דף הבית » תרבות צרפת » היסטוריה » המדריך המלא להיסטוריה של פריז חלק 4: ממלחמת העולם הראשונה ועד ימנו

המדריך המלא להיסטוריה של פריז חלק 4: ממלחמת העולם הראשונה ועד ימנו

בכתבה הקודמת עסקנו בתקופה הסוערת והדינאמית ביותר בהיסטוריה של פריז, תקופת המהפכות הגדולות של סוף המאה ה-18 ורוב המאה ה-19. תקופה שבה ידעה צרפת כמעט כל סוג של שלטון אפשרי ממונרכיה ועד קומונה חצי אנרכיסטית. אולם, אם חשבתם שהמאה ה-20 תהיה תקופה שקטה ורגועה יותר אז טעיתם לחלוטין…..

פריז בזמן מלחמות העולם 1914-1944

ב 28 ביוני 1914 נורו למוות יורש העצר של הקיסרות האוסטרו-הונגרית ואשתו בעיר סראייבו. כתוצאה מכך החלה אירופה גולשת במהירות לעבר מלחמה עולמית בגלל שרשרת בריתות, אשר הכריחו כל מעצמה להתגייס לטובת בעלת בריתה. צרפת שהייתה בברית עם רוסיה ואנגליה מצאה את עצמה עומדת מול גרמניה, אשר חשה לעזרתה של בעלת בריתה אוסטרו-הונגריה, שניצלה את הרצח על מנת לפלוש לסרביה. נשמע מסובך, אולי השיר הזה יעזור לכם להבין זאת:

כאשר החלה המלחמה פלשה גרמניה לבלגיה ומשם בתנועת איגוף דרומה. הצבא הצרפתי והבריטי הופתעו מהאסטרטגיה הגרמנית וצבאות גרמניה הגיעו קרוב מאוד לפריז במה שנראה כמו חזרה על מלחמת פרוסיה צרפת. אולם אז גנרל גאלייני (Galigani), המפקד הצבאי של פריז, אסף כח צבאי משמעותי ובזכות נהגי המוניות של עיר האורות הצליח להביא את החיילים לנהר המארן (Marne) ולתקוף את האגף הגרמני ובכך להרחיק את צבא האויב מפריז (בעלי המוניות דרך אגב, לא התביישו לגבות תשלום מלא מהחיילים). התוצאה של הקרב הזה הייתה התחפרות של שני הצדדים לאורך קו שעבר מהאוקינוס האטלנטי ועד לגבול עם שוויץ והפיכת המלחמה ממלחמת תנועה למלחמת חפירות סטטית. במהלך ארבעת השנים הבאות שכלה צרפת מליונים מחייליה ותושביה ובהם כמה מאנשי הרוח הבכירים שלה כגון שארל פגי (Charles Peguy) וגיום אפולינר (Guillaume Appolinaire), אשר נפצע קשה באחד הקרבות ומת משפעת ביום האחרון של המלחמה. פריז, במהלך רוב המלחמה לא נפגעה מכיוון שהקרבות התרחשו רחוק יחסית ממנה. אולם, בתחילת שנת 1918 פתחו הגרמנים במתקפה ותותחיהם החלו להפגיז את פריז. התוצאה הייתה כמה מאות הרוגים ופגיעה בכמה מהאטרקציות של העיר. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא נפילת הפגז לתוך כנסיית סן זן ז’רבה (Saint Gervais) בזמן מיסת יום א’, שהרגה לא מעט אנשים והחריב את גג הכנסייה. אולם, כל זאת לא עזר לגרמנים ותוך מספר חודשים, עם כניסת צבאות ארה”ב למערכה, נאלצו הצבאות שלהם לסגת ומאוחר יותר להיכנע ולבקש הפסקת אש. הפסקת האש הזאת הושגה ב 11.11.1918 בשעה 11:00.

פריז בין שתי מלחמות העולם 1918-1939 – השנים המטורפות

התקופה בין שתי מלחמות העולם בפריז נקראה ובצדק בתור “השנים העליזות” או “השנים המטורפות”. לאחר 4 שנים של מלחמה ושכול היה צורך עז בפריז לחזור ולשמוח בכל דרך אפשרית. אליהם הצטרפו לא מעט אמריקאים שהגיעו לצרפת בעקבות מלחמת העולם הראשונה והחליטו להשתקע בפריז  בזכות הדולר החזק שאפשר להם לחיות בעיר האורות ברמת חיים גבוהה ובמחיר נמוך. הדוגמא הטובה ביותר לכך הוא הסופר ארנסט המינגווי, אשר בילה בפריז את שנותיו היפות ביותר ואף כתב על כך בספרו “חגיגה נודדת”. פריז משכה אמריקאים לא רק בזכות העלות הזולה ושמחת החיים הצרפתית אלה גם בגלל הליברליות שלה. כתוצאה מכך אפרו אמריקאים רבים, שסבלו מגזענות כלפיהם בארה”ב, החליטו להשתקע בה והביאו אתם את מוזיקת הג’ז. המוזיקה הזאת הפכה מיד ללהיט בעיר האורות ועד היום ניתן למצוא בה לא מעט מועדונים מעולים בהם ניתן לשמוע ג’ז ובלוז משובחים. ובכלל בתקופה הזאת הפכה הגדה השמאלית ובמיוחד איזור מונפרנאס למרכז הבוהמה הפריזאית שהתאספו בבתי הקפה שלה שחלקם הגדול כגון לה דום (Le Dome) לה קופול (La Coupole) ולה קלוזרי דה לילה (La Closerie de Lilas) קיימים עד ימנו.

אנשי בוהמה צרפתים יושבים בבית הקפה לה רוטונד בשנת 1924. מקור צילום: ויקיפדיה.
אנשי בוהמה צרפתים יושבים בבית הקפה לה רוטונד בשנת 1924. מקור צילום: ויקיפדיה.

אולם, אסור לשכוח שאותה תקופה שידעה פריחה תרבותית כה רבה ידעה גם לא מעט קיטוב פוליטי, אשר יגרום לקריסת צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. צרפת נחלקה בין השמאל הקיצוני לימין שהיה קיצוני לא פחות. השמאל הקיצוני כלל, בין השאר את הסוציאליסטים והקמוניסטים שיצאו כנגד השיטה הכלכלית של השוק החופשי, אשר לדעתם הביאה לפרוץ המלחמה ושגרמה לעוני בלתי נסבל אצל שכבות נרחבות של העם. אליהם הצטרפו אנשי ה”דאדא” שמאוחר יותר הפכו לתנועה הסוריאליסטית שדגלו בפציפיזם והתנגדו לאורך החיים הבורגני שהיה נהוג עד אז. מולם עמדו אנשי ימין, אשר ראו בתנועה הפאשיטית שקמה באיטליה בשנות ה-20 בתור מקור לחיקוי ורצו להגן על צרפת מהשמאל הקיצוני. כתוצאה מכך סבלה המערכת הפוליטית מחוסר יציבות כרונית ובשנת 1934 אף הייתה תחושה שאוטוטו עומדת להיות הפיכה פאשיסטית בצרפת על פי המודל של “המצעד על רומא” של מוסוליני. התוצאה הייתה איחוד נדיר בין הסוציאליסטים לקומוניסטים שהביא לזכייה בבחירות ולעלייתו לשלטון של לאון בלום. ממשלתו של בלום לא החזיקה מעמד זמן רב מידי, אולם היא הספיקה לשנות את חוקי העבודה בצרפת. בין השאר צומצמו שעות העבודה היומיות והפועלים קיבלו בפעם הראשונה חופשה שנתית בת שבוע. החופשה הזאת שינתה את מפת התיירות בצרפת באופן טוטאלי ואפשרה תיירות המונים במחוזותיה השונים.

מלחמת העולם השנייה 1939-1944 – כתם בל ימחק על פריז והצרפתים

בעוד הצרפתים המשיכו להתקוטט בינם לבין עצמם הלכה גרמניה הנאצית והתעצמה. בשנת 1939 אחרי שהשתלטה על צ’כוסלובקיה ואוסטריה פולשת גרמניה לפולין וצרפת יחד עם אנגליה נאלצות להכריז מלחמה. הצרפתים, מתגייסים ללא שום חשק ומתבצרים להם בקו מאז’ינו (שרשרת ביצורים שנועדו להגן על צרפת מפני פלישה גרמנית). אולם הגרמנים מצליחים להערים על הצרפתים וב 1940 פולשים לצרפת דרך הארדנים ועוקפים את ביצורי קו מאז’ינו. התוצאה הייתה קריסה מוראלית שהפכה במהירות לקריסה צבאית. וכך תוך מספר שבועות מגיעים הגרמנים אל פריז, הצבא מוכה הדפיטיזם דורש להיכנע וכתוצאה מכך הממשלה מתפטרת ובמקומה מגיע המארשל פטן (Marechal Petain). אולם, למרות התקוות שתלו בו הצרפתים בזכות הצטיינותו בעת מלחמת העולם הראשונה, פטן מעדיף להיכנע לנאצים. כתוצאה מכך הופכת פריז לחלק מאזור הכיבוש הכגרמני (האזור שלא נשלט על ידי הנאצים ישירות הפך לדיקטטורה פאשיסטית בראשות פטן). כתוצאה מכך שארל דה גול, קצין בכיר יחסית בצבא צרפת החליט לעבור לאנגליה ולהקים את “צרפת החופשית”, ארגון אופוזיציוני שתפקידו להילחם בכיבוש הגרמני. בפועל עסק דה גול בעיקר בלעצבן את צ’רצ’יל ורוזוולט והתרומה שלו לשחרור צרפת מהגרמנים הייתה זניחה.

האנדרטה לגירוש היהודים ל Vel d'Hiv באי הברבורים ברובע ה-15. מקור צילום ויקיפדיה
האנדרטה לגירוש היהודים ל Vel d’Hiv. אי הברבורים ברובע ה-15. מקור צילום ויקיפדיה

השנים הבאות היו מהקשות ביותר שידעה פריז מכיוון שככל שהלכה מלחמת העולם השנייה והתארכה כך הכבידו הנאצים את ידם על תושביה. אולם, בעוד שלצרפתים נגרמה לרוב אי נוחות, הרי שהיהודים בפריז היו בסכנת מוות. בהתאם לדוקטרינת הפתרון הסופי הוקם בפריז “המשרד לפתרון הבעיה היהודית” שנמצא באופן פרדוקסלי בכיכר פסטורלית ליד “פלאס דה ויקטואר” (אני לוקח לשם מטיילים בטיול הפסאז’ים שלי כדי להראות להם באיזו אווירה שלווה תכננו את הרצח של יהודי פריז). במשרד הזה תכננו לפרטי פרטים את חיסולם של יהודי פריז ובשנת 1942 פשטו כוחות המשטרה הצרפתים ועצרו חלק גדול מהם, כולל ילדים והעבירו אותם לאיצטדיון אופניים ברובע ה-15 (האיצטדיון נקרא Velodrome d’Hiver או בקיצור Vel d’Hiv). באצטדיון הזה מתו לא מעט אנשים מתנאים סניטאריים מזעזעים ומי ששרד נשלח לדראנסי ומשם למחנות ההשמדה בפולין. היום ניתן לראות על קירות לא מעט בתי ספר לוחיות שחורות שמספרות כמה תלמידים יהודים למדו בהם וכמה מהם נשלחו אל מותם למחנות הריכוז. אל תטעו, אין זו יוזמה של הממשלה הצרפתית, אשר עד לנאומו של שיראק ב 1995, אף התכחשה לאחריותה לרצח היהודים. זוהי יוזמה של ארגון שלקח על עצמו לשמור על זיכרון הקהילה היהודית שהתגוררה בפריז מאז המאה ה-19 ושרק מעטים ממנה שרדו את השואה.

ומה לגבי הרזיסטאנס אתם שואלים? אכן לא מעט צרפתים התגייסו לריזסאטנס. הבעיה היא שרובם עשו זאת בשנת 1946….

פרקים מ”היה היה” על התקופה

ישנו פרק אחד מ”היה היה” שעוסק בתקופה שבין מלחמת העולם כולל מלחמת העולם השנייה:

סרטים על התקופה

הסרט הראשון עליו אני ממליץ הוא “שנים ארוכות של אירוסין” בכיכובה של אודרי טוטו, האחת והיחידה, אשר מספר את סיפורה של אישה שמנסה להבין מה אירע לארוסה בזמן מלחמת עולם הראשונה.

הסרט השני, הוא סרטו האלמותי של וודי אלן “חצות בפריז” שחלקים ממנו מתרחשים בפריז של “השנים העליזות” ומפגישים אותנו עם קהילת הסופרים האמריקאיים שגרו באותה עת בעיר האורות ובראשם המינגווי וגרטרוד שטיין.

הסרט השלישי הוא Faubourg 36, סרט מוזיקאלי נהדר שמתאר את סצנת השאנסונים של פריז בשנות ה-30. מה שמקסים בסרט הזה הוא שלמרות שהמוזיקה והשירים נשמעים כאילו נכתבו באותה תקופה בה מתרחש הסרט, הרי שכולם נכבתבו לכבוד הסרט עצמו.

הסרט הבא, בכיכובה של אודרי טוטו, האחת והיחידה נקרא “שנים ארוכות של אירוסין” והוא עוסק באישה שמנסה לפענח מה קרה לאירוסה במהלך קרבות החפירות של מלחמת העולם הראשונה. סרט פשוט נפלא עם עלילה מרתקת ומשחק מצויין (הבמאי הוא ז’אן ז’אנה, אשר ביים גם את אמלי דבר שמתבטא גם בסגנון הצילום המיוחד של הסרט).

הסרט הבא נקרא “המפתח של שרה”, הוא מתרחש בפריז בתקופת השואה ומספר את סיפור גירושם של יהודי פריז ל Vel d’Hiv ומשם למחנות ההשמדה.

ולבסוף, אי אפשר שלא להמליץ על הסרט “דיפלומטיה” שיצא ב 2014 ומתאר את הימים האחרונים של הכיבוש הגרמני ואת הסכנה שריחפה על פריז.

כתבות של “פרנקופילים אנונימיים” על התקופה

מסלול טיול בפריז בעקבות המינגווי

מסלול טיול בפריז בעקבות ג’וזפין בייקר

מסלול טיול בפריז בעקבות אדית פיאף

סיפורם הטראגי של בני משפחת קאמונדו

כשפריז כמעט נשרפה

 

פריז מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו

פריז כאמור שוחררה על ידי בעלות הברית בשנת 1944 ושארל דה גול הצליח לשכנע אותם לא להפוך את צרפת לאיזור כיבוש כפי שהפכו מערב גרמניה ואוסטריה בשנת 1945. הרפובליקה הרביעית שקמה על חורבותיהם של הרפובליקה השלישית ומשטר וישי סבלה מחוסר יציבות פוליטית חריף שנבע הן משיטת הבחירות היחסית והן משתי מלחמות קולוניאליות בהן הייתה צרפת מעורבות במהלך שנות ה-50 וה-60 (וויטנאם ומאוחר יותר אלז’יריה). בסופו של דבר בשנת 1958 הביאה החוסר יציבות לקריסת הרפובליקה הרביעית, דה גול נקרא לשוב לקדמת הבמה והקים את הרפובליקה החמישית, אשר קיימת עד ימינו. החוקה של הרפובליקה החדשה הפכה אותו לשליט כמעט אבסולוטי (לא סתם אחד הכינויים שלו היה “שארל ה-11”) אך הוא הצליח להביע יציבות ופריחה כלכלית שנמשכה עד ראשית שנות ה-70.

קפה דה מאגו - כאן נהגו לשבת סארטר, בובואר וחבריהם. מקור צילום: ויקיפדיה.
קפה דה מאגו – כאן נהגו לשבת סארטר, בובואר וחבריהם. מקור צילום: ויקיפדיה.

שנות ה-50 וה-60 התאפיינו בפריחה אינטלקטואלית ותרבותית. סארטר, בובואר וקאמי יצרו את פילוסופיית האקזיסטנציאליזם בבתי  הקפה של פריז (קפה “פלור” ו”דה מאגו” הם המפורסמים שבהם). מעט אחריהם יצר פוקו את פילוסופיית הפוסט מודרניזם, אשר התפשטה כאש בסיגריית ז’יטאן בקרב האוניברסיטאות בעולם ויצרה רעות חולות כגון ה”פוליטיקלי קורקט” (לא סתם כינו את הפילוסופיה של פוקו, כפי שכינו בעבר את העגבת, בתור “המחלה הצרפתית”). אולם במקביל לפריחת הפילוספיה, ואולי בזכותה, פרחו להם גם השאנסונים והתקופה הזאת הייתה ללא ספק תור הזהב של הזמר הצרפתי עם זמרים גדולים מהחיים כגון איב מונטאן, ברברה, ז’ולייט גרקו, אדית פיאף, ברסאנס ואחרים. כמה כסף הייתי נותן בשביל מכונת זמן שתחזיר אותי לאולמות ה”בובינו” וה”אולימפיה” של אותה תקופה על מנת שאוכל לראות אותם על הבמה…

במקביל עברה פריז מהפכה אורבנית הן על ידי בניית אזורים חדשים ומודרניים כגון “לה דפאנס” והן על ידי שימור איזורים ישנים, דבר שהיה די מהפכני לזמנו, מכיוון שלאורך ההיסטוריה העדיפו הצרפתים להרוס את הישן ולבנות משהו חדש במקומו (ראו הפרק השלישי של הסדרה הזאת). מי שעשה זאת היה אנדרה מאלרו, שר התרבות הצרפתי, אשר במקום להרוס את רובע המארה, ששנים של הזנחה הפכו אותו לאזור שאינו ראוי למגורי אדם, החליט להשקיע מיליארדים של פרנקים בלשפץ אותו. התוצאה, המארה הפך להיות לאחד הרובעים האהובים בפריז בזכות השילוב של ארמונות ישנים ובוטיקים ומקומות בילוי טרנדיים.

פריז 1968-2017 בנייה בצל דעיכה

כפי שראינו היו שנות ה-60 ללא ספק שנים של צמיחה כלכלית ותרבותית אולם כל זה החל להתהפך בשנת 1968. כמו בתקופות צמיחה ופריחה, כגון הבל אפוק, מתחת לאדמה רחשו זרמי עומק הרסניים של אנשים, אשר תיעבו את הסדר הקיים. בשנות ה-60 היו אלו הסטודנטים שהושפעו מאינדוקטרינציה מרקסיסטית ופוסט מודרניסטית. התוצאה הייתה מרד סטודנטים שפרץ ב 1968 בעקבות אירוע של מה בכך (לא איפשרו לסטודנטים גברים להיכנס למגורי נשים באוניברסיטת ננטר). המרד התפשט במהירות בכל פריז והגדה השמאלית (היכן שהיו ממוקמות רוב הפקולטאות של הסורבון) הפכה לשדה קרב בו השליכו הסטודנטים אבני מדרכה על השוטרים (זו הסיבה שכיום רחובות פריז מרוצפים באספלט ולא באבני שפה). את השלכות מרד הסטודנטים של אותה שנה צרפת סובלת עד ימינו. ממדינה עובדת ויוצרת הפכה צרפת למדינה ממורמרת ועצלנית שכמו ילד מפונק בן שנתיים פורצות מידי פעם ב”טאנטראם” שמתבטא בשביתות אין סופיות ומהומות. על מנת להתמודד עם ה”טאנטראם” הזה זכו חלק ניכר של העובדים בצרפת לתנאים מפליגים (חודש-חודשיים חופשה בשנה, שבוע עבודה מקוצר, יציאה לפנסיה בגיל 50+ ועוד). התוצאה הגיעה במהירות. החל משנות ה-70 סובלת צרפת ממיתון שהולך ומחריף ובשנים האחרונות גם מאבטלה הולכת וגדלה.

במקביל להגדלת הקצבאות והתנאים הסוציאליים בשנות ה-60 וה-70 פתחה צרפת את שעריה להגירה ערבית מאסיבית, אשר החלה עוד בשנות ה-50. התוצאה הייתה צמיחה מואצת של האוכלוסיה המוסלמית, אשר חלקה הגדול איננו עובד וחי על הקצבאות אותן הוא מקבל מהמדינה. הגידול באוכלוסיה המוסלמית הוביל ליצירת גיטאות בפרברי הערים שחלקם הפכו לאיזורים אליהם המשטרה כמעט ולא נכנסת. תהליך זה האיץ את ההידרדרות הכלכלית של צרפת ובמקביל הביא טרור שכמוהו צרפת לא ידעה, כאשר השיא היו הפיגועים ב”שארלי אבדו” ובבטקלאן. האם זה אומר שצרפת בכלל ופריז בפרט הפכו לאזורים בלתי נסבלים ומסוכנים דוגמת ונצואלה? כלל וכלל לא.

אין ספק שלמרות שצרפת עברה ועוברת לא מעט משברים פוליטיים, חברתיים וכלכליים בעשרות השנים האחרונות, הרי היא עדיין מדינה עשירה מאוד. במהלך שנות ה-70, ה-80 ואף ה-90 השקיעה ממשלת צרפת במפעלי בנייה ושיפוץ אדירים מהם נהנים תיירים רבים כל שנה. ממוזיאון פומפידו, אשר הפך למוזיאון המצליח בפריז, דרך הפיכת תחנת רכבת מראשית המאה למוזיאון ד’אורסיי ועד השיפוץ המאסיבי של הלובר. כל אלו לצד אוכל נהדר, תחבורה ציבורית מעוררת קנאה ואלפי שנים של היסטוריה צרפתית שהשאירו את רישומם הופכים את פריז למקום שלא ניתן לוותר עליו.

 

הפרקים הקודמים

המדריך המלא להיסטוריה של פריז חלק 1: מימי האימפריה הרומית ועד ימי הביניים

המדריך המלא להיסטוריה של פריז חלק 2: מהרנסאנס ועד למהפכה הצרפתית

המדריך המלא להיסטוריה של פריז חלק 3: מהמהפכה הצרפתית ועד 1914

עוד משהו שיכול לעניין אותך

אהבתם את הכתבה?

אני משקיע באתר אינסוף שעות בחודש (בכיף גדול) על מנת להביא לכם את הכתבות האיכותיות ביותר שיהפכו את תכנון הטיול שלכם לצרפת לקל ומהנה. רוצים לעזור לי לפתח את האתר ולהמשיך לספק תוכן איכותי ובחינם?

האמת שאין דבר פשוט מזה. אם במקרה אתם נוסעים לצרפת תוכלו לתמוך באתר על ידי הזמנת מלונות, דירות, כרטיסים למוזיאונים ואטרקציות בפריז או מחוצה לה, מופעים ומסעדות (או בקיצור כל מה שאתם צריכים בשביל הטיול שלכם).  ההזמנות הללו לא יעלו לכם שקל אחד נוסף (חלקן אפילו יחסכו לכם כסף) אבל לי הם יתנו עמלה קטנה שתאפשר לי להמשיך ולהשקיע באתר על מנת להפוך אותו לטוב עוד יותר.

ואם לא יוצא לכם לנסוע לצרפת בקרוב ובכל זאת בא לך לעזור אשמח אם תשתפו את הכתבה כדי שגם החברים שלכם יהנו.

המון תודה מראש.

צבי חזנוב (הפרנקופיל)

הרשמה לעלון שלי

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם בשבוע.

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלך.

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.