מדינאים, פוליטיקאים, סופרים ואינטלקטואלים רבים בהיסטוריה של צרפת שיחקו שחמט. בימי הביניים הצטיין בשחמט הקרדינל רישלייה. הסופר וולטר נהג לשחק שחמט בהתכתבות. הפילוסוף ז’אן ז’ק רוסו הקדיש למשחק שעות רבות, ובתקופת המהפכה הצרפתית נהג רובספייר, למרות עיסוקיו הרבים בענייני המדינה, לשחק כמעט בכל יום בקפה דה-לה-רוטונד שבבולבאר מונפרנס.
משחקי השחמט בפינה הצפון מערבית של גני לוכסמבורג
כיום, למעלה משש מאות מיליון איש בעולם משחקים שחמט באופן קבוע. כמה עשרות מתוכם עושים את זה במקום מיוחד מאוד – בפינה הצפון מערבית של גני לוכסמבורג בפריז, תחת כיפת השמים. הם מתכנסים מדי יום בשעות אחר הצהריים ונשארים במקום עד לחשיכה מוחלטת או ליתר דיוק עד שהשומרים מגרשים אותם בכוח לקראת נעילת הגנים. אהבת השחמט היא הגורם העיקרי להימצאותם של המתחרים כאן. לחלקם זהו סוג של בריחה, לאחרים זוהי חברה. לפעמים החברה היחידה שלהם. בין חלק מהמשתתפים הקבועים נוצרו קשרי ידידות חזקים למדי. בכל מקרה, גני לוקסמבורג מהווים עבורם מפלט ירוק ונעים המאפשר לברוח לשעה קלה מההמולה העירונית שמסביב וליהנות מאווירת רוגע מושלמת.
במהלך ההיסטוריה ראתה פריז שדות קרב רבים. כאן ניתן למצוא שדה קרב ייחודי המתבצע על לוח משובץ בן 64 משבצות. הלוחות חרותים על גבי שולחנות קבועים של הגן. כמעט תמיד קיים מחסור בשולחנות ומי שמאחר נאלץ לאלתר. בלית ברירה גם כיסאות המתכת הירוקים הפזורים בגן משמשים כתחליף לשולחנות. את הכלים ואת שעוני השחמט מביאים מהבית. יש כאן מגוון גדול של אנשים, מכל הסוגים, הגילאים, הצבעים והמינים, רבים פנסיונרים, הנשים במיעוט גדול. חלק קטן מאוד מהמשתתפים מעידים על עצמם כמי שמשחקים גם בתחרויות ובליגה. דומה כי יש להם ידע תיאורטי של הפתיחות. חלקם משחקים את אותן הפתיחות כבר 30 שנה. המומחיות הגדולה של רובם היא במשחקי בזק (“בליץ”), לרוב הם מתחרים ביניהם כשלכל צד מוקצבות שלוש דקות בלבד לכל המשחק. יש גם כאלה שנמצאים שם על תקן של “קיביצרים” – חובבי שחמט היושבים שעות מן הצד ומסתכלים במשחקים של האחרים. מדי פעם הם זורקים איזו הערה או עצה מכרעת להערכתם.
ראיון עם חובבת שחמט פריזאית בגני לוכסמבורג
בביקורי האחרון בפריז, פגשתי במקום את אחת המשתתפות, אישה מבוגרת בעלת שיער כסוף ופנים עדינות, פסיכולוגית במקצועה. הצגתי את עצמי כעיתונאי ושחמטאי מישראל והתעניינתי באיזו תדירות היא מגיעה לכאן? “אני מגיעה בממוצע פעמיים בשבוע. בעלי כאן כל יום. אני יודעת לשחק ברמה בסיסית. מוצאת יריבים מתאימים אבל אף פעם לא משחקת משחקי בזק. אני צריכה זמן לחשוב”.
את לא משתעממת כאן לפעמים?
“ממש לא. אני נהנית לשחק בעצמי, להתבונן במשחקים של אחרים, ולפעמים יש כאן ויכוחים ערים על עמדות שעל הלוח, ויכוחים שמתפתחים לעתים למריבות בין ידידים. חלק משחקני השחמט אגרסיביים באופיים, אחרים מגלים איפוק. מעניין שהם פיתחו במהלך השנים סוג מיוחד של הומור מקצועי ושיחות מפולפלות המובנות רק להם”.
חלק מהאנשים שוהים כאן מדי יום שעות ארוכות, אין להם משפחות?
“לרובם יש משפחות. המשפחות יודעות שזה חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם ומקבלות את זה. בשורה התחתונה מדובר במשחק עם המון תכונות חיוביות ומועילות”.
מזג האוויר לא מפריע לפעילות?
“לעתים בהחלט כן. ביום גשום מאוד המלווה ברוחות חזקות אי אפשר לשחק כאן. גם הסככה המקורה הקטנה לא עוזרת. קרה יותר מפעם אחת שבעלי חזר הביתה ספוג. בתור שחמטאי אתה ודאי יודע שלפעמים זה בלתי אפשרי להפסיק באמצע עמדה מרתקת ולהתקפל. לרוב אהבת המשחק גוברת כאן על פגעי מזג האוויר”.
זירת הקרבות מעל הלוח המשובץ ממוקמת במקום מרהיב לצד הארמון, העצים הגבוהים, הפסלים הרבים, הגלריה, המוזיאון, הבריכה, בימת התזמורת, מגרשי הטניס, מתחמי הפטאנק ומתקני השעשועים לילדים.
השחמטאים כאן רואים וחשים את סביבתם או שהם מנותקים?
“דומה כי רובם מכווני מטרה בלבד וסביבתם לא רלבנטית. העובדה שמזרקת מדיצ’י הסמוכה נבנתה בסגנון איטלקי ממש לא מטרידה אותם. מבחינתם הסגנון של הפתיחה האיטלקית שעל הלוח הוא הדבר החשוב באמת. העיקר שהרץ הלבן יעמוד חזק על הערוגה ג-4 ויאיים בעקיפין על המלך השחור. הפסלים הרבים של מלכות צרפת הפזורים בגן נותרים שקופים מבחינת שחמטאי לוקסמבורג. רק שתי מלכות נמצאות ברומו של עולם – הלבנה ויריבתה השחורה. מבחינת השחקנים, הן משדרות עוצמה רבה יותר מכל פסל היסטורי ועשויות לקדם את מטרת העל – הכנעת היריב. גם השעון הענק המוצב בחזיתו של ארמון לוקסמבורג, מקום מושבו הנוכחי של הסנאט הצרפתי, אינו ממש רלבנטי עבורם – מה שחשוב להם באמת זה מצב מחוגי שעון השחמט שלצדם שמסייע להם לדעת עד כמה זמנם דחוק ועליהם למהר בביצוע מהלכיהם כדי למנוע הפסד אכזרי בזמן”.
