בקצרה
- מי: חיים פרחי (1760–1820), בן למשפחת בנקאים יהודים מדמשק, שר הכספים של מחוז צידון בעכו מ-1789 ועד מותו.
- המחיר: אחמד אל-ג’זאר, “הקצב”, כרת את אפו ואוזנו וניקר את עינו, אבל השאיר אותו בתפקיד.
- המצור: נפוליאון צר על עכו מ-19 במרץ עד 20 במאי 1799, ונסוג מול החומות והצי הבריטי של סידני סמית’.
- הסוף: ב-1820 נרצח פרחי בפקודת עבדאללה פאשה, שאותו חינך בעצמו, וגופתו הושלכה לים.
חיים פרחי (1760–1820) היה הבנקאי היהודי שניהל את כספי מחוז צידון בימי אחמד אל-ג’זאר, ועמד בתוך חומות עכו כשנפוליאון צר עליה ב-1799. בהרצאה הזו עו”ד ארז לבנון מספר את סיפורו, מהשורשים של משפחת פרחי ועד הרצח ב-1820. את ההרצאה המלאה אפשר לראות בסרטון, ומתחתיו תמצאו את הטקסט שלה, ערוך לקריאה. בסוף הכתבה תמצאו גם תשובות לשאלות נפוצות.
דז’ה וו לעתיד
לפעמים קורה שאדם מגיע למקום חדש ומרגיש כאילו כבר ביקר בו בעבר. לפעמים קורה שאדם נתקל בדמות זרה ומרגיש כאילו כבר פגש אותה. לתחושה הזו יש שם בצרפתית: Déjà vu, שפירושו “כבר ראיתי” או “כבר נראה”. זיגמונד פרויד (Sigmund Freud, 1856–1939) סיפר על תחושה דומה שפקדה אותו כשביקר לראשונה באקרופוליס באתונה. הוא תיאר כאילו נפשו נחצתה לשניים: חלק מציאותי וחלק רוחני-דמיוני.
יש גם תחושה דומה לדז’ה וו, אלא שפניה לא לעבר אלא לעתיד. בצרפתית אפשר לקרוא לה Prévu, בעברית “חזון לעתיד” ובאנגלית Premonition. באנגליה הסגרירית והערפילית רווחת אמונה שכאשר אדם עובר בסמוך למקום שבו יהיה קברו, הוא חש תחושה מוזרה, מעין דז’ה וו, אבל לעתיד.

בסוף שנות השמונים של המאה ה-18 ישב סגן משנה צעיר בגדוד תותחנים וקרא ספר. שמו המקורי היה Napoleone, בצרפתית Napoléon, ובתרגום חופשי לעברית “ארי הערבות”. הספר היה “גאוגרפיה מודרנית” (Géographie moderne) מאת האב לה קרואה (abbé Nicolle de La Croix). נפוליאון היה בולע ספרים, ונהג לשרבט הערות בשולי הדפים. באחד העמודים בספר הזה מופיעות שלוש מילים בלבד בכתב ידו: “Sainte-Hélène, petite île”, כלומר “סנט הלנה, אי קטן”.
צמרמורת אוחזת בי כשאני יודע שכעבור יותר מעשרים וחמש שנה, אחרי שהיה לשליט הגדול ביותר של אירופה במשך חמש עשרה שנה, ואחרי שהובס, הוגלה נפוליאון לאי קטן בלב האוקיינוס האטלנטי, סנט הלנה שמו, ושם מת כעבור חמש וחצי שנים.
המורה מדמשק ובית פרחי
להבדיל אלפי הבדלות, גם אני הקטן חוויתי הרגשה מוזרה, לא מקאברית לשמחתי, כשהייתי בכיתה ג’ בירושלים. הייתה לי מורה שסיפרה לנו שהיא באה מדמשק, ושבדמשק היה למשפחתה ארמון קסום, ומתחתיו מחילה סודית שהובילה לארץ ישראל. שם הארמון היה “בית פרחי”. כשהתקיפו הישמעאלים את היהודים, סיפרה, נמלטה המשפחה דרך המחילה הסודית לארץ ישראל.
אף שהייתי קטן, כבר אז פקפקתי באמינות הסיפור, אבל השם פרחי נצרב בדמיוני ועורר בי תחושה מוזרה. התחושה הזו, כך התברר, ניבאה את העתיד.
אשתורי הפרחי וספר “כפתור ופרח”

כשיעורי בית קיבלנו להכין עבודה על אחד מאבות אבותיה של המורה: אשתורי הפרחי (1280–1355). למדתי אז שמקור השם פרחי הוא כנראה בעיירה פלורנסה (Florenza) שבספרד, ששמה נגזר מהמילה “פרח”. אשתורי עצמו נולד ב-1280 בפרובנס (Provence). ב-1306, כשגורשו היהודים מצרפת, נדד דרך טולדו, צפון אפריקה וקהיר לירושלים, ולבסוף השתקע בבית שאן.
שמו היה צולל לתהום הנשייה אלמלא השאיר אחריו ספר נדיר, שמתאר את האתרים התנ”כיים שראו עיניו בארץ ישראל של המאה ה-14. שם הספר: “כפתור ופרח”. הוא הלך לעולמו ב-1355, אבל ספרו הנציח את זכרו.
משפחת פרחי מגיעה לדמשק
חלפו מאות שנים, והשם פרחי לא עלה שוב על דפי ההיסטוריה עד ראשית המאה ה-18. בעיר טירה (Tire) שליד סמירנה, היא איזמיר, באסיה הקטנה, בלב האימפריה העות’מאנית, הופיע יהודי בשם חיים פרחי, שעקר עם משפחתו לחלב שבסוריה ומשם לדמשק. ידוע על שלושה מילדיו: יצחק, נתן ושאול (שחאדה). לנתן היו שני בנים: יחזקאל, שהתיישב באיסטנבול, ושלמה. לשחאדה היו שישה ילדים: חיים הבכור (יש אומרים שהיה הבן השלישי), משה, יוסף, נחמן (מנחם), רפאל ורגינה (רינה).
המשפחה עשתה חיל בענייני כספים, והפכה למשפחה העשירה ביותר בסוריה. היום היינו קוראים לה משפחה של בנקאים. אז קראו להם חלפנים (“צראף” בערבית), אבל את עיקר הונם עשו מכך שקיבלו את האחריות לגביית המסים במחוז דמשק.
מחוז דמשק ומי שניהל את כספיו
מחוז דמשק היה אחד המחוזות החשובים של האימפריה העות’מאנית. מחוז נקרא “וילאיה” או “אייאלה”, ובראשו עמד ה”ואלי”, או בכינויו האחר, ה”פחה”. מחוז דמשק גבל בצפון במחוז חלב ובמערב במחוז צידא, הוא צידון. הוא היה החשוב מבין השלושה, ובתקופות מסוימות מתח את גבולותיו וכלל גם את רוב ארץ ישראל, ובכלל זה יפו, שכם וירושלים.
הוואלים היו עסוקים בעיקר בסכסוכים טריטוריאליים עם מושלי המחוזות השכנים, שכן ככל שהמחוז רחב ומאוכלס יותר, כך גדלים סכומי המסים שאפשר להפיק ממנו.
ענייני הכספים הופקדו בידי נוצרים בני המקום, קתולים או יוונים אורתודוקסים, או בידי יהודים. לא משום שמוסלמים לא היו מוכשרים לעסוק בכספים, אלא משום שקשה היה להיפטר ממוסלמי שהתמנה לתפקיד רב עוצמה: מאחוריו עמדו כל בני משפחתו וחמולתו, וסילוקו לא היה עובר בלי שפיכות דמים. לעומת זאת, היהודי או הנוצרי היו בגדר “אהל אל-ד’ימה”, בני חסות בעולם המוסלמי. מאחוריהם לא עמד מוקד כוח, וקל היה להיפטר מהם.
אחמד אל-ג’זאר, “הקצב”
חיים פרחי נולד בסביבות 1760. כבר בילדותו התבלט כתלמיד חכם ויועד לרבנות, אבל נמשך לענייני כספים. ב-1775, כשהיה נער בן 15, הופיעה בזירה הים תיכונית דמות חדשה שעתידה הייתה להשפיע על גורלו: אחמד אל-ג’זאר (Ahmad Pasha al-Jazzar, מת ב-1804).
אחמד נולד כנוצרי למשפחה ענייה בבוסניה, שהייתה חלק מהאימפריה העות’מאנית. הוא מכר את עצמו כעבד, התאסלם והתגלגל למצרים, שם נעשה לנושא כליו של השליט עלי ביי אל-כביר (Ali Bey al-Kabir, 1728–1773), שגם הוא היה ממוצא בלקני. אחמד שימש עוזרו האישי של השליט, או במילים ברורות יותר, איש החיסולים שלו, וקנה בצדק את תוארו “אל-ג’זאר”, הקצב. אלא שאחרי שהרג את האדם הלא נכון, ברח ללבנון, הצטרף לצבא העות’מאני והתבלט כחייל אמיץ.
הוא טיפס בדרגות, הגיע לדרגת אגא והתמנה למושל ביירות, בזמן שהצי הרוסי של יקטרינה הגדולה (שלטה 1762–1796) צר עליה מהים והדרוזים תקפו אותה מהיבשה. ביירות נפלה, אבל אומץ ליבו ומנהיגותו של אל-ג’זאר הרשימו את חסן פאשה, מפקד הצי העות’מאני, ששלח אותו לכבוש את עכו מידי שליט הגליל, דאהר אל-עומר (Zahir al-Umar), בדואי ממשפחת זיידאן ששלט בגליל כשלושים שנה. דאהר, איש קשיש בשנות השמונים לחייו אבל לוחם ללא חת, זכה ב-1775 למוות רומנטי כשניסה לחלץ את אחת מנשותיו. חסן פאשה מינה את אחמד אל-ג’זאר לפחה של מחוז צידון, צעד שעוד יתחרט עליו קשות, אבל לא יוכל להשיב לאחור.
המסגד הלבן והחומות הדקות

אל-ג’זאר ביצר את שלטונו. ב-1781 בנה על חורבות כנסיית הצלב הקדוש את “המסגד הלבן” המפורסם, הידוע גם כמסגד אל-ג’זאר. באמצע שנות השמונים ביקר בעכו הנוסע הצרפתי וולני (Constantin-François de Chassebœuf, comte de Volney, 1757–1820). וולני התפעל ממסגד אל-ג’זאר וכינה אותו “פאר היצירה של הטעם המזרחי”.
בצד זאת תיאר את חומות עכו כדקות וחלשות, כאלה שאינן יכולות לעמוד מול צבא מודרני. כעבור כחמש עשרה שנה היו הדברים האלה למוקש לנפוליאון, שהסתמך על רשמיו של וולני בלי לדעת שבינתיים חיזק אל-ג’זאר את החומות, העמיק את החפיר ודיפן אותו.
בשנים האלה הרחיב אל-ג’זאר את תחום שלטונו, וקיבל מינוי גם לוואלי של דמשק, בנוסף לצידון. אז התוודע לבני משפחת פרחי, הבנקאים רבי העוצמה, והתרשם במיוחד מהבכור, חיים.
צבאו של אל-ג’זאר התבסס על לוחמים ממלוכים, רובם אלבנים במוצאם, ואחרים צפון אפריקאים, אפגאנים, סודאנים ובדואים. הדעות חלוקות על גודלו: יש מי שמדברים על 2,000 חיילים (וולני), ויש שמגיעים ל-4,000 ויותר.
מרד הממלוכים, 1789
ב-1789 מרדו הממלוכים באל-ג’זאר. אחד מראשיהם, סלים ביי, עלה בעידוד השער העליון על עכו, ובתוך העיר מרדו בו חלק מחייליו בראשות אחיו של סלים ביי, שהיה ממונה על ענייני הכספים בעכו. אל-ג’זאר הפגין תושייה מדהימה, יכולת צבאית וכושר מנהיגות. למרות נחיתותו המספרית יצא בלילה ובהיחבא מן החומות, הציב כמה תותחים על הגבעה המכונה היום “גבעת נפוליאון”, והפגיז משם את הצרים מהעורף, עד שנמלטו על נפשם.
המרד החריף את אכזריותו של אל-ג’זאר והפך אותו לחיית אדם. זמן מה אחריו הרג עשר מנשותיו, משום שחשד שבגדו בו עם ממלוכים מצבאו בזמן שנעדר מהעיר.
חיים פרחי מגיע לעכו
באותה שנה, אחרי שדיכא את המרד, הביא אל-ג’זאר את חיים פרחי, אז כבן שלושים, מדמשק לעכו, כדי שינהל את ענייני הכספים של הוילאיה. חייו של חיים בעכו תחת אל-ג’זאר נמשכו כ-14 שנה. היו אלה חיים רבי תהפוכות, שבמהלכם ידע גם גדולה וגם עינויים קשים, אבל בדרך נס נותר בחיים.
כשהגיע לעכו התייצבה מולו משפחת בחרי, נוצרים קתולים שניהלו עד אז את ענייני הכספים: אבי המשפחה, מיכאיל, הידוע בכינויו “מיכאיל הפייטן”, ושלושת בניו, ג’רמנוס, עבוד וחנא. עד מהרה נמלט מיכאיל לביירות, אחרי שנכלא והוטלו בגופו מומים, כמנהגו של אל-ג’זאר. גם בניו עזבו את העיר לדמשק, שבה התמנה בינתיים פחה אחר, והמשיכו להתכתש שם עם אחיו של חיים.
בעיני היהודים נחשב פרחי למושיע וגואל, ואכן בתקופתו רווח ליהודים מנגישת המוסלמים. המוסלמים, לעומת זאת, ראו בו בן דמותו של השטן, וייחסו לו כוחות על שבהם השתמש כדי לרדות בלא יהודים.
למרבה הצער, עם כל תפארתה של משפחת פרחי, לא קם היסטוריון רציני בן התקופה שתיאר במדויק את קורותיה. אנחנו ניזונים מכתבים מפוקפקים של כותבי קורות מוסלמים, לצד רשמים של נוסעים אירופאים, שגם הם מלאי סתירות ותהיות. מקרב היהודים לא מצאתי אלא רישומים של שני יהודים: יהוסף שוורץ (1804–1865), תושב ירושלים, ויעקב שאול אלישר (1817–1906), יליד צפת. אלה נכתבו שנים אחרי מותו של חיים, וגם הם נראים כשמועות שמקורן לא ברור.
הכרוניקה של אבראהים אל-עורה
אחד הכותבים הערבים הוא אבראהים אל-עורה, שתפקידו היה “ראיס כותאב דיוואן אל-וילאיה”, ובתרגום מודרני: המזכיר הראשי של המחוז. אבראהים תיאר את תקופתו של סלימאן אל-עאדל, “סלימאן הטוב, הישר”, ששלט במחוז צידון אחרי מותו של אל-ג’זאר. תקופתו הייתה תור הזהב של חיים פרחי ומשפחתו. זיכרונותיו של אל-עורה התפרסמו בביירות ב-1933, שנים רבות אחרי מותו.
על קיומו של הספר התוודעתי כשביקרתי בזמנו אצל ברנרד דיכטר, מהנדס עיריית עכו וחובב מושבע של ההיסטוריה של נפוליאון ושל עכו. הוא הציג בפניי את הספר כמוצא שלל רב, ואני צילמתי חלק ממנו בלבד. שנים רבות הצטערתי על שלא צילמתי את כולו.
הספר כתוב בערבית של אותה תקופה, שונה במקצת מהערבית של היום: מהולה במונחים תורכיים ומשובצת במילים שאינן בשימוש כיום. אני יודע זאת משום שהתקשיתי להבין אותה, וכשביקשתי מאנשים משכילים ששפת אמם ערבית לפענח עבורי קטעים סתומים, נוכחתי שגם הם מתקשים. הספר מציג זווית מעניינת ושונה מזו שנמצא במקורות אחרים על חיים פרחי, למשל בקטע שמתאר את היריבות בין בית פרחי לבית בחרי:
“אסבאב אלעדאוה אלתי וקעת בין בית אלמעלם פרחי ובין בית אלבחרי…”
“מקור היריבות בין בית אלמעלם חיים ובין בית אלבחרי.
ליריבות זו מספר סיבות.
בראש ובראשונה תחרות מקצועית,
כמו שאומר המשל: הקבצן אינו אוהב את בעל הארנק.
שנית, איבה בין הדתות.
משום שאיבת היהודים לנוצרים היא דבר ידוע, בענייני דת כמו גם בענייני דיומא.
היהודי, ככל שיהא מעוטר באנושיות, הרי דרך לימודו מעניקה לו גישה לכסף ולדם,
לא רק של נוצרים אלא של כל מי שהוא מחוץ לדתו.
היהודים מתבססים בכך על מקורות כתובים וכוזבים מן התלמוד.
דוגמה לכך היא דבריהם שכל הממלכות וכל פירותיהן הוענקו לבעלותו של עם ישראל על ידי האלוהים.
הם חושבים שהם עם ישראל וכי להם זכות הירושה.
לפיכך בכל פעולותיהם אינם בוחלים מלפגוע בזכויותיהם של תושבי הארץ ולגזול אותם,
משום שהם סבורים שזוהי זכותם.
הם עושים רק מה שמביא להם תועלת.
הם מתעלמים ממה שאמר עליהם האלוהים בפי נביאיו, שהם נחשבים בעיניו כהפרשת נידה,
שאינו מקבל את עבודתם, שלא ישעה לבקשותיהם, ושאינו רוצה שיכנו עצמם עמו.
שלישית, כאשר הגיע אלמעלם עבוד לעכו…”
הקטע מובא כאן כלשונו, כעדות לאיבה שבה נתקל בית פרחי בעכו.
ספרות הנוסעים
מקור חשוב נוסף על קורות חיים פרחי בתקופה זו הוא ספרות הנוסעים: אותם תיירים אירופאים שביקרו בארץ ישראל בתחילת המאה ה-19. היו אלה אנשי אצולה שיכלו להרשות לעצמם לממן פמליה עצומה של משרתים, טבחים, רופא, אנשי אבטחה ועוד, או חוקרי ארצות הרפתקנים, או אנשי צבא ששירותם זימן אותם לכאן.
מעניין שרוב רובה של ספרות הנוסעים מתייחסת לשנים שאחרי אחמד אל-ג’זאר, שמת במיטתו ב-1804. יש מקור אחד מוקדם יותר: רופא אוניית הדגל של סידני סמית’, מי שסייע לאל-ג’זאר להדוף את המצור הצרפתי על עכו ב-1799.
ד”ר ספילסברי והרישום היחיד של חיים פרחי
שם הרופא היה ד”ר פרנסיס ספילסברי (Francis Spilsbury), צייר חובב שהשאיר כמה רישומים נדירים של עכו מאותה שנה. למעשה, הוא היחיד שניסה לצייר את חיים פרחי, שאותו פגש כשביקר יחד עם סידני סמית’ אצל הפחה. כך כתב:

“בציור הקטן נראה הפחה ממולל במחרוזת תפילה
ובו בזמן פוסק דינו על אדם אחד שינקרו אחת מעיניו.
לימינו עומד מזכירו, איש חסון יפה מראה.
לפני שנים אחדות שלח אותו ג’זאר לרכוש עבורו סחורה,
ומשחזר חשד בו כי רימה אותו, וניקר את עינו הימנית
וכרת את אפו, כדי שייראה כמו אריה, כדבריו.
לאחר מעשה הוכח כי צדק האיש,
על כן נתן לו מתנות הרבה, והיה מאז ידידו הנאמן.”
הנסיכה קרוליין מבראונשווייג

הנסיכה קרוליין מבראונשווייג (Caroline of Brunswick, 1768–1821) הייתה אשתו של יורש העצר האנגלי, בנו של המלך ג’ורג’ השלישי (שלט 1760–1820), שלימים יהיה המלך ג’ורג’ הרביעי (שלט 1820–1830). היו אלה נישואים פוליטיים, חסרי אהבה ושערורייתיים, ובסופם ניסה בעלה להתגרש ממנה באשמת ניאוף.
בזיכרונות המסע שלה במזרח, שכתב אחד מאנשי הפמליה, נאמר:
“כל תייר שעבר בעכו מביא עימו רשמים נוספים על אכזריותו של ג’זאר.
קשה להעלות על הדעת כיצד יכול אדם לנהוג כך בזולתו.
מספר קטומי האף וקטועי האוזניים מעורר חלחלה בלב כל מי שמבקר בחבל ארץ זה.
ובכל זאת, גם לאחר שהטיל עונשים כאלה על נתיניו,
אין זה חיזיון נדיר לראותם ממשיכים לפעול בשירותו.
דוגמה מובהקת לכך היא היהודי העשיר ביותר בעכו: חיים פרחי.
אדם זה מילא בעבר תפקיד חשוב והיה מאנשי אמונו של ג’זאר,
והוא ממשיך לשרת בתפקיד זה תחת הפחה הנוכחי.”
יוהאן לודוויג בורקהרדט

יוהאן לודוויג בורקהרדט (Johann Ludwig Burckhardt, 1784–1817) היה מלומד שוויצרי הרפתקן, שיצא למסע במזרח התיכון כדי ללמוד ערבית, במטרה לחקור אחר כך את אפריקה. הוא מילא את תפקידו מעל ומעבר: סיגל לעצמו את מנהגי המזרח, לא רק בלבוש, ויש אומרים שאף התאסלם. הוא היה מהאירופאים הבודדים שעשו חאג’ למכה.
ב-1812 ביקר בעכו, והעלה את רשמיו על הכתב:
“כמעט ואין למצוא בתולדותיה של סוריה בזמן החדש
דוגמה ליהודי או לנוצרי שהגיעו למדרגה כזו של עוצמה ושל עושר כחיים פרחי.
אנשים כמוהו מסולקים מתפקידם ברגע שהגיעו לשיא תהילתם.
הונו של חיים פרחי, שר הכספים של דמשק ושל עכו,
שאת משפחתו ניתן להגדיר כשליטיה האמיתיים של סוריה,
מגיע לפי ההערכות הזהירות ביותר ל-300,000 ליש”ט.
ראש משפחה זה, איש ברוך כישרונות, איבד את אפו, את אוזנו ואת אחת מעיניו
בעת שעשה בשירותו של ג’זאר פחה,
ובכל זאת, עקב שאפתנותו הרבה, הוא מעדיף לחיות בעמדת כוח בסוריה,
ולו גם יהיו חייו נתונים בסכנה מתמדת,
מאשר להגר לחוף מבטחים באחת מארצות אירופה.”
בורקהרדט לא הגשים את שאיפתו לחקור את אפריקה. הוא מת צעיר, בן 32, בקהיר, מדיזנטריה.
ליידי הסטר סטנהופ

דמות ססגונית נוספת היא ליידי הסטר סטנהופ (Lady Hester Stanhope, 1776–1839), אחייניתו של ויליאם פיט הצעיר (William Pitt the Younger, 1759–1806), ראש ממשלת בריטניה פעמיים, בפעם האחרונה מ-1804 ועד מותו ב-1806. פיט היה יריבו העיקש ביותר של נפוליאון. הוא מזכיר את קאטו הזקן (Cato the Elder, 234–149 לפנה”ס), שנהג לסיים כל נאום בסנאט הרומי במילים “וקרתגו חייבת להיחרב”.
ליידי סטנהופ, בת אחותו, ניהלה את ביתו עד מותו. אחר כך, בעקבות אהבה נכזבת ובשל נטיות הרפתקניות ומשיחיות, יצאה לסיור גדול באגן הים התיכון, והשתקעה עד מותה ב-1839 בלבנון, ליד צידון. היא הפכה לדמות דומיננטית ובעלת השפעה פוליטית, למרות חזיונותיה המשיחיים, עד כדי כך שאיברהים פאשה (Ibrahim Pasha, 1789–1848), בנו של מוחמד עלי (Muhammad Ali, שלט במצרים 1805–1848), שעלה עם צבאו וכבש את סוריה, השתדל לזכות בתמיכתה.
את הרשמים מביקורה בעכו כתב הרופא האישי שלה, ד”ר צ’רלס מריון (Charles Lewis Meryon, 1783–1877):
“ראיתי את מעלם חיים היהודי מדי יום ביומו.
בחדר של הפחה היו נוכחים ראשי העיר, המופתי, יועצי הפחה, מלומדים אחרים וכו’.
מעולם לא נפקד מתוכם מקומו של מעלם חיים,
האיש הנפלא הזה שהיה נוכח בכל מקום ושניהל את הכול…”
ויליאם וילסון ורפאל פרחי
איננו יודעים כיצד נראה חיים פרחי. הרישום של ספילסברי, היחיד שמתיימר להראות את דיוקנו האמיתי, לא נראה כמשקף את המציאות: פניו של חיים הם כפני ילד, וללא זקן, דבר שאינו סביר. לעומת זאת יש בידינו תיאור של אחיו, רפאל, שהתגורר בדמשק. את התיאור הביא הנוסע הבריטי ויליאם וילסון (William Wilson), ידידו של הדוכס מקנט (Prince Edward, Duke of Kent, 1767–1820), אביה של המלכה ויקטוריה. וילסון פגש את רפאל ב-1819, וכך כתב:
“איש ציבור זה הינו יהודי מלידה,
בריא בשר ובעל כוח גופני רב,
המזכיר במראהו את המלך האנגלי הנרי השמיני.
מצאתיו בדירה פשוטה, לבוש גלימה כחולה ארוכה ולו זקן ארוך.
הוא ישב בשילוב רגליים בדומה לחייט בחנותו, וסביבו אנשים מספר.
הוא ביקש ממני לשבת לימינו ועשיתי כבקשתו.
מספר עבדים נכנסו לחדר והגישו לנו קפה ומקטרות.
בתוך כך הוא קרא יותר מפעם אחת את הצו המלכותי.
לאחר מכן הציג מר מורנדי את תלונותיי.
השר קם וביקש ממני לבוא עימו אל הפחה הנמצא בצד אחר של הארמון.
נכנסתי למקום המגורים.
הפחה ישב שלוב רגליים,
הוא השתעשע במחרוזת שבידו והעלה עשן במקטרתו.
הוא הזמינני לשבת לצידו, כשמורנדי מימיני.
לאחר שקרא למשרתיו במחיאת כף, הוגשו לנו מקטרות וקפה.
השר נפל עתה על ברכיו לפני הפחה.
לפעמים הוא הרים את ידיו כאילו מתחנן לפניו.
לפעמים שילבם על חזהו וגופו נע קדימה ואחורה,
ולעתים הרכין את ראשו עד לרצפה.
בתחילה נדמה היה כאילו הוא שקוע בתפילה כלשהי לפני שפנה אל אדונו,
אולם לאחר מכן נאמר לנו כי זוהי הדרך המקובלת לפנות לאדם רם דרג.
ההתנשאות של הפחה הייתה בולטת לא פחות מההתרפסות וההכנעה של השר.
אף שאינני דובר תורכית, יכולתי לעמוד על המתרחש מהבעתו ומקולו של הפחה.
עיניו התרחבו, הוא התיישר, הוציא את המקטרת מפיו
והישיר את מבטו אל פניו של השר המשתטח לרגליו.
תשובותיו הצביעו על אי שביעות רצונו מכל מה ששמע.
בסיום עזבנו את המושל וחזרנו למשרדו של השר,
מקום בו נאמר לנו כי למחרת תימסר לנו תשובת אדונו.”
“מעלם חיים”: מי היה וכיצד הגיע לעכו
הנה קטע נוסף פרי עטו של אבראהים אל-עורה, שמספר כיצד הגיע חיים פרחי לעכו:
“אלמעלם חיים, כייף כאן וכייף חצ’ר אלא עכא…”
“מעלם חיים: מי היה וכיצד הגיע לעכו.
והיה עם סלימאן מעלם חיים, הבנקאי אותו הביא ג’זאר מדמשק.
והוא ממשפחת פרחי, ושם אביו שחאדה פרחי.
הוא סבל קשות מג’זאר, אשר התעלל בו,
כרת את אפו וניקר את עינו השמאלית,
אך לא הדיח אותו מתפקידו בהיותו אדם חכם, מהחכמים בזמנו.
והוכחה לחוכמתו היא העובדה כי שרד במשך כל תקופתו של ג’זאר.
ולא היה אחד אשר שירת את ג’זאר ונותר בחיים,
חוץ מאשר השייח’ טהא הכורדי וחבורתו,
והללו זכו ליחס מיוחד מג’זאר בשל שפלות מעשיהם.
ואם מת ג’זאר, היה נופל על ראשם כעס אלוהים.
ואכן, לאחר שקברו את ג’זאר,
אספו הקצינים את החיילים בעכו, ותפסוהו,
והרגוהו הריגה נוראית, הוא ועימו כמה מראשי הכורדים המתועבים.”
למה קצץ אל-ג’זאר באיבריו של חיים פרחי?
מדוע קצף אחמד אל-ג’זאר על חיים פרחי וקצץ איברים מגופו? יש לכך גרסאות רבות, אבל את האמת כנראה לא נדע. ייתכן שפרחי ניסה לקשור נגדו בעזרת קשריו עם השלטון המרכזי באיסטנבול, וייתכן שנגס חלק גדול מדי מהכנסות המחוז. יש אומרים שאל-ג’זאר החזיק אותו בתא כלא, והוציא אותו רק כשנזקק לשירותיו.
יש גם עדות של נוסע בשם בראון (William George Browne, 1768–1813), שביקר בדמשק בסוף שנות התשעים של המאה ה-18 ושמע שאמו הקשישה של חיים הצליחה, אחרי תחנונים, לבקר אותו בכלאו, וכשראתה את מראהו נפלה ונשמתה פרחה.
עכו של אל-ג’זאר: עיר שזרים לא ביקרו בה
כאמור, העדויות על חיים פרחי, פרט לזו של ספילסברי, מתייחסות לתקופת שלטונו של סלימאן פאשה, המכונה “סלימאן אל-עאדל”, סלימאן הישר והצודק, ולא לתקופת אל-ג’זאר. הסיבה היא כנראה שבימי אל-ג’זאר תנועת התיירים במחוז צידון הייתה דלילה ביותר. פרט לוולני הצרפתי ולאנשי הצבא הבריטים ששהו במקום בזמן המצור של נפוליאון ואחריו, אין רישומים של ביקורי זרים בעכו. ככל הנראה, אכזריותו של אל-ג’זאר הרתיעה גם זרים.
כשתפס אל-ג’זאר את השלטון, הייתה בעכו קהילה של סוחרים צרפתים שהתגוררו בח’אן אל-אפרנג’ ועסקו בסחר בכותנה המשובחת של הגליל וביצואה לאירופה. הקהילה הזו טופחה בימי דאהר אל-עומר, אבל ב-1780 סירב אל-ג’זאר לקבל את פני הקונסול הצרפתי, וב-1790 גירש את הסוחרים הצרפתים מעכו.
נפוליאון בדרך לעכו
זה היה המצב כשתופי המלחמה הצרפתיים רעמו, וצבאו של נפוליאון, כ-13,000 לוחמים, התקדם לעבר עכו בתחילת 1799. הצבא כלל ארבע דיביזיות, בפיקודם של קלבר (Jean-Baptiste Kléber, 1753–1800), רנייה (Jean Reynier, 1771–1814), בון (Louis André Bon, 1758–1799) ולאן (Jean Lannes, 1769–1809).

הצרפתים כבשו את אל-עריש, את עזה ואת יפו, אבל היה ברור שהמבחן האמיתי של המסע הוא כיבוש עכו, מעוזו של שליט המחוז כולו. עיני כל תושבי הארץ היו נשואות אל חומות עכו, ונאמנותם תהיה למי שינצח. האימה שהשרה אל-ג’זאר, והאמונה ביכולתו להיחלץ מצרות בדרך נס, היו כה גדולות, שהתושבים ידעו מה יהיה גורלם אם יתמכו בצרפתים לפני שייפול.
הכרוז ליהודים
נפוליאון ניסה לגייס לצידו את תושבי הארץ. בין השאר התפרסם כרוז ליהודים, הצהרת כוונות שאינה משתמעת לשתי פנים: להקים בית לאומי בארץ ישראל. יש חילוקי דעות לגבי האותנטיות של הכרוז, ויש אומרים שהתפרסם רק במאי 1799 בעיתון “לה מוניטר” (Le Moniteur) בפריז, ולא הופץ כלל בארץ ישראל. מכל מקום, רוחו של נפוליאון שורה עליו:
“דבר בונפרט, המצביא העליון של צבאות הרפובליקה הצרפתית באפריקה ובאסיה,
ליורשים החוקיים של ארץ ישראל.
יהודים, קומו התעוררו,
הנה הגיע הרגע שאולי לא ישוב עוד אלפי שנים,
להחזיר את זכויותיכם האזרחיות בין עמי העולם,
זכויות אשר נשללו מכם במשך אלפי שנים,
ולתבוע לעצמכם קיום מדיני,
כאומה בין האומות.”
ההצהרה עצמה ארוכה יותר, ובקטע המצוטט חיברתי את הרישא לסיפא, אבל די בו כדי לעמוד על הפאתוס ועל התחושה המשיחית שהדברים מנסים ליצור. על יחסו של נפוליאון ליהודים בכלל תוכלו לקרוא בכתבה נפוליאון והיהודים, וגם בהרצאה של פרופסור אלן הרץ.
היכן היו היהודים באותה עת? בכל ארץ ישראל חיו כ-7,000 יהודים, רובם עלובי נפש. בירושלים, שבה היה הריכוז הגדול ביותר, חיו כ-2,500. בעכו הנתונים שונים: יש אומרים 250 ויש אומרים כ-800. השאר חיו בצפת, בטבריה, בפקיעין, בשפרעם, בכפר יאסיף, ואולי קומץ ביפו. איתם, כמו שאומרים, לא בונים מדינה.
שימו לב שההצהרה הייתה יוזמה צרפתית, ולא קדמה לה כל פעילות יהודית לגאולה מדינית. אצל היהודים בני התקופה, עצמאות מדינית הייתה חלום באספמיא.
מכרוז נפוליאון להצהרת בלפור
שונים היו פני הדברים ב-2 בנובמבר 1917, 118 שנה מאוחר יותר, כששליח התדפק על דלתו של לורד בריטי ממוצא יהודי, זואולוג במקצועו, הלורד וולטר רוטשילד (Walter Rothschild, 1868–1937), ומסר לו מעטפה ששלח שר החוץ הבריטי, ארתור ג’יימס בלפור (Arthur James Balfour, 1848–1930). הלורד פתח אותה וקרא:
“ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה
הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל,
ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו,
ובלבד שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע
בזכויותיהן של עדות לא יהודיות בארץ ישראל
או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת.
אודה לך אם תביא הצהרה זו לידיעת ההסתדרות הציונית.
שלך בכנות,
ארתור ג’יימס בלפור”
בשונה מההצהרה הנפוליאונית, זוהי הצהרה בסגנון בריטי יבש, בלי שום לחלוחית של התלהבות נפוליאונית. אבל ב-1917 כבר היה מי שיקבל אותה: בארץ חיו כשמונים וחמישה אלף יהודים, ומאחוריהם עמדה תנועה ציונית בעלת יכולת פוליטית.
המצור על עכו, 1799
נחזור לעכו הנצורה.

הצרפתים הגיעו לעכו ב-19 במרץ 1799. צי בריטי קטן בפיקודו של סידני סמית’ (William Sidney Smith, 1764–1840) הקדים אותם בארבעה ימים. היו אלה ארבעה ימים קריטיים, שאולי שינו את גורל המערכה: אל-ג’זאר כבר גמר אומר בליבו לברוח, אחרי שהגיעה לעכו השמועה על הטבח של כ-3,000 חיילים תורכים ביפו. אלא שאז הגיעו הבריטים וחיזקו את רוחו: הם הורידו לעיר חלק מתותחיהם וכשמונה מאות נחתים, שתגברו את כוחותיו.
סידני סמית’ היה יורד ים מגיל 13, איש רב מעללים ועז נפש, מבוגר מנפוליאון בחמש שנים. שלוש שנים קודם לכן נפל בשבי הצרפתים ונכלא בפריז, עד שהצליח לברוח. נלסון (Horatio Nelson, 1758–1805), שסמית’ היה אמור להיות כפוף לו, לא סבל אותו, משום שהיה עצמאי מדי בהתנהלותו. בערוב ימיו התגורר סמית’ בצרפת, אחרי שנאלץ לחמוק מנושיו, ונקבר בבית הקברות פר לשז.
סמית’ פיקד על אוניית הדגל “טיגר” (Tigre), אונייה צרפתית לשעבר שנשבתה בידי הבריטים, ועליה 74 תותחים. לצידה עמדו האונייה “תזאוס” (Theseus) ואוניות נוספות.
רבי נחמן מברסלב בעכו הנצורה
מה קרה בתוך עכו באותם ימים? הד לכך אפשר לשמוע בדברים שכתב שמעון, עוזרו של רבי נחמן מברסלב (1772–1810). רבי נחמן הגיע לארץ ישראל כמה חודשים קודם לכן, ונקלע לעכו בדיוק באותם ימים, סביב 15 במרץ 1799, כשהגיע הצי הבריטי ועכו המתינה בחרדה לבוא הצבא הצרפתי. כך נכתב ביומן המסע (הסגנון, כולל הטעויות בדקדוק העברי, הוא כמו במקור):
“ושם בעיר היה פחד גדול מחמת שהיה חיל הרבה מישמעאלים,
ונסגר חומת העיר.
ובשבת בבוקר בא המתורגמן ומסר שספינה מרגוזה אין עוד להשיג,
רק ספינות מסוחרים ישמעאלים שהולכים לסטנבול.
ואף על פי שיש סכנה לילך עימם, אף על פי כן,
טוב להיות בסכנה זו מלהיות כאן,
כי באה הפקודה שכעבור ב’ ימים יהיה מלחמה.
על כן יתיר לי מעלת כבוד תורתו לשכור ספינה בשבת,
כי פיקוח נפש דוחה שבת.
וכן היה, ושכר ספינה עבורם.
ובתוך כך באו ספינות עם אנשי חיל מאנגליה לשם, ויגדל הפחד מאוד.
והיה דוחק גדול בעיר מחמת רוב אוכלוסין אשר קצרה מהכילם,
והיה להם נחמה כי שכרו להם ספינה כבר,
אך היה להם צער, כי לא הכינו שום צידה לדרך,
כי פתאום היה הדבר וגם לא מצא לקנות כלל.
וביום א’ התעטף בטלית ותפילין, ובן לווייתו נרדם מרוב צער,
ופתאום נעשה רעש גדול, כי באה פקודה מן הפחה
שנותן אורכה רק ב’ שעות:
מי שאינו יודע תכסיסי מלחמה וברח אל הים,
כי אין שום שער פתוח ורק דרך הים,
ואם לא אזי ישחטו אותו הישמעאלים, מחמת שהיו רוצים לעשות הרחבה בעיר,
על כן רצו לשחוט הנמצאים שם.
והיה רעש ופחד ואימה גדולה,
ובשעת הרעש ברח רבי נחמן על הים.”

מה עשה חיים פרחי במצור?
מה היה תפקידו של חיים פרחי במצור של נפוליאון? האמת היא שאיננו יודעים, והכול פרי השערות ושמועות. יש אומרים שאל-ג’זאר נעזר ביכולת הארגונית שלו, שחיים עמד מאחורי חיזוק ביצורי העיר, ושהפעיל מרגלים שהביאו מידע על הנעשה בצבא הצרפתי שמחוץ לחומות. פרטים מדויקים אין בנמצא.
הסרת המצור
הצרפתים הסירו את המצור על עכו ב-20 במאי 1799, אחרי הפגזה גדולה אחרונה וללא תוחלת. אל-ג’זאר חי עוד כחמש שנים, ובמהלכן בנה את חומות עכו הכבירות שאנחנו רואים היום. הוא מת במיטתו ב-1804. עם מותו החלה תקופת הזוהר של חיים פרחי, שנמשכה שש עשרה שנה.
תור הזהב: חיים פרחי בימי סלימאן פאשה
חיים פרחי היה אז בשיא כוחו, והשפעתו על סלימאן הייתה טוטאלית. אין בכך כדי להמעיט בערכו של סלימאן: אדם חכם זה ידע להעריך את יכולתו של פרחי. ב-1807 ביקר בעכו אדם יוצא דופן, עלי ביי אל-עבאסי, ספרדי שנולד בשם דומינגו באדיה אי לבליך (Domingo Badía y Leblich, 1767–1818), התאסלם ופעל כמרגל. כך כתב:
“הפחה הנוכחי סלימאן, שהיה ממלוך של ג’זאר,
נראה בעיני כאיש ישר, טוב לב ובעל נימוסים נאים.
המיניסטר הראשון שלו, שהוא יהודי, נחשב כבעל מידות מצוינות.
הממונה על המכס אף הוא יהודי, אך הוא התאסלם…”
אני מניח שהוא שוחח עם חיים פרחי בספרדית, שכן חיים דיבר לדינו, בנוסף לערבית, תורכית ועברית, הסתדר בפרסית, אבל לא ידע אנגלית וצרפתית.
במסורת שהתפתחה נחשב חיים פרחי למי שהגן על יהודי ארץ ישראל, שבימיו שגשגו ופרחו.
“כיסופים”: חיים פרחי בספרו של יהודה בורלא

הסופר יהודה בורלא (1886–1969), יליד ירושלים, בן למשפחת רבנים ספרדים, חתן פרס ביאליק ופרס אוסישקין, כתב רומן שסובב סביב דמותו אפופת התהילה והנערצת של חיים פרחי. שם הרומן “כיסופים”, וגיבורו הוא יהודה חי אלקלעי (1798–1878), שב-1809, בגיל 11, עלה לארץ ישראל עם אביו, שלמה.
ר’ יהודה אינו מוכר במיוחד, אף שעל שמו קרויה העיר אור יהודה. בורלא ראה בו, ובצדק רב, את הציוני הראשון, מי שהטיף להגשמת היהדות בעלייה לארץ ישראל. בספרו כתב שר’ יהודה הקים בירושלים ארגון בשם “דג”ל”, ראשי תיבות של דורשי גאולה לישראל, ושחיים פרחי היה אביו הרוחני.
כך תיאר בורלא את המפגש הראשון של יהודה הקטן ואביו שלמה עם השר חיים:
“עודם יושבים ונחים, וקול חצוצרה נשמע מרחוק,
מיד אמר איש אל רעהו: הפחה ובני לווייתו באים.
קמו היושבים בבית הקהווה ושמו פניהם לרחובה של העיר.
בתחילה עברו טורים רבים של פרשים ובידיהם דגלים.
מיד אחריהם הלכו בסך גדוד חיילים לבושים אדרות כחולות ומצנפות על ראשם.
כל אותה שעה היו רבי שלמה ובנו מצפים לחזות בנועם פניו של השר חיים.
משנשמעו מנגינות כלי זמר אמר הנער המשרת:
עכשיו תראו אחר המנגנים שלושה רוכבים על סוסים,
בתווך הפחה סלימאן,
מימינו הקאדי, משמאלו השר חיים, ואחריהם שרי הצבא והשלטונות.
עוד הנער מדבר ומתוך מבוא העיר יצאו המנגנים תוקעים ומריעים.
מיד אחריהם נראו שלושת השרים רוכבים על סוסים לבנים.
שני השרים, מימינו ומשמאלו של הפחה, לבושים אדרות לבנות שפסים אדומים משוכים עליהן,
ועל ראשם מצנפות גדולות, מקופלות כמה קיפולים כמעשה מקשה.
הפחה, מצנפתו גדולה ומפותלת ממצנפת השרים ועל אדרתו פסים בצבע הזהב.
קומתו גבוהה כקומת הווזיר והקאדי נמוך משניהם.
ר’ שלמה ובנו עיניהם לא סרו מן המראה ימין ושמאל.
משקרבו השרים עד היותם רחוקים כמאה אמות מהם, ור’ שלמה מתכוון לברך: ‘ברוך שחלק…’,
נתעוות למראה, עיניו ושפתיו כמו קפאו, ואינו יכול דבר,
שכן הביט בפני השר והם משונים.
אך מיד הסתכל להבחין מהו מראה זה שעיניו רואות.
בעבור השרים בסמוך לו הביט וראה:
אפו של הווזיר קטום, עינו השמאלית עקורה.
כמי שמתעורר מחלום מבעת פנה והביט אל בנו,
שמא מהתלות עיניו בו.
אך בהביטו בפני בנו ראה והינם תקופים תימהון וחרדה,
והדיבור אין בפיו,
והוא מבקש הסבר מן הנער המשרת, שמסביר שגם אוזנו של השר כרותה,
ואומר: זה מעשה ידיו של אותו פחה שמת. הרשע אחמד אלג’זאר הוא שהשחית את פניו,
כך עשה להרבה אנשים.
הלא ראית בעיר אנשים קטועים, סומים וכדומה.
כך גזר עליהם הפחה, שהיו גנבים או פושעים,
אבל גם כשהיה מתכעס על אחד היה מצווה לקטוע את ידו, את זרועו,
ואין משיבו אחור.”
בורלא הרשה לעצמו חופש רב מדי בעובדות ההיסטוריות. כך, למשל, הזיז את כריתת אפו ואוזנו וניקור עינו של חיים פרחי בחמש שנים קדימה, וסיפר שהדבר נעשה משום שחיים דחה מכתב אישי של נפוליאון, שניסה לשדל אותו לשתף פעולה עם הצרפתים, ובחר בנאמנות מוחלטת לאל-ג’זאר. כך תיאר בורלא את תגובתו של חיים למכתב:
“ראיתיו נרעש ונרגז שלא כמנהגו. הושיט לי את המכתב ואקראהו. נאלמתי דומיה,
הלם ליבי כהולם פעם.
פתח ואמר לי: חלילה לי שפדות ישראל תבוא בדרך רמייה וכזב.
אף אחת מני אלף לא אאמין שהוא שליח ממרום.
כל דרכיו ופעליו מרמה ושקר יסודם.
ואני באלוהי ישראל אבטח,
כי ישבור זרועו של שר תככים זה,
וסמוך ליבי ובטוח כי סופו שישקע כוכבו
וכל ניצחונותיו מאפע.”
המילה “מאפע” פירושה אפס, ריק, כמו בישעיהו מ”א, כ”ד: “הן אתם מאין ופעלכם מאפע”.
עוד לפי בורלא, אחרי שהוסר המצור הצרפתי זמם אל-ג’זאר להשמיד את הנוצרים שבעכו. הדבר נודע לסידני סמית’, שאוניותיו עדיין שייטו מול חופי עכו, והוא שלח לאל-ג’זאר אולטימטום: “אם ייפול ראש נוצרי אחד מידו, ירעיש את עכו ויחריבנה עד היסוד”. אל-ג’זאר האשים את חיים פרחי שבגד בו ומסר את מזימתו לבריטים, ועל כך הטיל בו את המומים הנוראים, אף שלא חיים הוא שהסגיר את סודו.
הרצח של חיים פרחי, 1820
מה עלה בגורלו של חיים פרחי? ב-1819 מת סלימאן. חיים הפעיל את השפעתו באיסטנבול, והביא למינויו של עבדאללה, בנו של עוזרו המנוח של סלימאן, עלי ח’זנדאר, לפחה. חיים הוא ששקד על חינוכו של עבדאללה הצעיר, וסבר שהמינוי יבטיח לו ולמשפחתו את המשך עמדת ההשפעה שלהם. אבל הגורל רצה אחרת.
ב-24 באוגוסט 1820 נערכה ישיבה בחדרו של הפחה בעניין תוכנית לבנות מחסן תחמושת במצודה. המתכנן היה אבראהים ביי, מהנדס צרפתי שהתאסלם. בחדר ישבו יועצי הפחה, ובהם, בנוסף לחיים פרחי, אדם בשם מסעוד אל-מאצ’י, שתוארו היה “כיאחיה ביי”. מוצאו היה בכפר אג’זים, שעל חורבותיו בנוי היום כרם מהר”ל, והוא שימש גובה המסים של אזור עתלית. אדם זה היה אויבו בנפש של פרחי, שכן כבר נפגע בעבר מלשונו החדה. באירוע קודם אמר לו חיים בפני קהל גדול:
“כל אחד מכם היה ונשאר חמור שאינו עושה דבר בעולם הזה.
כאשר האל, עליון העליונים, נטה עימך חסד, והסיר את הפרסות מכפות רגליך,
חשבת בליבך כי הנך בעל חשיבות.
ישבת במועצת שרים ומושלים והתערבת בעניינים שלא נגעו בך כלל.
פתחת את פיך הגדול בלי לדעת מה הוא מפיק.
כדי שלא יגידו שחיים שם את שכלו על מדרגה אחת עם שכלו המוגבל של פלוני,
אראה לך כיצד צריך לנהוג בך, רברבן חצוף ובעל תככים.
קום, השפע את חוכמתך על איכריך, והצטרף אליהם.”
באותה ישיבה שכנע חיים את הפחה שהתוכנית מסוכנת, שכן כל בנייה של ביצורים או מחסן תחמושת מדליקה נורה אדומה באיסטנבול, והוסיף שאין בידו התקציב הדרוש. עבדאללה פאשה ואבראהים, ידידו של חיים, השתכנעו. מסעוד, ששיחק תפקיד שייקספירי של יאגו, עמד ושתק. בתום הדיון, כשהלכו האחרים, פנה לעבדאללה ואמר לו:
“האם אתה הוא השולט כאן?
מי הוא השולט בעכו, אתה או יהודי זה?
האם כך אתה חושב להיות האדון, בגלותך נכונות לקבל דעתו של כלב כופר זה?
ככל שתוותר לו יותר, כן ילך ויקטן כוחך.
הלעולם לא תשתחרר מהשפעתו המבישה?
הגד, לבסוף, מי צריך להיות הפחה בעכו?”
עבדאללה חשב וחשב, דקות ארוכות, ואז אמר:
“האם אני באמת הפחה? כן,
כן, הנני עבדאללה,
ושעה שכל הסובבים אותי רועדים למבטי, רק אחד העז להילחם בהחלטתי ולהטותה!
בן מוות האשם! למען יכפר על עוונו.
בזה אוכיח את כוחי.
הכול ייווכחו לדעת ששום דבר לא יעצור את האדון האמיתי.
כשג’זאר הטיל מומים בבוגד,
הוא לא עשה די לנקום על התנשאותו.
מחר הוא לא יהא יותר מאשר גופה איומה.
בזה אני מצווה לאוסרו ולהוציאו להורג!”
מסעוד אל-מאצ’י, שהשיג את נקמתו, מיהר כהמן הרשע לבצע את גזר הדין, אלא שלהבדיל מהמן, הוא הצליח במזימתו. בשעות החשכה הגיע עם חיילים לביתו של חיים פרחי בח’אן אל-אפרנג’, עלה לקומה השנייה ודפק על הדלת. ליבו של חיים ניחש מה עומד לקרות, אבל הוא לא יכול היה לעמוד מול צו הפחה, ופתח את הדלת. מסעוד התנפל עליו ואמר:
“שלטונך הסתיים, יא כלב יהודי, זרע בזוי של השטן.
נשמתך הנפשעת תחזור למקום ממנו באה. היא תרד לגיהנום.”
הוא השליך את חיים מחלון הבית אל הרחוב, ושם חנק אותו בחגורתו, הכניס את גופתו לשק והשליך אותה לים, הרחק מן החוף. למחרת פלט הים את הגופה, ועל היהודים השתלטה אימה: הם ידעו שמגינם איננו עוד.
עבדאללה החרים את רכושו של חיים פרחי. אלמנתו, רבקה, נמלטה מעכו, אבל נפחה את נשמתה כשהגיעה לצפת. שם היא קבורה עד היום, אף שמקום קברה לא נודע. עבדאללה אכן הטיל גזירות על יהודי המחוז, וחלקם נמלטו לירושלים, כמו אביו של יעקב שאול אלישר, כמסופר ב”זיכרונות ארץ ישראל” של אברהם יערי (1899–1966).
שקיעת בית פרחי
מה עלה בגורל משפחת פרחי? המשפחה עדיין הייתה העשירה ביותר בסוריה, ובעלת מהלכים אצל הסולטאן, שהורה לשני מושלי מחוזות, דרוויש מדמשק וסלימאן מחלב, לכבוש את עכו ולסלק את עבדאללה. שלושה מבני המשפחה, האחים משה ורפאל ובן הדוד שלמה, הצטרפו לצבא התוקף, ואף מימנו אותו.
אבל חומות עכו כבר לא היו החומות הדקות שעמדו מול נפוליאון, אלא החומות העבות שבנה אל-ג’זאר אחרי הסרת המצור הצרפתי. הצבא צר על עכו קרוב לתשעה חודשים, והמצור נכשל, יש אומרים בעקבות בגידה של הוואלים, ששוחדו בידי עבדאללה. שלמה מת, ויש אומרים שהורעל.
עכו נכבשה עשר שנים מאוחר יותר, ב-1832, בידי איברהים פאשה, בנו של השליט המצרי מוחמד עלי, שכבש בתנופה את כל סוריה ואיים לכבוש גם את איסטנבול. עבדאללה סיים את חייו כגולה שחי בנעימים בקהיר.

בתקופה הזו החלה נפילתו של בית פרחי. הסולטאן עבדולמג’יד הראשון (שלט 1839–1861) יזם רפורמות נרחבות, המכונות “תנזימאת”. השלטון המרכזי באיסטנבול התחזק, וכוחן של המשפחות שניהלו את הכספים במחוזות נחלש. רפאל נאלץ לברוח מדמשק לבגדאד.
כשחזר, הואשם ב-1840, יחד עם רבים אחרים מבני הקהילה היהודית, בחטיפה ובשחיטה של נזיר איטלקי בשם תומאסו, כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח. העובדה שהיה זה חודש פברואר, ושפסח חל באפריל, לא הטרידה את המאשימים, שזכו לתמיכה לוהטת של הקונסול הצרפתי, רטי-מנטון (Ratti-Menton). רפאל פרחי ובניו הושלכו לכלא ועברו עינויים קשים.
בזכות התערבותם של משה מונטיפיורי (Moses Montefiore, 1784–1885), מזכירו אליעזר הלוי (Louis Loewe, 1809–1888), המזרחן שלמה מונק (Salomon Munk, 1803–1867) והפרקליט היהודי-צרפתי המזהיר אדולף כרמיה (Adolphe Crémieux, 1796–1880), שוחררו לבסוף הנאשמים. רפאל, שיצא מהפרשה אדם שבור, נפטר כמה חודשים אחר כך, ב-1841.
צאצאי משפחת פרחי
חיים פרחי נרצח ערירי, חשוך ילדים. רפאל השאיר שלושה בנים: מאיר, אסלן ודוד. דוד, שנפטר בדמשק ב-1902, השאיר שבעה ילדים: יוסף, ג’מילה, פרחה, רחל, רגינה, שחאדה ושלמה. יוסף, שנפטר ב-1945, היה ראש הקהילה בביירות וחילק את חייו בין ביירות לירושלים. לו הקדיש בורלא את “כיסופים”.
אחד מבניו של דוד, שלמה, הביא אף הוא שבעה ילדים, ואחד מהם, אליהו, הביא חמישה ילדים. בתו, לילי, היא אמה של אשתי, טליה. לא במקרה חשתי תחושה משונה כששמעתי את השם “פרחי” בכיתה ג’.
המרכז למורשת נפוליאון
המרכז הישראלי למורשת נפוליאון הוא הסניף הישראלי של האגודה הנפוליאונית העולמית. במסגרת פעילות המרכז נערכות כל שנה שורה של הרצאות על נפוליאון ותקופתו.
אילו הרצאות צפויות השנה? אתם מוזמנים להיכנס לאתר של המרכז למורשת נפוליאון. עוד כתבות והרצאות על הקיסר, על משפחתו ועל התקופה תמצאו בדף נפוליאון בונפרטה.
שאלות נפוצות על חיים פרחי והמצור על עכו
מי היה חיים פרחי?
מה עשה חיים פרחי בזמן המצור של נפוליאון על עכו?
למה הטיל אחמד אל-ג’זאר מומים בחיים פרחי?
מתי התקיים המצור של נפוליאון על עכו?
מה היה הכרוז של נפוליאון ליהודים?
איך נרצח חיים פרחי?
עוד בנושא