הפעם הראשונה שטיילתי בפריז התרחשה בשלהי המאה הקודמת, לפני 26 שנה בדיוק. הייתי אז ילדונת נשואה טריה בת 21. בעלי הדנדש ואני נשלחנו ביוזמת חמותי שתחיה ובחילטור של חברת התיור "שקרני טורס" השם יקום דמנו, לטיול עצמאי בלונדון ובפריז. ע"פ התכנית- השבוע הראשון יוקדש ללונדון, והשבוע השני לפריז. ההתאהבות שלי בלונדון היתה מיידית. ממש כמו שאם מתאהבת בתינוק שלה מיד אחרי הלידה- ביני לבין לונדון נוצר בונדינג טוטאלי, כבר עם נחיתתנו בהית'רו. היתה לי מן הרגשת דז'וו משונה שחזרתי הביתה ובמהלך אותו שבוע קסום, לונדון ואני התאמנו זו לזו כמו כפפה ליד, כמו קופסת טאפרוור למכסה ההרמטי שלה, כמו סקונס לקלוטד קרים, כמו תה חם לספל הבון צ'יינה מתוצרת רויאל דולטון.
כמו…
נו, הבנתם את הרעיון- לונדון ואני נועדנו זו לזו מהרגע הראשון. אז שלום קוראים לי איילת ואני אנגלופילית.
לפני שנמשיך, כבר נרשמתם לעלון שלי?
הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם בשבוע.
הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם או להעביר את פרטי הדוא"ל לגורמים אחרים.
ואז הגיעה פריז…
ובחזרה לירח הדבש: בתום השבוע הראשון והמופלא בלונדון, הגיע תורה של פריז. אני מזכירה- כל זה קרה בשלהי המאה הקודמת, לפני עידן האינטרנט, לפני עידן היורוסטאר, לפני עידן השיתופים. חברת "שקרני טורס" פסקה כי הדרך הטובה ביותר לעבור מלונדון לפריז היא באמצעות רחפת. רחפת היא ספק כלי תחבורה ספק מכשיר עינויים. היא מרחפת במהירות גבוהה מאד מעל פני הים, כשהגלים המכים בתחתיתה, הופכים את הנסיעה לאפקט לונה פארק. וכך לאחר שהקאתי את נשמתי שלוש פעמים הגעתי ירוקה ומעולפת לפריז. נהג המונית שעליה עלינו הסתובב איתנו כשעה ברחבי העיר, עד שלבסוף הוריד אותנו בפתח המלון לא לפני שגבה מאיתנו מחיר שערורייתי. למחרת, לאור יום- גילינו שהמלון היה ממוקם ברחוב הסמוך למקום שבו עלינו על המונית, מרחק דקת נסיעה.
המלון, ששווק לנו ע"י חברת "שקרני טורס" כמלון ארבעה כוכבים התגלה כבית זונות. ליד דלפק הקבלה הוצב מכשיר אוטומט למכירת סיגריות ולידו אחד גדול יותר למכירת קונדומים. בלילות נשמעו טריקות דלתות, חריקות קפיצים, צווחות וציחקוקים. את דלת החדר נעלנו מבפנים, והצמדנו אליה את השידה לאיבטוח.
אוי, כמה שאני הייתי מסכנה בלילה הראשון שלי בפריז…
חמי שיחייה, מאד המליץ לנו לטייל בסימטאות פיגאל דווקא בשעות הערב. וזו היתה הזדמנות מצוינת לראות בפעם הראשונה זונה ממין זכר, דראג קווינס וקוקסינלים. כאמור, הייתי אז ילדה צעירה, טובה וחסודה ופריז הכניסה אותי לסוג של שוק.
בכל מקום היו גרפיטי מכוערים מרוחים על הקירות, בכל קרן רחוב עמדו כייסים בפוטנציה, ואני רק רציתי לעוף משם ולחזור הביתה. או ללונדון. יותר נכון רציתי ש"הביתה" שלי יהיה לונדון.
פריז – חוויה מתקנת
השנים חלפו. בסיועו האדיב של בעלי הבאתי לעולם שני ילדים מתוקים, איתם נהנתי לפזז בכל קיץ בין ההרים והגבעות המוריקות שברחבי אירופה במסלול שכל המשפחות הישראליות עוברות: היער השחור- הולנד- אוסטריה- אגמים באיטליה, וחוזר חלילה. עד שלפתע, יום אחד, הילדים שלי הושיבו אותי לשיחה ואמרו לי: "אמא, השנה אנחנו רוצים טיול עיר, רצוי עם יורודיסני בקירבת מקום ושיהיו הרבה קרואסונים ברקע. אמא, הגיע הזמן לשחרר ולתת לפריז צ'אנס נוסף.
וכך קרה, ששני עשורים לאחר הטראומה הפריזאית הידועה לשימצה במשפחתנו- יצאנו לפריז לעבור חוויה מתקנת.
מועצת העיר פריז קיבלה החלטה מיד עם נחיתתנו בשארל דה גול, להשתדל עבורנו אקסטרא על מנת לפצות על הפעם הקודמת. במשך 10 ימים ביולי, העיר כולה היתה מגוייסת עבור המשימה- החל ממגדל אייפל וכלה באיש של הקוסקוס משוק הילדים האדומים. מועצת העיר שיכנה אותנו בדירה ברובע ה- 15, בקומה ה- 11 כשהנוף הנשקף מהחלון הוא של האייפל
מגדל אייפל המאהב המתכתי שלי
האייפל קרץ לנו דרך המרפסת וקרא לנו לבוא אליו. צעדנו אליו ברגל, וכשהגענו למרגלותיו, גילינו כי התור לעליה הוא מטורף, ועל כן החלטנו ללכת לכיוון השאן דה מארס, ולהצטרף להמונים שהיו שרועים על הדשא. בשלב מסוים, האייפל החליט לקחת את העניינים לידיים ולרכך אותנו עוד טיפה. בשעה 22:00 בדיוק הוא הדליק את המנורות המנצנצות שלו, וזה היה רגע הפיוס. כולם מחאו כפיים, וגם אנחנו. מאותו רגע האייפל זכה לכינוי החיבה "אייפליקו", וכמה שיישמע מוזר- התאהבנו במגדל מתכת. האייפליקו הגדיל לעשות, וכמו המאהב הבלתי נלאה שהיננו- בכל שעה עגולה במהלך הלילה הוא נדלק ונצנץ במשך חמש דקות רצופות, כך עד אור הבוקר. ומי לא תתאהב אחרי לילה כזה?
חוויה מתקנת בבולאנז'רי, בנוטרדאם ועוד
בבוקר, פריז המשיכה להתחנף אלינו והיא מיקמה בולונז'רי בול מתחת לבית שלנו. הקרואסונים הרכים והבגטים הטריים בכל בוקר בליווי הבונז'ור החביב שעימו התברכנו עם כניסתנו ועם צאתנו, המשיכו לרכך את ליבנו.
אחרי הקרואסונים והבגטים מהבולונז'רי השכונתית, היה זה תורו של הנוטרדם. טיפוס ב-387 המדרגות הלולייניות הוביל אותנו אל מרומי הקתדרלה וביחד עם המפלצות של הנוטרדם, צפינו אל הנוף הקסום.
ביורדנו מהנוטרדם, היתה זו המשמרת של הכלבו BHV העצום לרכך את ליבנו. והוא עשה זאת בטכניקה מאד זולה, ליטרלי. הוא לימד אותנו מילה חדשה ויפה בצרפתית- סולד, שהיא המקבילה למילה האהובה עלינו עד מאד באנגלית- סייל.
לאט לאט, כשליבנו מרוכך, התחלנו לגלות דברים קסומים.
גילינו ששער הניצחון הקטן עומד בקו אחד ישר עם האובליסק ועם שער הניצחון הגדול.
גילינו את הפאסז'ים המקוריים בשדרות מונמרט ואת קסמו של המונמארטר
וגילינו, שהמונה ליזה, אחרי כל השנים האלה- עדיין מחייכת.
השתטחנו על קברו של נפוליון,
ועלינו על מגדל המונטפארנס כדי להשקיף על האייפליקו שלנו
וגם עלינו על כדור פורח
וראינו את העיר ממעוף הציפור
בצהריים התפקנקנו כמו פריזאים אמיתיים על הדשא ואפילו הרחקנו בטיולנו עד יער בולון.
ובשוק הילדים האדומים הסבנו לשולחנו של הדוד המרוקאי שהכין את הקוסקוס הכי טעים שאכלנו, ever.
בתום עשרת הימים האלה, מועצת פריז התכנסה וסיכמה כי מבצע חיבוב פריז על איילת גזית ומשפחתה נחל הצלחה גדולה.
עד כדי כך היה מוצלח המבצע, שאפילו נעצבתי לעזוב. אז איך אמר ריק בליין לאילזה לונד?
"we will always have paris".
קצת על הכותבת:
איילת גזית היא אמא לשני ילדים, מרפאה בעיסוק התפתחותית בעלת קליניקה פרטית לריפוי בעיסוק לילדים בהוד השרון.
ובנוסף היא בעלת הבלוג "איילת מטיילת" בו היא משתפת בחוויות הטיולים שלה.
- קישור לבלוג שלי
- קישור לאתר של הקליניקה שלי
הכתבה עודכנה לאחרונה בתאריך
