
כשהכוכב כבה
נפוליאון ידע לזהות גם את דעיכת הכוכב שלו. ב-1814, בדרכו לגלות באלבה, עצר בכפר בשם לה טור (La Tour). בלילה בהיר יצא מהפונדק לצעוד ברחוב הראשי, ובדרך פגש את הכומר המקומי ונכנס איתו לשיחה. תוך כדי כך הצביע על השמיים ונאנח: “פעם הכרתי את כולם בשמותיהם, אפילו את הכוכב שלי. עכשיו שכחתי הכול”.

בסנט הלנה ידע נפוליאון שכוכבו כבה ושמזלו השתנה, אבל לא התערב בגורל שייעד לו לסיים את חייו על אותו סלע באמצע האוקיינוס:
לעיתים עולה בדעתי שהם יהרגוני כאן.
כן, אין ספק בדבר.
אה, למה לא הקדמתי לשים קץ לחיי?
סבורני כי היה עליי למות בווטרלו, ואולי גם קודם לכן.
אילו מתי במוסקבה, הייתי מוריש לעולם מוניטין של גדול הכובשים שקם אי פעם.
ברם, אלה היו חיוכיו האחרונים של גורלי.
חוסר מזלו של האדם מתגלה שעה שנפשו יוצאת למות, אולם המוות בורח מפניו.
נפוליאון לא סבר שעל האדם להתערב בגורלו:
אילו שמתי קץ לחיי מתוך ייאוש, היה בזה משום מעשה של מורך לב.
האיבוד לדעת נוגד את עקרונותיי, ואינו הולם את התפקיד שמילאתי על בימת העולם.
אני אדם שנידון לחיות!
נפוליאון ודוד המלך
ככל שעוברות השנים מתפתחת אצלי תחושת דז’ה וו. נפוליאון מזכיר לי דמות היסטורית קרובה במיוחד אלינו, היהודים. לא, נפוליאון אינו ממוצא יהודי (חבל), אבל יש דמות היסטורית שהקווים המשותפים לה ולו מעוררים צמרמורת קלה: דוד המלך.

דוד היה אחד משמונת בניו של ישי (שם אמו אינו ידוע לנו), והוא היה נמוך קומה. כששמואל הגיע לבית לחם במצוות האל כדי למשוח מלך לעתיד, ידע שהמלך יהיה מבני ישי, אבל לא ידע מי מהם. הוא התרשם מגובהו של הבן הבכור, אליאב, ואז אמר לו אלוהים: “אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו”, והפנה אותו אל דוד הקטן.
אותו דוד קטן הפגין אומץ בלתי רגיל כששמע את גוליית הפלשתי מחרף את מערכות ישראל. בזמן שכולם פחדו, הוא אמר: “כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים?”. הביטחון שבו אמר זאת מזכיר את נפוליאון בטולון, כשלקח פיקוד על יחידות התותחנים בתנאי שיהיה עצמאי ואף אחד לא ייתן לו פקודות.
המילים המעטות של דוד היו מחשמלות כל כך, שמיד הביאו אותו לפני שאול, ולא היה ספק שאין מדובר בילד תמהוני. זה מזכיר את הגעתו של נפוליאון לניס, כשבא לקבל את הפיקוד על צבא איטליה. ישבו מולו שלושה גנרלים שכבר ראו לא מעט מפקדים כושלים, ודמותו הנמוכה והשדופה לא הוסיפה לו סמכות. אבל כשפתח את פיו, עברה בהם מכת חשמל (או כמו שאומרים הצרפתים, coup de foudre), וכששם את הכובע על ראשו, הוא נראה להם גדול מאוד.
דוד לא חשש מהפלשתי. הוא ידע מראש שינצח אותו, ואף תיאר לו מה יעשה בגופתו: “אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה’ צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יסגרך ה’ בידי והכתיך והסרתי את ראשך מעליך”. דוד ידע שינצח. לא היה לו ספק במזלו הטוב, וכפי שאמר נפוליאון למטרניך: “אינך יודע איזה כוח זה להיות בר מזל. זה לבדו נותן אומץ”. נפוליאון ידע על מה הוא מדבר: לפני אוסטרליץ לא היה לו ספק שינצח בגדול. הוא ידע זאת בהכרה פנימית עמוקה, כאילו קיבל הבטחה אלוהית. גם לדוד היה ניסיון מוקדם: הוא הרג לבדו ארי ודב (“ה’ אשר הצלני מיד הארי ומיד הדב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה”).
מזלו של דוד לא היה רק במלחמה. כשנתן עינו באביגיל, אשת נבל הכרמלי, דאג המזל שנבל ימות מוות מהיר ושקט, בלי שדוד יצטרך לשפוך דם. התוצאה: אביגיל שלו.
דוד החל למלוך בגיל 30. בן כמה היה נפוליאון ב-18 בברימר (18 Brumaire) 1799, כשתפס את השלטון בהפיכה? הוא נולד באוגוסט 1769, כך שגם הוא היה בן 30.
דוד היה אמיץ, וגם גילה גדלות נפש, שנבעה גם מפיקחות פוליטית. הוא לא הרג את שאול כשחדר בלילה למחנהו, והסתפק בצעד פסיכולוגי: לקח את החנית ואת צפחת המים שלו, ודאג ששאול יבין זאת. הוא גם לא הרג את שמעי בן גרא, שקילל אותו כשברח מפני אבשלום, ומחל לו אחרי שובו לירושלים. כך גם נפוליאון ידע להפגין נדיבות לב, ששימשה אותו גם לצורכי תעמולה, אם כי ידע לנקוט יד קשה כשצריך, כמו דוד, שלפני מותו הורה לשלמה לחסל את שמעי בן גרא.
דוד הוציא להורג את השליח שבא לבשר לו על מות שאול ויהונתן בגלבוע, וזה מזכיר את הנזיפה של נפוליאון בממלוכ שכמעט הרג את קונסטנטין (Konstantin Pavlovich, 1779–1831), אחיו של הצאר אלכסנדר הראשון (שלט 1801–1825), ובא להתהדר לפניו בחרב שהצליח ליטול ממנו.
דוד היה מהיר, והקדים את הפלשתי המגושם. גם נפוליאון היה מהיר: תקף ראשון, זיהה נקודות תורפה ותקף במלוא הכוח.
שאול היה כמו פול בארא (Paul Barras, 1755–1829): הוא נתן לדוד את בתו מיכל לאישה, כמו שבארא העביר לנפוליאון את פילגשו, ז’וזפין.
גם מלחמותיו של דוד וניצחונותיו הסוחפים, לא תמיד מעמדת עדיפות, מזכירים את נפוליאון. דוד הכה בזה אחר זה את מתג האמה, את מואב ואת הדדעזר בן רחב מלך צובה (שממנו לקח 1,700 פרשים), היכה את ארם דמשק והציב נציבים בכל אזור כבוש. אבל הנכבשים לא ויתרו והקימו נגדו קואליציות חדשות, כמו בקרב על רבת עמון, שבו הותקף צבא דוד משתי חזיתות. שני “המרשלים” המוכשרים, יואב ואחיו אבישי, היכו את צבאות “שלושת הקיסרים”: ארם בית רחוב וארם צובא (20,000 רגלים), מלך מעכה (1,000 איש) ואיש טוב (12,000 איש).
דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, ונפוליאון העניק לצרפת את הקוד האזרחי, הלוא הוא קוד נפוליאון.
פרשת בת שבע ופולין פורס
אבל הדמיון המקפיא ביותר הוא בפרשת בת שבע. גם ההיסטוריון כריסטופר הרולד (J. Christopher Herold, 1919–1964), שכתב ספר מצוין על נפוליאון במצרים, לא יכול היה להתעלם ממנו. דוד ראה את בת שבע רוחצת על הגג וחמד אותה. הוא נפטר מבעלה בכך שציווה להציב אותו בחזית, במקום המסוכן ביותר, ולנטוש אותו לגורלו כשהאויב יתקוף (“ויכתב בספר לאמר הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת”). פשע נורא.
נפוליאון, שהיה מאוהב בז’וזפין, גילה במצרים, כשחברו הטוב ז’ינו גילה את אוזנו, שהיא בוגדת בו בראש חוצות. אהבתו הגדולה פגה, והוא נעשה פתוח להצעות.

בגדוד ה-22 של הצ’סרים הרכובים (Chasseurs à cheval) שירת לוטננט צעיר בשם ז’אן-נואל פורס (Jean-Noël Fourès), ולו אישה מושכת במיוחד בשם פולין פורס (Pauline Fourès, 1778–1869), שהתחפשה לגבר כדי להתגנב לאונייה שהפליגה למצרים.
שיער בלונדיני ארוך, כמעט עד הרצפה, ועיניים כחולות. אני בטוח שגם רגליים יפות, כי זו הייתה אחת החולשות של נפוליאון.
באחד הערבים צחקק אז’ן דה בוארנה (Eugène de Beauharnais, 1781–1824), בנה של ז’וזפין וקצין בצבאו של נפוליאון, כשראה את הגברת המהממת. תשומת ליבו של נפוליאון הופנתה אליה, והוא “נדלק”. השלב הבא היה לזמן את בעלה ולשלוח אותו בשליחות חסרת חשיבות לחלוטין, עם מכתבים חסרי ערך, בחזרה לצרפת. הבעל עזב, ונפוליאון התוודע לגברת פורס, שהחיילים כינו עד מהרה “קליאופטרה”.
נפוליאון ניסה להביא ממנה ילד, אך זה לא הצליח. כשמזכירו, לואי אנטואן פוולה דה בוריין (Louis Antoine Fauvelet de Bourrienne, 1769–1834), רמז לגברת פורס שעליה להתאמץ, היא ענתה: Ce n’est pas ma faute (זה לא בגללי).
בינתיים עלה הבעל באלכסנדריה על האונייה Le Chasseur, אבל כעבור יום נתפסה האונייה בידי האנגלים. האנגלים, ג’נטלמנים, לא מסרו את השבויים לטורקים, שהיו טובחים בהם באכזריות נוראה, אלא החזירו אותם למצרים. הגנרל מרמון (עדיין לא מרשל), מפקד אלכסנדריה, שהבין מדוע נשלח הקצין לצרפת, ניסה ללא הצלחה לעכב את שובו לקהיר. הבעל הגיע לקהיר וגילה את קליאופטרה עם יוליוס קיסר. במקום לחסל אותה, אם כי שקל זאת, הוא התגרש ממנה.
הגירושים הוסדרו בלי דיחוי במפקדה העליונה, והיא המשיכה לשהות במיטתו של נפוליאון עוד כחודשיים, עד שיצא למסע לארץ ישראל. כשחזר, זנח אותה למגינת ליבה. אל תדאגו לה: היא עשתה קריירה וגם כסף, המשיכה בשערוריות חברתיות, ומתה ב-1869, בגיל 91.
על המסע לארץ ישראל ועל המצור על עכו, מנקודת המבט של מי שהיו בתוך החומות, כתבתי בכתבה חיים פרחי ונפוליאון משני עברי חומות עכו.
בעקבות פרשת בת שבע זכה דוד לביקורו של נתן הנביא, ונענש בכך שבנה הראשון של בת שבע, שנולד בחטא, מת. גם נפוליאון, אנחנו יודעים, נענש, ובעונש אכזרי הרבה יותר.
מעניין לציין שכאשר בא נתן לדוד והציג לפניו את מעלליו של העשיר שהתעלל בשכנו הרש, חרץ דוד מיד את דינו של האיש למוות (“חי ה’ כי בן מות האיש העשה זאת. ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל”). אז השיב לו נתן בנאום קשה וארוך במיוחד, מלא האשמות ותוכחה. דוד שמע בשקט ואמר רק שתי מילים: “חטאתי לה'”. במילים אחרות, דוד אמר: אני המלך, ואיני כפוף לחוקים של בני אדם. אני כפוף לחוקי האל, והוא יעניש אותי אם ימצא לנכון.
החטא ועונשו
פיודור דוסטויבסקי (Fyodor Dostoevsky, 1821–1881) בנה סביב הרעיון הזה את “החטא ועונשו”. רסקולניקוב, הסטודנט השאפתן, רוצח את הזקנה משום שהוא רוצה להיות אדם עליון, כמו נפוליאון, כמו אותם אנשים ייחודיים שחוקי בני האדם אינם חלים עליהם. קודם לכן פרסם מאמר שהציג את התזה הזו. חוקר המשטרה, פורפירי, קרא את המאמר והבין שרסקולניקוב הוא הרוצח, אבל לא היו בידיו ראיות. רק מאוחר יותר נשבר רסקולניקוב בעצמו והתוודה על פשעו, כשהגיע למסקנה שנפוליאון יש רק אחד.
אמונה: במה האמין נפוליאון?
אחזור לנפוליאון המאוהב, בפריז של 1796. ב-9 במרץ 1796 נישא לז’וזפין בטקס אזרחי, כמובן. ז’וזפין הורידה מגילה ארבע שנים, ונפוליאון הוסיף לגילו שנה וחצי, ו”שאל” לשם כך את תאריך הלידה של אחיו הבכור ז’וזף. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, בארא ישב בין העדים המנומנמים, ונפוליאון איחר. הזוג עבר לגור ב-rue Chantereine, ויומיים אחר כך, ב-11 במרץ 1796, יצא נפוליאון דרומה לניס, לקבל את הפיקוד על צבא איטליה.
ב-5 באפריל 1796, לפני הקרב הראשון מול הצבא האוסטרי בפיקודו של יוהאן פטר בוליה (Johann Peter Beaulieu, 1725–1819), כתב לז’וזפין:
השעה היא אחת אחרי חצות הליל, ואני מקבל מכתב.
זהו מכתב עצוב, ונפשי נעגמת, שכן שובה (Chauvet) מת.
הוא היה קצין האפסנאות הראשי שלנו.
את פגשת אותו פעם או פעמיים בביתו של בארא.
אני חש צורך במישהו שינחם אותי,
יקירתי, היקרה לי מכל.
ניחומיי היחידים הם בכתיבה אלייך.
המחשבה עלייך היא הכוכב המאיר את רעיונותיי המוסריים.
את אשת הסוד לכל צרותיי.
מהו העתיד?
מהו העבר?
מהו אותו מדיום קסום המקיף אותנו,
והמסתיר מאיתנו את הדברים המעניינים אותנו ביותר?
אנחנו חיים ומתים אפופי מעשי ניסים.
היש להתפלא כי כמרים, אצטגנינים ונוכלים סחרו בנטייה זו,
בחולשה מוזרה זו שלנו,
כדי להעביר בסך את רעיונותינו ולעשותם כנועים לשאיפותיהם?
רבותיי, מה זה? האיש בקושי ישן, עסוק בהכנת הצבא לקרבות, ויש לו זמן לכתוב הגיגים פילוסופיים, ועוד למי? לז’וזפין קלת הדעת? כן, רבותיי. ז’וזפין לא חשובה כאן. נפוליאון הוא לא רק מצביא גאון, הוא גם פילוסוף, וההיסטוריה היא בעיניו הפילוסופיה הגדולה ביותר. ממנה הוא שואב את כוחותיו הנפשיים.
הוא תמיד מביט על עצמו דרך עיני הדורות שקדמו לו. אכילס, תמיסטוקלס, אלכסנדר הגדול, סקיפיו אפריקנוס, חניבעל, יוליוס קיסר ופרידריך הגדול אינם עבורו דמויות היסטוריות בלבד, אלא בני שיח, וחלוף השנים אינו משנה לו דבר. נפוליאון תמיד מביט על מעשיו בראייה היסטורית. אורך חיי אדם אינו קנה מידה עבורו. הוא אדם לכל עת.
המכתב הזה פותח לנו פתח אל ראשו, אל מחשבותיו. ערב המערכה באיטליה, כשעדיין לא ידע אם ינצח, הוא לא כתב על תחושות של חייל לפני קרב, אלא על פלאי הבריאה, על מגבלותיו של האדם מול הבלתי נודע, ועל תיעובו את המטיפים הדתיים.
תיאיסט, דאיסט או פורטוניסט?
במה האמין נפוליאון? זו שאלה גדולה. יש כמה הגדרות לסוגי אמונה. תיאיסט מאמין בקיומו של אל בעל כוח על-טבעי, המנותק מן הטבע (טרנסצנדנטי). דאיסט מאמין שיש אלוהים שברא את העולם, והעולם כפוף לחוקיו, אבל אין לו דבר וחצי דבר בענייניו של האדם. פנתאיסט רואה בטבע את התגלמות האל. אגנוסטיקן סבור שאין לאדם ידיעה, לרבות ידיעת האלוהים, מלבד מה שהוא קולט בחושיו. דטרמיניסט מאמין שכל פעולה, החלטה או מחשבה אנושית נקבעת על פי רצף אירועים קודם, שלאדם אין שליטה עליו.
מתשובתו של נפוליאון למרשל מישל ניי (Michel Ney, 1769–1815) לקראת ווטרלו אפשר היה לחשוב שהוא דאיסט. נפוליאון אמר: “חצה את הנהר, ניי, מחר נטבול את רגלינו בבריסל”. ניי ענה: “בעזרת האלוהים, Sire”, ונפוליאון השיב: “אלוהים? מה לאלוהים ולזה?”.
נפוליאון הכיר בכך שהעולם הוא חידה, ושיש דבר מה שהאדם לעולם לא יוכל להשיג (“מהו אותו מדיום קסום המקיף אותנו?”). הוא גם לא היה אגנוסטיקן: הוא לא אהב אנשים בעלי דעות מוחלטות, ולפי זיכרונותיה של קלר דה רמוזה (Claire de Rémusat, 1780–1821), גבירת החצר של ז’וזפין, אמר ש”רק טיפשים קוראים תגר על הבלתי נודע”.
נפוליאון היה פגאני, אבל לא עבד אלילים רבים. הוא עבד אלה אחת: פורטונה (Fortuna). הוא היה “פורטוניסט”. לא לבלבל עם “אופורטוניסט”, שזה דבר אחר לגמרי (אדם שמחליף דעות ונאמנויות לפי תועלתו האישית). פורטוניסט הוא מונח שלא תמצאו בשום ספר, משום שהמצאתי אותו זה עתה. פורטוניסט הוא אדם המזהה את מזלו ויודע לזרום איתו, אבל מזהה גם את השינוי במזלו ויודע שזהו זה: אין לשנות את החלטת האלה. במילים אחרות, השקפתו הייתה קרובה לדטרמיניזם.

אין להתפלא על כך. מי בחן את נפוליאון במתמטיקה בבית הספר הצבאי בפריז (École militaire) ב-1785, אם לא הדטרמיניסט הידוע, המתמטיקאי והאסטרונום פייר-סימון לפלס (Pierre-Simon Laplace, 1749–1827)? לפלס היה זה שאמר: “אילו הייתה לי ידיעה מושלמת על מצב היקום ברגע מסוים, אפשר היה, באופן עקרוני, לחזות את עתידו של העולם”.
ב-1806 העניק לו נפוליאון תואר רוזן (comte). יום אחד, כשהגיש לו לפלס עותק של יצירתו הגדולה על מכניקת השמיים, אמר לו נפוליאון: “מסייה לפלס, אומרים לי שבספר הגדול הזה על סודות היקום לא הזכרת אפילו פעם אחת את אלוהים”. לפלס ענה: Je n’avais pas besoin de cette hypothèse-là (לא נזקקתי להנחה הזו).
חינוך קתולי וגישה חילונית
חינוכו של נפוליאון היה קתולי, וקורסיקה הייתה אי קתולי אדוק. בילדותו הוכה בידי אמו, לטיציה רמולינו (Letizia Ramolino, 1750–1836), משום שהעדיף לקרוא ספרים על פני הליכה לכנסייה. דודו הגדול, לוסיאן בונפרטה, היה איש כמורה, וכך גם הקרדינל פש, אחיה החורג של אמו. אחיו ז’וזף נשלח ללמוד בבית ספר לכמרים, ונפוליאון עצמו למד בקורסיקה עד גיל תשע אצל האב רקו (Abbé Recco).
בבית הספר הצבאי בפריז למד, מלבד מתמטיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה, צרפתית, דקדוק גרמני, ביצורים, ציור, סיף וריקוד, גם לימודי דת אינטנסיביים: שלוש תפילות ביום בכנסייה, מיסה בכל בוקר בשש, לימוד עיקרי הדת (catéchisme) בימי ראשון, וידוי בשבת, וטקס קומיוניון (סעודת הקודש) שש פעמים בשנה.
אבל נפוליאון פיתח גישה חילונית עוד לפני פרוץ המהפכה הצרפתית, שביטלה את הדת בצרפת. הגישה הזו התפתחה אצלו באופן עצמאי, מתוך קריאה אינטנסיבית בכתבי הקלאסיקונים ובכתבי רוסו ווולטר (Voltaire, 1694–1778). הוא קרא הכול: הומרוס, פלוטרכוס, אפלטון, טקיטוס, קיקרו, מונטן (Michel de Montaigne, 1533–1592), מונטסקייה (Montesquieu, 1689–1755), רנאל (Guillaume-Thomas Raynal, 1713–1796), רסין (Jean Racine, 1639–1699), קורניי (Pierre Corneille, 1606–1684), ובעיקר רוסו. הוא קרא גם ספרי דת, את התנ”ך ואת הברית החדשה, ובסנט הלנה אמר שהוא מעדיף את התנ”ך, משום שהעריך את דמותו של משה. על הספרים שעיצבו אותו כתבתי בהרחבה בהשפעות ספרותיות על נפוליאון.
הקונקורדט: הדת בשירות המדינה

נפוליאון לא שנא את הדת. הוא העריך מאוד את חשיבותה בארגון החברתי של כל מדינה והכיר בכוחה העצום. כמו שאמר לי פעם פסיכיאטר אחד: הדת היא האידיאולוגיה החזקה ביותר. זו הסיבה שמיד אחרי הניצחון במרנגו (Marengo), ב-14 ביוני 1800, כשהיה כבר קונסול ראשון ולמעשה שליט יחיד של צרפת, שלח נפוליאון שליח לאפיפיור ברומא כדי לפתוח במשא ומתן על החזרת הדת לצרפת. ב-15 ביולי 1801 נחתם הקונקורדט (Concordat), שלפיו הדת הקתולית שוב הוכרה בצרפת, אבל הפעם כפופה לממשלה: הכמרים נשבעו אמונים למדינה וקיבלו ממנה את שכרם.
כפיפות הדת למדינה הייתה אחד הדברים שנפוליאון הקפיד עליהם בחומרה. במכתב מ-13 ביולי 1809 כתב:
אדוננו ישוע הנוצרי לא ביקש מלכות ארצית,
אם כי נולד מזרעו של דוד.
להפך, הוא ציווה משמעת לקיסר בהסדר העניינים הארציים.
כל ישותו אמרה מטרה אחת גדולה, ורק אחת:
ישועת הנשמות והצלתן.
כפי שאנו ירשנו את כוחו של קיסר,
כן נחושה החלטתנו לשמור על עצמאותו של כס מלכותנו
ועל שלמותן של זכויותינו.
אנחנו נתמיד בעבודה הגדולה של ייסודה מחדש של הדת.
אנחנו נקיף את משמשי הדת בחסד שרק בכוחנו להעניק להם.
אנחנו נשמע בקולם בכל דבר הנוגע לחיי הנפש ולהסדר המצפון.
נפוליאון זלזל בכמרים וראה בהם בעלי אמונות תפלות, אבל לא זלזל בכוחה של הדת. היה רק כומר אחד שעורר את התפעלותו, ובזיכרונותיו כתב נפוליאון שהוא כמעט הצליח להחזיר אותו בתשובה: ז’אן-בטיסט דובואזן (Jean-Baptiste Duvoisin, 1744–1813), הבישוף של נאנט (Nantes). ב-17 ביולי 1813 כתב עליו נפוליאון לפליקס ביגו דה פרמנו (Félix Bigot de Préameneu, 1747–1825), שר הפולחנים:
הבישוף של נאנט היה הכומר הנאור ביותר באימפריה,
והדוקטור המצוין ביותר בסורבון.
איש לא היה חדור יותר ממנו ברוחה האמיתית של הבשורה.
איש לא היטיב לדעת ממנו כיצד לכבד את זכויות הכתר,
ולהבחין בין זכויותיה של הכנסייה לבין העיוותים האיומים והלימודים הטיפשיים והמטורפים של הקוריה הרומית…
רוצה אני שתוקם אנדרטה לזכרו של משמש קודש זה בקתדרלה של נאנט.
על יחסו של נפוליאון לישו ולנצרות תוכלו לקרוא גם בהבשורה על פי נפוליאון.
אמונות תפלות ודעות קדומות
אחזור למכתבו של נפוליאון לז’וזפין מאפריל 1796, ערב הקרבות באיטליה, שבו כתב שכמרים, אצטגנינים ונוכלים ניצלו את פחדם של בני האדם מפני הבלתי נודע כדי לשעבד אותם לשאיפותיהם. למרות דבריו, נפוליאון עצמו לא היה משוחרר מדעות קדומות ומאמונות תפלות.
עין הרע הקורסיקנית
נפוליאון נולד בקורסיקה, אי שטוף באמונות תפלות. הוא ינק אותן יחד עם חלבה של המינקת שלו, קמילה אילארי (Camilla Ilari), אישה קורסיקנית פשוטה, וישב עם הרועים ושמע את סיפוריהם. עין הרע נקראת בקורסיקה יטטורה (jettatura). כדי להסיר אותה שמים טיפת שמן בדלי מלא מים ומצטלבים שלוש פעמים. אם טיפת השמן מקבלת צורה של עין, העין הרעה הוסרה. הקורסיקנים ענדו קמעות נגד כל סוגי עין הרע ונגד מרעין בישין אחרים. ברגעים מסוימים בעת קרבות היה נפוליאון מסמן צלב בידיו, כפי שנהגו הרועים במאקי (maquis) של קורסיקה כשקיבלו בשורות רעות.
ז’וזפין, הקמע של נפוליאון
נפוליאון ייחס לז’וזפין תכונות של קמע, וזו הייתה אחת הסיבות להיסוסיו לפני שהתגרש ממנה. המחשבה על גירושים עלתה בראשו כבר כשחזר ממצרים, בגלל בגידתה, ולפי מדאם דה רמוזה, הייתה לו כוונה רצינית לממש אותה לפני הכתרתו לקיסר. האמונה שז’וזפין מביאה מזל לא הייתה רק שלו, היא הייתה נחלת הציבור. נפוליאון נהג לכנות אותה “המלאך הטוב שלי”.
ז’וזפין נולדה במרטיניק (Martinique) ב-1763, שש שנים לפני נפוליאון, והגיעה לצרפת ב-1779 כדי להינשא לאלכסנדר דה בוארנה (Alexandre de Beauharnais, 1760–1794). הוא נטש אותה עם שני ילדים קטנים, לפני שראשו נערף בגיליוטינה, חמישה ימים לפני שנערף ראשו של רובספייר. גם ראשה של ז’וזפין היה אמור להיערף, אבל היא הייתה בת מזל. עוד במרטיניק פגשה ז’וזפין מכשפה מקומית בשם אופמי (Euphémie), שניבאה את עתידה בטקס וודו ואמרה לה: “את תהיי יותר ממלכה”.
קיומה של הנבואה הוא עובדה: יש עדים ששמעו אותה מז’וזפין הרבה לפני שהוכתרה לקיסרית, ביניהם המשרת של נפוליאון, לואי קונסטן ואירי (Louis Constant Wairy, 1778–1845), והגנרל ז’אן-מקסימיליאן לאמארק (Jean Maximilien Lamarque, 1770–1832). בתה, הורטנס דה בוארנה (Hortense de Beauharnais, 1783–1837), כתבה בזיכרונותיה שכאשר חזרה אמה מאיטליה ב-1797, עוד לפני המסע למצרים, סיפרה לה מה חזתה אופמי:
שני נישואים, הרחק מן המושבה.
שני ילדים מהבעל הראשון.
הבעל השני ירומם אותך כה גבוה,
שאת תהיי יותר ממלכה.
אולם על בעלך יהא להיזהר מהכומר אשר יהרוס אותו.
נפוליאון התרשם מאוד מהנבואה של אופמי, אבל זה לא מנע ממנו להקניט את ז’וזפין: “מדברים על הכוכב שלך, אבל זה הכוכב שלי שמשפיע על חייך”. הוא לקח את הנבואה ברצינות, ואף ביקש להביא את אופמי לפריז, אבל היא סירבה. כאות תודה שלח לה את דיוקנו מעוטר ביהלומים. מושל מרטיניק, דה בואיה (de Bouillé), העיד שראה את אופמי עונדת את הדיוקן על בגדי הכותנה המלוכלכים והקרועים שלה.
קמעות ואותות

גם קמעות של ממש מילאו תפקיד בחייו של הזוג הקיסרי. כמרי הקתדרלה באכן (Aachen), עיר הבירה של קרל הגדול, העניקו לבני הזוג קמע שלפי המסורת ענד קרל הגדול במלחמותיו.
נפוליאון נשא על גופו גם אבן יקרה שנמצאה בקבר מצרי ויוחסה לפרעה, עד שנתן אותה לנסיכה פון שוורצנברג כשבאה לברך אותו על הולדת בנו. “קחי, אין לי צורך בה יותר”, כך חשב. ויקטור הוגו (Victor Hugo, 1802–1885) קיבל השראה מהאירוע וכתב עליו סיפור.

כל סימן קטן יכול היה להיחשב לאזהרה לבאות. אבן קטנה בגודל חצץ נפלה מהתקרה בנוטרדאם ופגעה בידו בדיוק כשהניח את הכתר על ראשו בטקס ההכתרה. ביוני 1812 נפל מסוסו יום לפני שחצה את נהר הנימן לרוסיה. ביום שבו התגרש מז’וזפין פקדה את פריז סערה קשה, ונפוליאון פירש זאת כאילו השמיים מוחים על הגירושים. ביום שבו חגגו את הטבלת בנו, “מלך רומא” (Napoléon II, 1811–1832), נפתח הפארק בסן קלו (Saint-Cloud) לקהל, ושיטפון הציף את הגן.
בסוף אפריל 1821 חלף כוכב שביט בשמי סנט הלנה, ונפוליאון אמר: “הנה הוא בא לבשר על סוף הקריירה שלי”. בשעותיו האחרונות, כשגסס, הכה גל ענק בחופי האי.
השמש של אוסטרליץ

נפוליאון פירש גם סימנים טובים. השמש זרחה בקרב אוסטרליץ (Austerlitz), ב-2 בדצמבר 1805, בדיוק באותה שעה שבה זרחה בהכתרה בנוטרדאם, ב-2 בדצמבר 1804, והחיילים אכן כינו את אוסטרליץ “קרב ההכתרה”.
אומרים שנפוליאון לקח סיכון כשהמתין עד 2 בדצמבר, אף שתוכנית הקרב הייתה בראשו כבר ב-21 בנובמבר 1805. הצבאות של הצאר ושל הקיסר האוסטרי פרנץ (שלט 1792–1835) כבר עמדו מולו במורביה. הארכידוכס פרדיננד התקדם מבוהמיה עם 20,000 איש, ומהונגריה התקדם כוחו של הארכידוכס קרל עם 40,000 איש. גם הפרוסים התכוננו לנוע.
נפוליאון לא מיהר. הוא יצר קשר עם הצאר כדי לדון בתנאים, והצאר שלח שליח עם תשובה מתנשאת: על נפוליאון לפנות את וינה ואת כל השטחים האוסטריים. נפוליאון העמיד פנים שהוא מתכוון לסגת, ואף נטש עמדה מצוינת, רמת פראצן (Pratzen), ואפשר לאויב להשתלט עליה בלי קרב. ב-2 בדצמבר 1805 תקף את רמת פראצן, שבר את מרכז הצבא הרוסי-אוסטרי והשליך את הכנף השמאלית של האויב אל המים הקפואים של האגמים. נפוליאון לקח על עצמו סיכונים עצומים, וכל זאת כדי לנהל את הקרב דווקא ב-2 בדצמבר.
אם יש לכם ספקות, הקשיבו לזה. ב-23 בדצמבר 1805 כתב נפוליאון לטלראן (Charles-Maurice de Talleyrand-Périgord, 1754–1838):
אין לחתום מיד על ההסכם.
המתן עד השנה החדשה, משום שאיני חף מדעות קדומות.
קרב מרנגו המהולל התרחש ב-14 ביוני 1800, ובדיוק באותו תאריך, ב-14 ביוני 1807, התרחש קרב פרידלנד (Friedland). שנתיים אחר כך כתב נפוליאון לז’וזפין:
אני כותב לך מיד ובחיפזון כדי להודיע לך שב-14 ביוני, יום השנה לקרב מרנגו, ניצח אז’ן את הארכידוכס יוהאן בראב (Raab) שבהונגריה.
בנו של נפוליאון, “מלך רומא”, נולד ב-20 במרץ 1811. כשעזב נפוליאון את האי אלבה, עשה כל מאמץ להגיע לפריז בדיוק ב-20 במרץ 1815. אחרת, איך אפשר להסביר שביום האחרון של המסע עבר 100 קילומטר, הרבה יותר מהמרחקים שעבר בימים הקודמים?
הציפור באי אקס

הקורסיקנים מאמינים באותות שנותנים בעלי חיים, והנה עוד סיפור. אחרי התבוסה בווטרלו (Waterloo), כשהממשלה הזמנית בראשות ז’וזף פושה (Joseph Fouché, 1759–1820) רדפה אותו, הגיע נפוליאון ב-3 ביולי 1815 לרושפור (Rochefort). הוא היה חסר סבלנות ורצה לעלות על ספינה שתיקח אותו לאמריקה. שר הימייה, האדמירל דני דקרה (Denis Decrès, 1761–1820), העמיד לרשותו את הפריגטות Saale ו-Méduse, אבל ספינות בריטיות, ביניהן ה-Bellerophon, חסמו את הנמל.
בריחה בשתי הפריגטות נראתה חסרת סיכוי. אז הודיע קפטן שארל בודן (Charles Baudin, 1784–1854), מפקד הקורבטה Bayadère שעגנה בשפך הז’ירונד (Gironde), שהוא מוכן לקחת את נפוליאון לאמריקה. נפוליאון קיבל את ההצעה, אבל רוחות נגדיות עיכבו את ההפלגה. עלתה גם הצעה להחביא אותו בחבית ולהבריח אותו באונייה דנית, אבל התוכנית נדחתה כבלתי מכובדת.
ב-8 ביולי 1815 עדיין לא החליט נפוליאון מה לעשות. הוא עלה על ה-Saale, נחת באי אקס (île d’Aix) והתלבט אם להסגיר את עצמו לאנגלים. ואז, כך כתב הגנרל גספר גורגו (Gaspard Gourgaud, 1783–1852):
ציפור קטנה עפה פנימה מבעד לחלון, ואני צעקתי: “זהו סימן של מזל טוב!”, ותפסתי אותה.
נפוליאון אמר: “יש יותר מדי חוסר מזל. תן לציפור לעוף לחופש”, ואני צייתתי.
אז אמר נפוליאון: “ניקח את הסימן. הציפור עפה לצד ימין”.
ואני צעקתי: “Sire, הציפור עפה לכיוון האנגלים!”.
באותו יום שלח נפוליאון את עמנואל דה לאס קאס (Emmanuel de Las Cases, 1766–1842) ואת הגנרל שארל לאלמן (Charles Lallemand, 1774–1839) ל-Bellerophon, כדי להודיע שהוא מתכוון להסגיר את עצמו.
יהיה זה מוגזם לטעון שנפוליאון קיבל את החלטותיו על פי סימנים ואמונות תפלות כאלה, אבל הוא היה נתון להשפעתם במידה מסוימת.
נשים: מז’וזפין למריה ולבסקה
אחזור לסיפור האהבה שבו פתחתי. האהבה הבוערת של נפוליאון לז’וזפין לא האריכה ימים, וזאת בזכות חברו הטוב ז’ינו, שבדרכם מאלכסנדריה לקהיר דאג לספר לו על בגידתה עם קצין צעיר בשם איפוליט שארל (Hippolyte Charles, 1773–1837). נפוליאון החליט להתגרש ממנה, אבל כשחזר לפריז ריחם וויתר. מאותו רגע כבר לא הייתה זו אהבה, אלא חברות טובה עם הערכה הדדית.
השוו את הנימה של המכתב הבא לסערה שבמכתב הראשון. בינואר 1807, כשלושה חודשים אחרי קרב ינה (Jena), שהה נפוליאון בוורשה ופגש את מריה ולבסקה (Maria Walewska, 1786–1817). ז’וזפין, שחששה מאוד לגורלה, רצתה להגיע אליו, והוא כתב לה:
קיבלתי את מכתבך מה-15 בינואר.
אני לא ארשה בשום פנים ואופן לאישה שתתנסה בנסיעה לכאן.
הדרכים גרועות ביותר, בלתי בטוחות ושקועות בבוץ עמוק.
חזרי לפריז, היי מאושרת ושמחה, ואפשר שאבוא לשם מיד.
הערתך כי נישאת לאיש כדי לחיות עימו אינה מעלה אלא חיוך על פניי.
סבור הייתי, מרוב בורותי, כי האישה נוצרה לבעלה,
והבעל למולדתו, למשפחתו ולתהילה.
סלחי לי על חוסר ידיעותיי.
תמיד יכול אדם ללמוד משהו מן הגבירות הנאות של ימינו.
שלום, יקירתי. זכרי מה קשה לי לאסור עלייך את הנסיעה לכאן.
אמרי לעצמך: זה מוכיח עד מה הוא דואג לי.

מסכנה ז’וזפין. היא הבינה שנפוליאון אינו דואג לה אלא לועג לה, משום שבאותו שבוע, ואולי באותו יום, כתב נפוליאון למריה ולבסקה, אצילה פולנייה צעירה, בת 20 בסך הכול, שהייתה נשואה לרוזן מבוגר ממנה בעשרות שנים.
על הסיפור המלא שלה כתבתי בכתבה מריה ולבסקה, “מלכת אסתר של פולין”. כך נראה המכתב שנפוליאון שלח לה:
מריה, מריה, המתוקה שלי.
מחשבתי הראשונה מעלה אותך.
תשוקתי הראשונה היא לשוב ולראותך.
את תבואי שוב, הלא כן?
את הבטחת לבוא, ואם לאו, יעוף הנשר אלייך.
אראך בשעת הסעודה, כך אמר לי ידידנו.
חפץ אני שתקבלי זר זה.
רצוני שהוא ישמש קשר סודי, שייצור בינינו הבנה פרטית בתוך ההמון המקיף אותנו.
יהא באפשרותנו לחלוק במחשבותינו, אף שהעולם כולו ייתן עיניו בנו.
כשתלחץ ידי על לוח ליבי, תדעי כי איני חושב אלא עלייך.
את תשלחי אליי את תשובתך בכך שתלחצי על זרך.
אהביני, יפתי, ואמצי את הזר בכל עוז.
במאי 1807 שהה נפוליאון בטירת פינקנשטיין (Finckenstein), שם בילה בנעימים עם מריה ולבסקה, וכתב לקיסרית:
קיבלתי את מכתבך.
אינני מבין את דברייך אודות הנשים שאיתן אני מתכתב.
רק אחת אני אוהב, וזוהי ז’וזפין הקטנה שלי.
היא חביבה, היא קפריזית והיא נעלבת על נקלה.
מריבותיה מלאות חן כמו יתר מעשיה.
והיא, היא נערצת תמיד, חוץ מאשר בהיותה קנאית, שאז היא נהפכת לשד קטן.
רוצה אני שלעולם לא תסעדי עם אנשים שלא סעדו עימי.
קיימי אותה רשימה לגבי נשפייך הפרטיים.
לעולם אל תזמיני שגרירים ונוכרים למלמזון.
אני אכעס עלייך אם תעשי כן, ואל תלכי שולל אחרי אנשים שאינני מכירם,
ושלא היו יכולים לבקרך אילו הייתי אני נמצא שם.
בדצמבר 1809 התגרש נפוליאון מז’וזפין. ב-1812 הופיעה היטטורה בחייו, כדי להזכיר לנו את כוחו של הגורל, כשם האופרה שהלחין ורדי (Giuseppe Verdi, 1813–1901). על שאר הנשים בחייו תוכלו לקרוא בנפוליאון והנשים של חייו.
מטרה: לאן חתר נפוליאון?
מה הייתה מטרתו של נפוליאון? לאן חתר? זו השאלה הגדולה, שעליה לא תמצאו תשובה מספקת בספרים. ברובם תקראו שחיפש עוצמה, שליטה מוחלטת והקמת שושלת. זו, רבותיי, חשיבה מתוך הקופסה. אנחנו, בני המאה ה-21, וגם הדורות שקדמו לנו, ניסינו להבין את נפוליאון לפי חשיבה של ריאל-פוליטיק, וראינו בו אדם תועלתן, הגיוני ופיקח, שידע לנצל הזדמנויות. רק שני אנשים ראו אותו מזווית אחרת: סופר רוסי גאוני בשם פיודור מיכאילוביץ’ דוסטויבסקי, ופילוסוף גרמני, גאון אף הוא, שסיים את חייו שקוע בטירוף, פרידריך ניטשה (Friedrich Nietzsche, 1844–1900).

מיהו גיבור “החטא ועונשו”? סטודנט דלפון בשם רסקולניקוב, שרוצח אישה זקנה שנראית לו מיותרת ומזיקה, משום שהוא רוצה להידמות לנפוליאון. בעיניו, לנפוליאון היה מותר להרוג וכל העולם הריע לו על כך, אז מדוע לו עצמו אסור? גם הוא רוצה להיות אדם גדול, והרצח ישמש לו כרטיס כניסה לעולמם של הגדולים.
כאן בא דוסטויבסקי ואומר: אדם כמו נפוליאון, גאון גדול כמוהו, נולד אחד למיליארדים, ולו מותר מה שנאסר עלינו, בני האדם הרגילים. כשרסקולניקוב מגיע להכרה הזו, הוא מסגיר את עצמו ומתוודה.

לנפוליאון היה חלום. הוא לא רצה רק מלכות, הוא רצה לייסד דת חדשה. עם החלום הזה יצא למזרח. הוא הבין שאירופה כבר אינה יכולה לשמש כר להקמת אימפריה דתית חדשה, וחיפש את השטחים הבתוליים של המזרח. המודל שלו לא היה רק אלכסנדר הגדול, אלא גם מוחמד.
כשנכשל במזרח, התפשר וחזר לאירופה, כדי לחולל דת חדשה בעולם המערבי שבו צמח. הוא ביקש לחולל דת חילונית, שלא תבטל את הדת הישנה, בניגוד למעשה השטותי שעשו הבולשביקים בעקבות תורתו של קרל מרקס (Karl Marx, 1818–1883), שלפיה הדת היא אופיום להמונים. נפוליאון ידע שהדת היא אופיום להמונים, ולכן רצה לשלוט בה, ודרכה לשלוט בהמונים: שלטון תבוני, צודק וחילוני. נפוליאון הקדים את זמנו, וחזונו, אף שטרם התגשם, בוא יבוא.
אורו של נפוליאון: מילים אחרונות

אסיים בדברים שנכתבו על נפוליאון ומיוחסים לווינסטון צ’רצ’יל (Winston Churchill, 1874–1965), בן האומה שהייתה אויבתו הגדולה ביותר של נפוליאון:
Time passes and the light of time comes on;
All is swallowed and lost in the mist and darkness;
But the light of Napoleon glows red, baleful,
Ever strengthening as the years roll by.
Hero-Monster, he yet reigns in the hearts of men,
With an authority he never exercised on the Imperial Throne.
בתרגום חופשי: הזמן חולף ואור הזמן עולה; הכול נבלע ואובד בערפל ובחושך; אבל אורו של נפוליאון זוהר באדום, מבשר רעה, ומתחזק עם חלוף השנים. גיבור ומפלצת, הוא מולך עדיין בלבבות בני האדם, בסמכות שמעולם לא הפעיל על כס הקיסרות.
את קברו של נפוליאון תוכלו לראות היום באינווליד שבפריז, ועוד כתבות על הקיסר, על המשפחה שלו ועל התקופה תמצאו בדף נפוליאון בונפרטה.
על נפוליאון בשר ודם, על הגובה, על סדר היום ועל החיים הפרטיים שלו, כתבתי בכתבה נפוליאון בנעלי בית: החיים הפרטיים של הקיסר.
שאלות נפוצות על נפוליאון, המכתבים והאמונות שלו
מה כתב נפוליאון במכתב הראשון לז’וזפין?
כמה מכתבים כתב נפוליאון בחייו?
האם נפוליאון האמין באלוהים?
מה היה הקשר בין נפוליאון למתמטיקאי לפלס?
האם נפוליאון האמין באמונות תפלות?
מי הייתה פולין פורס?
עוד בנושא