הסיפור מאחורי פסל השלום בלובר מחזיר אותנו לאפריל 1802, כמעט חודש לאחר חתימת הסכם השלום של אמיאן Paix d’Amiens בין אנגליה לצרפת.
הוחלט להנציח את הארוע החשוב באמצעות מונומנט הולם. לשם כך נפתחה תחרות בקרב האמנים. אך חבר השופטים לא בחר איש. הרעיון להקמת מונומנט מיוחד לא נגוז, כפי שניתן להתרשם ממאמר שפורסם באוגוסט 1802, שהצהיר כי יש להכריז על כהונתו של בונפרטה כקונסול לכל ימי חייו . תוך כדי כך, תיאר המאמר את המונומט שיש להקים לכבודו : “יהיה זה פסל של האנשת “השלום” המחזיקה בידה האחת את ענף עץ הדפנה המסמל ניצחון ובשניה את צו הסינט, ובכך תשמש עדות להכרת התודה של העם לעולמי עד “.
היצירה שאמורה היתה להיות עשוייה שיש הוזמנה אצל הפסל שודה . לאנטואן דני שודה Antoine Denis Chaudet (1763-1810) היתה אמנם קריירה קצרה של עשרים שנה בלבד, אך די היה בכך כדי להפוך לפסל החשוב והמשפיע ביותר של תקופת נפוליאון. הוא זה שפיסל את דמותו של נפולאון שהתנוססה על העמוד בכיכר ונדום עד 1814.
כיצד נוצר פסל השלום
מעט שרד מיצירותיו ואחת מאלו היא התבליט המוקדש לנאמנות למולדת שמעטר את שדרת העמודים בפנתיאון, עדות נדירה לסגנון המונומנטלי בתקופת המהפיכה. מאוחר יותר, שודה מאמץ בעיקר נושאים לקוחים מן העת העתיקה , בהתאם לרוח התקופה הניאו-קלסאית בה חי. הוא גם העריץ את יצירותיו של הפסל האיטלקי קנובה ולמד ממנו רבות. את הדגם לפסל “השלום” סיים שודה ב-1805. ואז, החליט נפולאון שהפסל יהיה יצוק כסף ולא מגולף בשיש. אך מהיכן ניתן להשיג את הכמות הנכבדה הנחוצה ליציקת הפסל?
ויואן-דנון (Vivant-Denon), מנהל מוזיאון הלובר דאז (על שמו קרוי אחד מאגפי המוזיאון עד היום) ויועצו של הקיסר נפולאון לענייני אמנות, הציע להתיך 4 פסלי מלאכים עשויים כסף מאוסף המוזיאון , בטענה שממילא לא היה בהם תועלת כעיטור . היו אלה מלאכים שנלקחו ממונומנט של המלך לואי ה-13 ולואי ה- 14 וניצלו בזמן המהפיכה.
ואכן ארבעת פסלי המלאכים הותכו בשנת 1806 ע”י הצורף ז’אן-פטיסט שרה ) Jean Baptist Cheret). הפסל הסופי יצוק כסף, כסף מצופה זהב , ארד וארד מצופה זהב, הושלם והוצב תחילה בגני הטויילרי ב- 1807. ביצירתו שנועדה להאדיר את האימפריה של נפוליאון, השתמש שודה במוטיבים לקוחים מן הפיסול של העת העתיקה, במיוחד בדמויות האלים גדולי המימדים שהיו עשויים שנהב וזהב (המוכרים בתולדות האמנות במינוח פסלי הכריזואלפנטין chryséléphantines), שרובם השתמרו בתיאורים ספרותיים בלבד.
שודה שימר את תחושת המונמטליות (גובהו של הפסל הישוב שלו 1.60 מ’), הזקיפות מעוררת יראת כבוד והחומרים היקרים. הוא עושה שימוש באטריבוטים מוכרים בהקשר זה כמו קרן השפע אותה מחזיקה “השלום” בידה, אמירה סימבולית ברורה ליתרונותיו של השלום המביא שגשוג ורווחה.
שודה מתגלה כמיומן היטב ברזי הפיסול הקלאסי ושום פרט לא נעלם מעיניו, כולל התסרוקת וקישוטיה המוקפדים, קפלי הבגד, ומעל הכל הפנים, הפיזיונומיה בנויה לפי הקנון הקלאסי , חזרה מודעת לאמנות ולמסרים של הפיסול העתיק. את הפסל ניתן להקיף והקפדה על פרטים ניכרת בכל צדדיו, גם צידו האחורי. הפסל המרשים של “השלום” , מוצב באגף רישליו במרתף, באולם 31, במוזיאון הלובר.
