חייו של מרסל פרוסט התאפיינו בחולי ותשישות, עובדה שכמו קבעה עבורו את מסלול חייו. כבר מגיל צעיר מצא את עצמו הסופר הצרפתי לעתיד מבלה את מרבית היממה לבדו, מוקף אך ורק בספרים בתור חברה. ואיזו חברה זו הייתה! הוא בלע כל יצירה שנפלה לידיו: ספרי שירה, היסטוריה, ספרות יפה ופילוסופיה – לא היה תחום שהקורא הצעיר לא רצה לרדת לעומקו.
כשגדל הילד ונהפך לבחור עדין ויפהפיה, מצא את עצמו מוקסם מחיי התרבות בסלונים הספרותיים של פריז ועמל כדי להשיג הזמנה למובחרים שבהם. באותם סלונים יכול היה לנצל היטב את הידע העצום שצבר ולהרשים את אושיות החברה הצרפתית עם גודש הרעיונות שהתרוצצו במוחו. באותם סלונים הוא גם מצא את הנושא עליו יכתוב – העידון, הטקסים הקטנים והרכילויות העסיסיות שמילאו את עולם המעמדות הגבוהים. מרסל הצעיר היה עתה נוכח-נפקד: מאזין ברוב קשב לשיחות השונות, מצייר במוחו את הדמויות הצבעוניות שפגש בתור דמויות ברומן וממלא מחברות על גבי מחברות באבחנותיו החדות. בעוד אביו מאבד כל תקווה שבנו יתבגר ויעמוד בזכות עצמו, מימן פרוסט את הספר הראשון שלו – “תענוגות וימים” – עם לא מעט הסתייעות בכיסים העמוקים של משפחתו.
מרסל פרוסט צומח מהיאוש אל פסגת הספרות הצרפתית
מהר מאוד התברר שמדובר בכשלון קולוסאלי – לא רק שהספר בקושי נמכר, שמו של המחבר הפך עתה שם נרדף לצעיר מפונק וחסר ערכים המתנסה בספרות רצינית אך ורק מתוך גחמה ורצון לפרסום מהיר. עם מות הוריו (בהפרש של שנתיים אחד מהשנייה), התרחק יותר ויותר מהסלונים הספרותיים שהפכו אותו לבדיחה של פריז ושקע בדיכאון. מתוך יאוש חיפש פרוסט נחמה בכשרון היחיד שעמד לרשותו: הכתיבה. הוא קנה בסתיו 1908 עשרות מחברות והחל למלא אותן בתלי תילים של הערות, אבחנות ומחשבות. ככל שהמשיך לכתוב, משוחרר מהרצון לבדר קהל קוראים בלתי נראה, גילה שמצא את מה שמחפש כל כותב מאז שחר ההיסטוריה: קול מקורי. בעזרת אותו קול, קול של צעיר הנחוש למצוא משמעות לחיים החומקים מבין אצבעותיו, החל לחקור את התקדמותו הקדחתנית של הזמן אל נקודת האפס – המוות המחכה לכולנו, את היחס בין אומנות לחיים, חמקמקותו של הזכרון, משמעותה של האהבה בעידן המודרני וכל נושא שעבר ולו לרגע במחשבותיו. הבטחון שצבר העניק לו את השהות לנתח את אופיים וחייהם של אנשי החברה שפגש – הפעם חודר לעומק אישיותם מבלי להסחף אחר הפאר וההדר שהקרינו. לקראת סוף החלק השביעי והאחרון של “בעקבות הזמן האבוד” – הרומן המונומנטלי שסיים שבועות ספורים לפני מותו – גילה מרסל פרוסט לקוראיו שכל מה שרצה לעשות אי פעם היה לכתוב את הרומן שהם קוראים זה עתה.
מה חייהם של פרוסט והמינגווי מלמדים אותנו על כתיבה?
אדם (נגיד כותב שורות אלו) מדמה את עצמו לכותב. הוא רוצה ללכת בדרכי המאורות שקדמו לו, ולכן הוא פותח את הערך של מרסל פרוסט בויקיפדיה. הוא אמנם מצפה למצוא שם את המתכון המושלם ליצירת סופר, אך מה שהוא קורא גורם לבטחון העצמי הירוד ממילא שלו לחמוק מגופו, הוא מרגיש שהוא נמחץ תחת משפטים גדולים – משפטים שהוא כלל לא מודע ליכולתם להסתיר את קשיי ההתעברות וחדוות היצירה.
“איזה ניסיון חיים סוער אוכל להציע לכתיבה שלי?” שואל את עצמו בחשש.
“האם צוידתי בנפש רחבה מספיק להכיל את כל הרגשות שאמנות גדולה ניזונה מהם?” דוחק את עצמו לקיר.
אז בזמן שהאדם-האנונימי-הזה-שאין-לי-מושג-מי-הוא-ואני-לא-יודע-עליו-כלום-מלבד-זה-שהוא-בוער-בתשוקה-להיות-סופר טומן את ראשו בכרית, נתנחם בסיפור הקצרצר הבא: בשנות העשרים של המאה הקודמת עזב ארנסט המינגווי את ארצות הברית המנומנמת לטובת החגיגה הנודדת שהיא פריז. משעה שהתמקם בעיר, הוא העביר את מרבית זמנו בבתי קפה – השחיז את סגנון הכתיבה שלו ופיתח עמידות אגדית לאלכוהול. יצא לכם לקרוא משהו מהדברים המוקדמים שהמינגווי כתב? לפני או בסמוך להגעתו לפריז? זה לא צריך להפתיע אתכם אם הנדתם, מבלי לשים לב ממש, את ראשכם לשלילה. רק לקראת סוף שהותו בפריז, כשהוא ושאר בני “הדור האבוד” יתעייפו מההמולה הפריזאית, יחבר המינגווי את יצירת המופת הראשונה שלו, הרומן “וזרח השמש”.
מה שאני כל כך אוהב בסיפור חייו של פרוסט, המינגווי ואינספור כותבות וכותבים אחרים היא העובדה שהם רצופים במאבקים והקסמויות ויצירה ותקיעות שהופכים את בעליהם לאמנים שלמים כאלה. בינינו, זה עוזר גם למצוא נושא שמסעיר אתכם מהרגע שאתם מתעוררים ועד שאתם עוצמים בחזרה את העיניים.
אבל חדל עם הקשקושים שלי, מיכלאנג’לו בואונארוטי אמר את זה הכי טוב: “אם אנשים היו יודעים כמה קשה אני עובד כדי להגיע לדרגת מאסטר, זה לא היה נראה להם כל כך מופלא אחרי הכל”.
על הכותב
חן מלול הוא עורך תוכן בספרייה הלאומית ואחד ממקימי דף הפייסבוק היסטוריה גדולה, בקטנה.
