חייל בן יותר ממאה וחיילת לוחמת: הגיבורים האלמונים של לגיון הכבוד הצרפתי

ז'אן ת'ורל מקבל את אות לגיון הכבוד מידי נפוליון. מקור תמונה ויקיפדיה

אם יש משהו שהצרפתים אוהבים באופן מיוחד (להוציא כמובן אוכל, יין וסקס) הרי שזה דרגות וכיבודים. מדובר באומה היררכית מעין כמותה, אשר אפילו הצליחה להכניס היררכיה לעולמן של ה”נערות העובדות“. לכן אין זה מפתיע שהפיאודליזם על שלל דרגותיו (ברון, רוזן, דוכס וכו’) נוצר בצרפת ויחד איתו הגיעו מסדרי האבירים. המסדרים הראשונים נוצרו בתקופת מסעות הצלב והמוכר ביותר מכולם הוא מסדר הטמפלרים, אשר היה מהראשונים שהתישבו במארה ושמו מופיע במספר רחובות שם. מאוחר יותר יצרו מלכי צרפת שורה של מסדרי אבירים משל עצמם כגון מסדר “הכוכב” שנוצר בשנת 1351 ומסדר “רוח הקודש” שנוצר על ידי המלך אנרי ה-3 בשנת 1578. אז נכון, כשאנרי ה-3 יצר את המסדר שלו לא באמת היו הרבה אבירים רכובים על סוסים אבל התליון היה כל כך יפה שחבל היה לא לאפשר לו להתקיים בגלל זוטות שכאלו, הלא כן?

לואי דה פונשרטראן, רוזן פיליפו, ראש ממשלת צרפת בתקופת לואי ה-14 לובש את תליון מסדר "רוח הקודש". מקור תמונה Sotheby, auction august 2014
לואי דה פונשרטראן, רוזן פיליפו, ראשת ממשלת צרפת בתקופת לואי ה-14 לובש את תליון מסדר “רוח הקודש”. מקור תמונה Sotheby, auction august 2014

הכל עבד היטב אצל הצרפתים עד המהפכה הצרפתית שבהינף סכין הגיליוטינה חיסלה את האצולה והן את מסדרי האבירים שהיו נהוגים בצרפת. אולם בעוד שהצרפתים יכלו לחיות נהדר בלי צמיתים ואצולה מנוונת, הרי שחוסר היכולות להגדיר את עצמו כחלק מקבוצה מיוחסת ועל הדרך להביט בבוז כלפי כל מי שלא שייך לקבוצה הזאת, די הפריעו לצרפתי הממוצע. מי שהבין זאת ראשון היה נפוליון שהחליט להקים מחדש את מוסד מסדרי האבירים אך במקום לחבר אותם למלוכה, הוא התכוון לחבר אותם לרפובליקה ומאוחר יותר לקיסרות בה שלט. התוצר של כל זה היה לגיון הכבוד, אשר הצליח לשרוד עד ימינו אנו, למרות התהפוכות הפוליטיות השונות שעברה צרפת מאז ימי נפוליון.

אות ליגיון הכבוד - מקור צילום ויקיפדיה
אות ליגיון הכבוד – מקור צילום ויקיפדיה

סמלו של המסדר הוא כוכב מחומש ופניו מצופים אמייל לבן. על צדו האחד מופיע סמלה של צרפת ועל הצד האחר שני דגלים. הכוכב מורכב על גבי זר ותלוי בסרט אדום. בעל האות עונד אותו על צדו השמאלי של חזהו. לאות חמש דרגות: אביר, קצין, מפקד, קצין גבוה, הצלב הגדול. אומנם ברבות השנים ניתן האות לאנשים שתרמו לצרפת בתחומים רבים, אולם בתחילת הדרך ניתן האות אך ורק לחיילים וקצינים. האות ניתן בפעם הראשונה בשנת 1802 ובין מקבלי האות מסתתרים 2 אנשים אלמונים עם סיפורים מעניינים במיוחד.

ז'אן ת'ורל. ציור מאת אנטואן וסטייה. מקור תמונה ויקיפדיה
ז’אן ת’ורל. ציור מאת אנטואן וסטייה. מקור תמונה ויקיפדיה

המפקד, כואבת לי עצם הפז”מ

כל מי ששירת בצבא וודאי מכיר את אותם נגדים שנראה כאילו שירתו בצבאנו מאז מלחמת העצמאות (לכל הפחות). אולם דבר אחד אני מבטיח, אף אחד מהם לא יוכל להתמודד עם הפז”מ של ז’אן ת’ורל (Jean Thurel). ז’אן נולד בחבל בורגונדי בשנת 1698 ובגיל 18 התגייס לגדוד של מחוז טורן (Touraine). מאז שהתגייס ועד לשנת 1792 בה פרש מהשירות הספיק ז’אן להילחם בכל המלחמות של המאה ה-18, לשרוד כדור בחזה אותו קיבל בקרב קל (Kehl) בשנת 1733 ו 6 מכות חרב לראשו אותם קיבל בקרב מינדן (Minden) בשנת 1759. למרות הפציעות הללו ת’ורל היווה דוגמא בכל מה שקשור לכושר ובשנת 1787 התעקש לצעוד יחד עם הגדוד שלו, למרות שהציעו לו לנסוע במרכבה של הקצינים.צניעותו התבטאה לא רק ברצונו לצעוד כמו כולם למרות שהגיע לגיל 89 אלא גם  סירובו לקבל קידום וכתוצאה מכך הוא נשאר רב”ט כל השירות הצבאי שלו. בשנת 1792 הוא פרש מהצבא וניתן לדמיין אותו בשיחת השחרור אומר למפקדו “הייתי ממשיך עוד קצת אבל המפקד, כואבת לי עצם הפז”מ).

ז'אן ת'ורל מקבל את אות ליגיון הכבוד מידי נפוליון. מקור תמונה ויקיפדיה
ז’אן ת’ורל מקבל את אות ליגיון הכבוד מידי נפוליון. מקור תמונה ויקיפדיה

ז’אן ת’ורל זכה להיות מהראשונים שקיבלו את אות ליגיון הכבוד מידי נפוליון בשנת 1802 בזכות שירותו ארוך השנים והוא צירף אותו לשלוש מדליות החרבות, אשר כל אחת מהן ניתנה לו על שירות של 24 שנה בצבא הצרפתי (הוא החייל היחידי שהגיע אי פעם להישג הזה). ז’אן המשיך לחיות בבריאות תקינה עד שנת 1807, כאשר מת לאחר מחלה קצרה.

מי הייתה האישה הראשונה שקיבלה את אות ליגיון הכבוד?

להבדיל מז’אן ת’ורל מארי שלינק ( Marie Schellinck1757-1840)  לא נולדה בצרפת אלא בגנט שנמצאת בבלגיה של ימינו. בעוד שז’אן התגייס לצבא בגיל 18, החליטה מארי להתגייס לגדוד הבלגי של צבאות המהפכה הצרפתית בגיל 35 וזאת בעקבות תמיכתה בעקרונות המהפכה. מכיוון שנשים לא יכלו לשרת באותה תקופה החליטה מארי שהפתרון הפשוט ביותר לבעיה הזאת היא ללבוש בגדי גברים ומשום מה לאף אחד בצבא הצרפתי זה לא הפריעה. זמן קצר אחרי גיוסה בשנת 1792 היא כבר נלחמה בקרב ז’מאפ (Jemappes) בו נפצעה קשה. בדומה לז’אן ת’ורל, גם היא הצליחה להתאושש מפציעתה תוך זמן קצר יחסית וכעבור מספר חודשים קיבלה דרגת סג”מ והפכה לקצינה. היא עזבה את השירות הצבאי בשנת 1796 בעקבות נישואיה לסגן לואי-ז’וזף דקמראן (Louis Descamrin) וליוותה אותו בזמן מסע הקרבות האיטלקי של נפוליון בו הוא השתתף.

האגדה מספרת שמארי הייתה האישה הראשונה שקיבלה את אות ליגיון הכבוד, בעקבות השתתפותה בקרבות רבים בהם לכאורה השתתפה, כגון ארקול (Arcole) ואוסטרליץ. על פי האגדה הדבר קרא בשנת 1808, כאשר נפוליון ביקר בגנט. אולם, לא באמת קיימות עדויות מוצקות על כך שמארי, שכאמור פרשה מהצבא הצרפתי בשנת 1796, באמת השתתפה בקרבות הללו ושהיא באמת קיבלה את המדליה (התמונה למעלה צוירה בשנת 1890).  אז אם מארי שלינק לא הייתה האישה הראשונה שקיבלה את אות ליגיון הכבוד, מי בוודאות יכולה לטעון לתואר?

מארי שלינק מקבלת את אות לגיון הכבוד מידי נפוליון. מקור תמונה: ויקיפדיה.
מארי שלינק מקבלת את אות לגיון הכבוד מידי נפוליון. מקור תמונה: ויקיפדיה.

לאישה הזאת קוראים אנז’ליק ברולון (Angélique Brûlon 1772-1859). היא התגייסה לצבא בעקבות בעלה ונלחמה בעת המצור על קורסיקה בשנים 1792-1799. בתחילה התחפשה אנז’ליק לגבר, אולם לאחר אחד הקרבות התגלה שהיא אישה. זה לא הפריע למפקדיה להשאיר אותה בצבא מכיוון שהייתה לוחמת טובה וידעה להילחם היטב בחרב ובפגיון. בשנת 1797 לאחר שקיבלה מספר מכות חרב לראשה היא ביקשה להתקבל לארמון ה”אינווליד” שבפריז, אולם לבירוקרטיה הצרפתית לקחו 7 שנים תמימות לאשר את הבקשה. אנז’ליק השתחררה מהצבא הצרפתי בשנת 1804 בדרגת סגן ובאותה שנה הגיש המרשאל ברתייה (Berthier) בקשה לנפוליון לתת לה את אותה ליגיון הכבוד. הבקשה סורבה ומי שנתן לה בסופו של דבר את האות היה אחיינו של נפוליון, הידוע בתור נפוליון השלישי,  אשר נתן לה את האות בטקס רב משתתפים.

מוזיאון לגיון הכבוד בפריז

MUSEE DE LA LEGION D HONNEUR

את סיפורם של ז’אן ת’ורל, מארי שלינק, אנז’ליק ברויון ואחרים ניתן לשמוע במוזיאון ליגיון הכבוד שבפריז. למוזיאון הזה יש את כל מה שצריך על מנת להפוך לאחד המוזיאונים הפופולריים בפריז. הוא נמצא בארמון מקסים מהמאה ה-18, הוא מכיל סיפורים מרתקים על מסדרי אבירים ועל ליגיון הכבוד והכי חשוב הוא חינמי. אז מדוע, ככל הנראה מעולם לא שמעתם עליו? לדעתי הסיבה הראשונה היא ההעובדה שהוא נמצא בצילו של מוזיאון אורסיי המפורסם שחולק איתו את אותה כיכר. הסיבה השנייה היא ששעות הפתיחה שלו מוגבלות יחסית (לרוב בין 13:00-18:00). למרות זאת, אני אני ממליץ בחום, במיוחד לפרנקופילים מתקדמים שכבר היו מספר פעמים בפריז, לבקר במוזיאון הזה ולהנות מיפי העיטורים והסיפורים שמסתתרים שם. ואם תהיו בפריז בזמן שאני אהיה שם, אשמח לסייר במקום יחד אתכם.

לאתר המוזיאון

מחפשים עוד מוזיאונים מיוחדים בפריז?

כל מה שאתם צריכים לעשות זה להיכנס לדף האטרקציות הפריזאיות שלי ואם בא לכם דווקא לצאת מפריז, אז אל תפספסו את העמוד הזה.

  • 65
  •  
  •  
  •  
  •  

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.