עושים שכונה – קומדיה צרפתית חדשה של מוחמד חמידי

עושים שכונה באדיבות עדן סינמה
ניווט מהיר בתוך הכתבה

פרד ברטל הוא המנהל הכריזמטי של משרד פרסום פריזאי. אחרי שבפשיטה של רשויות המס נתגלו אי סדרים בחברה נאלצים להעביר את המשרדים בן לילה לפרבר הידוע לשמצה לה קורנב (La Courneuve). פרד מוביל את משימת המעבר לשכונה החדשה, שם הצוות פוגש את סמי, צעיר שגדל בפרברים, שמציע להם להדריך אותם וללמד את החוקים הבלתי כתובים של הסביבה החדשה.

קומדיה חברתית נוספת של הבמאי מוחמד חמידי ("הפרה ז'קלין", "דרכון לאלג'יר"), בכיכובו של ז'יל ללוש ("סה לה וי", "בידיים טובות").

ראיון עם הבמאי מוחמד חמידי

ש: איך עלה הרעיון ?

ת: חשבתי על הרעיון כבר לפני כעשר שנים, כשהגעתי לבקר חבר שעובד באיזור בונדי, שהיה איזור של סחר חופשי. ראיתי בלובי של הבניין תיבות דואר של עשר חברות, אבל רק שתי חברות פעלו בבניין. היתר השתמשו בכתובת כדי לגבות את מענקי התמיכה שהובטחו על ידי המדינה לחברות שיפעלו באיזור, אם זה הנחה במיסים או הנחה בתשלומים אחרים ועוד.

באותה עת היינו בגן עדן של מיסוי, וכל הנושא של איזור סחר חופשי עניין אותי מבחינה סוציולוגית וכלכלית. הפער שנוצר בין הכוונה לקדם את האזורים הללו, לגשר על פערים חברתיים והניסיון לשפר את רמת החיים של התושבים לבין המציאות בשטח היה גדול, והוליד סיטואציות שאפשר לקחת לכיוון מרתק. תמיד הטרידה אותי המחשבה על אפליה מתקנת. אולי היא מטפלת באי השיוויון, אבל היא לא מטפלת בבעיה לעומק. אלה נושאים רציניים ובעלי משקל, אך בסרט העברתי אותם בצורה קומית, זה תמיד יותר יעיל והרבה פחות מטיף.

ש: בכל הסרטים שלך אתה מפגיש בין שני עולמות שלא מגלים הבנה אחד כלפי השני ומבלי להכיר אחד את השני. מה מעניין אותך במפגש הזה?

ת: הפרברים הם עולם שאני מכיר בצורה הטובה ביותר. נולדתי בפרבר בונדי, וזו שכונה בה גרתי רוב ילדותי. בזמנו פרסמתי בלוג בשם "הבלוג של בונדי". הייתי גם מורה לכלכלה בשכונת בוביני. והייתי עד למספר רב של התנגשויות בין שני עולמות, חוסר הבנה תרבותי שנגרם כתוצאה מכך, וההבדל הנורא בין המציאות לבין הדימוי שיוצרים כמה עיתונאים פריזאים.

האנלוגיה מתקשרת לסצינה בסרט בה מציג סמי את האוטובוס של קורנב לעובדי החברה כאילו הם צופים בחיה בגן חיות. ככה חשתי כשאיזה עיתונאי ביקש ממני שאהיה המדריך שלו בשכונה. המילייה הפריזאי שאני מתאר בסרט הוא בעל כוונות טובות. ברור שלעובדים יש דעות מוקדמות על הפרברים אבל בסופו של דבר אנחנו מבינים ששתי הסביבות הם מאד דומות אחת לשנייה.

הם גרים באותה מדינה, יש להם את אותה תרבות, אותן נקודות מחברות. אבל מצד שני מה שמאפיין את עובדי החברה היא העובדה שיש להם עבודה שמבטיחה להם מעט ביטחון ונוחיות. והם יותר בטוחים מאשר סמי או מראינה שמגיעים ממעמד נמוך יותר ונתקלים בקשיים. מריאנה אומרת שלמרות שיש לה השכלה היא עובדת במקדונלדס כי הם היחידים שענו לה כששלחה לעשרות חברות קורות חיים. היום אפלייה בקבלה לעבודה ובמגורים היא מציאות בצרפת.

לא פעם שמעתי אנשים מהשכונה אומרים "כבר יותר משנתיים לא דרכה כף רגלי בפריז". הם לא יוצאים מן השכונה, ונשארים במעגל סגור. וכמו שפריזאים רבים לא מגיעים לשכונות והמפגש היחידי הוא ממה שהם מקבלים מהמדיה, גרתי בבונדי שנים רבות והיו מעט מאד עיתונאים, מפיקים, שחקנים וחברים שחצו את כביש הטבעת, המקיף את פריז, ובאו לפגוש ואתי.

ב- 99 אחוז מן המקרים הייתי אני צריך לנסוע לפגוש אותם. וכשהם הגיעו הייתי שומע תמיד, סוף סוף, בעצם זה לא כל כך רחוק, או זה סביבה נחמדה. וזה מתקשר לסטראוטיפים שהפרברים הם אלימים. שבני השכונות לא יודעים לדבר. הקומדיה בסרט מבוססת על הדעות הקדומות וההתייחסות אליהן.

ש: אתה לא חוסך מאף אחד, אתה יורד גם על תושבי השכונות וגם על הפריזאים. האם אנחנו צריכים לאהוב אנשים כדי ללעוג להם מבלי להיות מרושעים?

ת: אלה האנשים שלי, המשפחה שלי, החברים שלי, זה העולם שלי ולכן ההחלטה היא תמיד להיות עדין ולא להעליב. בסרט שלי רצתי להראות את כל קשת הצבעים  שניתן למצוא בשכונה. יש את אלה שרוצים להצליח, אלה שעושים שטויות ומעשי פשע קטנים, ואחרים. ואז מגיע הדור החדש הילדים שמחפשים איך הם יגרדו 20 יורו ויקנו ממתקים. הילדים שיכולים למצוא את הדרך הנכונה רק אם ימצאו את האנשים הנכונים. עוד בילדות שלהם נוכל לראות לאן הם יגיעו, להיות אנשים חיוביים כמו סמי או פושעים כמו אחרים.

ש: מה היו הדברים הראשונים שרצית לעשות בכתיבה?

ת: רציתי לעשות קומדיה מצחיקה לשמה. הסרט הראשון שלי "דרכון לאלג'יר" היה קומדיה דרמטית. "הפרה ז'קלין" קומדיה חברתית. עכשיו רציתי לעשות קומדיה שדומה יותר לכל מה שאני עושה בשנים האחרונות עם הקומיקאי ג'מל דבוז, או עם מאליק בן טהאלה, בהצגות היחיד שלהם. הומור, פאנצ'ים, קצב וסיטואציות מיידיות. ההעדפה שלי היתה שזה יהיה מצחיק, ואז רציתי שהמציאות תתערבב עם ההיסטורי. מה שמעניין אותי זה תמיד לטפל בדברים שהם על קצה המציאות.

ש: איך היו הצילומים בלה קורנב?

ת: האווירה בשכונה היתה מאד קוּל. רצתי לצלם שם כי רצתי להיות קרוב לפריז, על אף שבמציאות היינו צריכים לצלם בשכונה אחרת. רוב הניצבים והתפקידים הקטנים מגיעים משלוש שכונות, ארגנו הקרנה של הסרט שבה רוב הקהל הגיע מהשכונות, וחלק מפריז ומה ששימח אותי שכולם צחקו ביחד באותם מקומות, באותם רגעים ומאותן סיטואציות.

אני חושב שיש שתי דרכים מוכרות לצלם בשכונות האחת היא ריאליסטית שמראה, דילרים, שוטרים, חבר'ה שיצאו מבתי הסוהר ואלימות.  או בדרך השנייה של להגחיך את השכונות, להציג אותן בדרך אבסטרקטית או מאד קריקטורית. לא רציתי לעשות את זה באף אחת מן הדרכים. למרות שבדגש ששמתי על הקומדיה כל הדמויות וכל המצבים הם ריאליסטיים.

ש: ספר לנו בבקשה על דמותו של ז'יל ללוש בסרט.

ת: הוא מגלם בסרט יזם שיעשה הכל כדי להציל את החברה שלו. אדם חרוץ שידאג לעובדים שלו ואיש משפחה שידאג לאשתו ובנו. מה שמעניין אותי בו זה שהוא אינו קריקטורה של בובו (בוהמיין/ בורגני). הוא מתגלה בכל האישיות האמינות והפגיעות שלו.

ראיון עם השחקן הראשי ז'יל ללוש

מה שמשמח אותי זה שיש במאים כמו מוחמד חמידי שיעביר את המסר שהסרט הזה מביא.

ש: איך אתה מתאר את הדמות שלך?

ת: פרד הוא בחור שנמצא במרוץ אחרי עוד כסף עוד דברים שיוסיפו לו נוחיות, עוד אהבה, הוא במרדף אחרי אשתו ובנו, אחרי העובדים שלו. הקיום שלו הוא במרתון בן זממנו שכולנו מכירים. אולם המפגש בין שתי התרבויות יאפשר לו להיפתח סוף סוף. השיר של אלן סושון "בדידות אולטרה מודרנית" מייצג את הדמות שלו. אדם שכלא את עצמו בעבודה שלו.

ש: האם פרד דומה לך?

ת: בכמה מובנים כנראה שכן, כמו פרד אני אוהב להיות מוקף באנשים, כמוהו אני אוהב את המודעות לחברה, ואת כל מה שיכול לחבר ביננו. היו לי כמה פגישות עבודה עם מוחמד לפני הצילומים אבל באופן כללי הדמות שלו נוצרה היטב כבר בשלב הכתיבה. הדמות היתה כתובה כל כך מדויקת שרק היה צריך לשחק אותה. תמיד היתה לי שאיפה כמוסה לשחק מנהל עסקים העובד מסביב לשעון כמו הרבה אנשים היום, וגם לטול חלק בסרט כל כך חיובי על השכונות. המיועד לכל מי שרוצה להתבונן עליהן בדרך אחרת.

ש: אתה נולדת בסאבוני סור אורג, גדלת בפונטיבלו האם הכרת את הפרברים?

ת: כן כי סאבוני זה גם פרבר. נולדתי שם, וחייתי שם עד גיל 10. אפילו שאחר כך חייתי בפונטיבלו, הרבה לא השתנה. שמרתי על קשר עם רבים מחברי הילדות שלי. כשהראפ התחיל להיות פופולרי שמעתי הרבה עם החברים שלי. באותן שנים הינו מתערבבים אחד עם השני הרבה יותר מאשר היום.

ש: האם אתה יכול לומר שמלבד קומדיה יש לסרט גם מסר פוליטי?

ת: כמובן, זה מאד ברור. מה שאנו אוהב זה שהמסר לא ניתך עלייך בפטיש אלא בסימני מים. הוא מאד נוכח גם כשאתה צוחק.

ש: הראיה שלך את עבודת הבמאים השתנתה בעקבות העבודה על הסרט שלך "לשחות או לא להיות".

ת:  למען האמת כשאני על תקן שחקן, אני שחקן נקודה. אני כאן כדי להתחבר לדמויות שמסביבי, להביא את הצבעים של הדמות. התפקיד שלי הוא לשרת הסיפור ואת הדמויות האחרות. ולהוציא אותי מחיי היום-יום שלי. זה יהיה לא הוגן להתבונן על העבודה של הבמאי ולשפוט אותה.

אודות השחקן הראשי ז'יל ללוש

אחד השחקנים המוכרים ביותר בצרפת, בעל ניסיון גם כבמאי וכתסריטאי. בן 46, בן לאב יהודי ואם קתולית. ללוש שיחק בסרטים רבים, בהם הרבה לעבוד עם חבריו, איוואן אטאל, גיום קאנה, וז'אן דוז'רדן. הוא כבר ביים שני סרטים בשיתוף פעולה עם במאים נוספים וקליפים לזמרים צרפתיים.

כשחקן הוא נראה לאחרונה על המסכים בארץ בסרט "סה לה וי" של נקש וטולנדו עליו היה מועד לפרס הסזאר לשחקן משנה. כמו כן, היה מועמד פעמיים נוספות בעבר לפרס כשחקן. לפני כשנה הסרט שיצר כבמאי "לשחות או לא להיות" היה מועמד ל- 10 פרסי סזאר  שונים והוא מועמד לפרס הבמאי ולפרס התסריטאי, כמו כן זה היה הסרט המצליח ביותר בקופות בצרפת לשנה זו, ונבחר לפתוח את פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2019.

בנוסף הוא מועמד לפרס השחקן הראשי על תפקידו בסרט "בידיים טובות" שהוקרן גם הוא בפסטיבל הקולנוע הצרפתי. ללוש התארח השנה בפסטיבל הקולנוע הצרפתי וקיים מפגש עם עיתונאים ויוצרים.

אודות הבמאי מוחמד חמידי

נולד בבונדי בשנת 1972. החל את דרכו כמורה לכלכלה וניהול בבית ספר בבוביני. הוא הקדיש את זמנו לחינוך צעירים בשכונות של פריס. בין השנים 2005 עד 2006 עבד כפרשן מדיני עבור ערוץ קנאל פלוס ויסד בלוג – הבלוג של בונדי. הוא גם מוזיקאי ועבד לראשונה עם הקומיקאי ג'מל דבוז כשכתב את המוסיקה בשנת 2006 לג'מל קומדי קלאב.

כך החל שיתוף הפעולה בין השניים ומוחמד הפך למנהל האמנותי של קיסמן הפקות. הוא יסד את פסטיבל הקומדיה של מרקש, אותו הוא עדיין מנהל אומנותית. היה שותף ליצירת תוכנית היחיד של ג'מל דבוז "הכל אודות ג'מל". לאחר שעבד מספר פעמים כבמאי בהצגות תיאטרון ותוכניות טלוויזיה. הוא ביים את סרטו הראשון "דרכון לאלג'יר". זהו סרט אישי על נושא הזהות, שהוצג בהצלחה גם בארץ. חמידי עבד עם אותו הצוות גם על סרטו השני "הפרה ז'קלין" שזכה להצלחה יפה בישראל. סרטו הבא Une belle équipe צפוי לצאת בצרפת.

Last Updated on 08/08/2020 by צבי חזנוב

שתף אותי בפייסבוק
צייץ אותי בטוויטר
שלח אותי באימייל
נעץ אותי בפינטרסט

הגענו לסוף הכתבה. אם בא לכם להמשיך לקרוא, הנה עוד כמה כתבות, שלדעתי, תאהבו:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

הפרנקופילים נמצאים לא רק באתר:

קבוצות פייסבוק העוסקות בצרפת (למקרה ותרצו להתייעץ עם פרנקופילים נוספים לגבי הטיול הבא שלכם):

עדכונים מהבלוג ועוד דברים טובים פעם בשבוע

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם או להעביר את פרטי הדוא"ל לגורמים אחרים.

האתר משתמש בעוגיות (ולא רק מדלן) על מנת לספק לאורחיו חווית משתמש איכותית. ניתן לקרוא על כך עוד בדף העוסק בפרטיות ותנאי השימוש.