בקצרה
- מה יש שם: מצולע של לבנים ורודות עם שישה מגדלים, דירות מרוהטות, אולם משמר, עליית גג עם קורות מהמאה ה-15 ופארק של 120 הקטאר.
- מעמד: אתר מורשת מוגן בבעלות פרטית, שמשופץ מאז 1979 מכספי הכרטיסים והמופע ההיסטורי.
- איך מגיעים: כשעתיים ברכב מפריז דרך A6 ו-D965, או 45 קילומטר מאוסר. בתחבורה ציבורית: רכבת לאוסר ואוטובוס אזורי 806 בתדירות נמוכה.
- כמה זמן: כשעתיים לביקור חופשי, וחצי יום עם הסיור המודרך וחוות הטירה.
- מתי: פתוח בין 28 במרץ ל-11 בנובמבר 2026, בשעות 10:00 עד 12:00 ו-14:00 עד 18:00. ביולי ובאוגוסט מתווספים מופע לילי וביקור לאור נרות.
- כמה עולה: 12 אירו למבוגר ו-8 אירו לילדים בגילי 5 עד 17. כרטיס למופע ההיסטורי: 22 אירו.
- ובונוס: לפי מסורת משפחתית, ציור אבוד של ז’אק-לואי דויד כלוא בקירות הטירה, וחוזה המכירה מ-1979 מתייחס אליו.
סן פארז’ו (Saint-Fargeau) יושבת בקצה המערבי של בורגונדי, באזור שנקרא פואיזיי (Puisaye), ואפשר לחלוף על פניה בלי לדעת שהיא שם. מהכביש רואים עיירה קטנה, כיכר וכנסייה, ואז נפתחת מולכם חומה של לבנים ורודות שסוגרת מצולע לא סימטרי עם שישה מגדלים עגולים.
מה שהופך את סן פארז’ו למקום ששווה את הנסיעה הוא לא רק הארמון, אלא מי שהתגוררה בו. אן-מארי-לואיז ד’אורליאן (Anne-Marie-Louise d’Orléans, 1627–1693), בת דודתו של לואי ה-14 והיורשת העשירה ביותר בצרפת, הוגלתה לכאן ב-1652 אחרי שהורתה לירות בתותחי הבסטיליה כדי לחפות על חיילי המורדים. חמש שנים היא ישבה בטירה הזאת, הפכה מבצר מוזנח לבית מגורים מודרני, וכתבה כאן חלק מהזיכרונות שלה. כעבור שנים היא תיתן את כל האחוזה לגבר שהמלך אסר עליה להתחתן איתו.
הטירה נמצאת עד היום בידיים פרטיות, וזה מורגש. המשפחה שקנתה אותה ב-1979 קיבלה חורבה עם גגות שקרסו, ומאז היא מממנת את השיפוץ ממכירת כרטיסים וממופע קיץ שמשתתפים בו מאות מתנדבים מהעיירה. התוצאה היא אתר שאין בו את הליטוש של טירות הלואר, ויש בו משהו אחר: עליית גג עם קורות מהמאה ה-15 שאפשר להסתובב בה, חצר פנימית שתכנן אדריכל שעבד בשביל המלך, וחווה עם בעלי חיים שמתנהלת ממש למרגלות המגדלים.
אז רגע לפני שנצא לדרך ונבקר בסן פארז’ו, בואו נדבר על מה תמצאו בכתבה הזאת. אני פותח במידע המעשי: שעות, דרכי הגעה, מחירים וכמה זמן להקציב. אחר כך אני עובר למה שאסור לפספס בתוך הטירה ובסביבתה, ומשם להיסטוריה המלאה, מהמאה ה-10 ועד היום, כולל סיפור האהבה שהמלך ניסה לחסל ואציל שנרצח בזמן המהפכה הצרפתית בגלל הצבעה אחת. בסוף תמצאו המלצות לינה ותשובות לשאלות שאני מקבל ממטיילים שבונים טיול בבורגונדי.
דרך אגב, טירת סן פארז’ו הייתה חלק ממסלול הטיול שלי בבורגונדי, ושם תמצאו את כל ימי הטיול, המלונות והמסעדות.
מידע פרקטי לביקור בטירת סן פארז’ו
ימים ושעות הפתיחה בטירת סן פארז’ו
עונת הביקורים בסן פארז’ו נמשכת מ-28 במרץ ועד 11 בנובמבר 2026, והטירה פתוחה בה כל יום. השעות הן 10:00 עד 12:00 ואחר כך 14:00 עד 18:00, וביולי ובאוגוסט הסגירה נדחית ל-19:00. שימו לב להפסקת הצהריים, כי היא לא סמלית: הטירה נסגרת לשעתיים תמימות באמצע היום, ומי שמגיע ב-11:40 יגלה שנשארו לו עשרים דקות.
הביקור עצמו הוא חופשי, ובנוסף אליו מוצעת מדי יום סיור מודרך בדירות המרוהטות שאורכו כחצי שעה. אני ממליץ לשלב בין השניים: הסיור המודרך נותן את הסיפור של החדרים, והביקור החופשי נותן את הזמן להסתובב בעליית הגג, באורוות ובפארק בלי שמישהו ממתין לכם.
בקיץ נפתחים שני מסלולים נוספים שמתקיימים רק בלילה. הביקור לאור נרות מתקיים ב-2026 בימי חמישי בלבד, בין 9 ביולי ל-20 באוגוסט, והמופע ההיסטורי הגדול מתקיים בימי שישי ושבת בין 10 ביולי ל-22 באוגוסט. את הפרטים המלאים של שניהם תמצאו בהמשך.

נקודה שחשוב לדעת מראש: בתוך הטירה יש הרבה מדרגות, והמבנה אינו נגיש לכיסאות גלגלים ולעגלות. המופע ההיסטורי בפארק כן נגיש, ומי שזקוק לכך מתבקש להודיע מראש בטלפון, כי יש שאטל שמגיע מכיוון הכביש לסן אמאן. כלבים מותרים בפארק ובחוץ ברצועה, ולא בתוך המבנה.
יש בטירה גם כלבה בשם יא יא, והיא ידידותית מאוד. מבין כל מי שפגשתי בסן פארז’ו, היא הייתה המארחת הלבבית ביותר (וגם היחידה שלא ביקשה לראות כרטיס). אם תפגשו אותה, תמסרו לה ד”ש ממני.
איך מגיעים לסן פארז’ו בתחבורה ציבורית
לסן פארז’ו אין תחנת רכבת, וזו נקודת הפתיחה של כל תכנון. הדרך הסבירה מפריז היא רכבת מתחנת פריז ברסי (Paris-Bercy) לאוסר, שהיא הרכבת הרגילה לצפון בורגונדי, ומשם המשך יבשתי מערבה. את הכרטיסים נוח להזמין מראש דרך Omio, שמרכזת את מפעילות הרכבות במסך אחד וחוסכת את ההתעסקות עם האתר הצרפתי.
מאוסר יוצא קו אוטובוס אזורי של רשת Mobigo, קו 806 בכיוון בלנו (Bléneau), שעוצר בסן פארז’ו בתחנת פרומנד דו גריון (Promenade du Grillon), במרחק הליכה קצר מהטירה. הנסיעה אורכת פחות משעה. הבעיה אינה המרחק אלא התדירות: מדובר בקו כפרי עם מספר קטן מאוד של נסיעות ביום, ולכן חובה לבדוק את לוח הזמנות באתר viamobigo.fr לפני שבונים על זה יום שלם.
השורה התחתונה שלי היא שסן פארז’ו היא יעד של רכב. אפשר להגיע אליה בתחבורה ציבורית, אולם אז היום כולו נבנה סביב שתי נסיעות אוטובוס, והחווה, הפארק והמופע הלילי יוצאים מהתמונה. מי שממילא מטייל בבורגונדי כמה ימים, יגלה שהרכב פותר גם את סן פארז’ו וגם את כל מה שסביבה.
איך מגיעים לסן פארז’ו ברכב
מפריז המרחק הוא כ-180 קילומטר. יוצאים בכביש A6 לכיוון ליון, יורדים ביציאה 18 שמסומנת אוסר דרום (Auxerre-Sud), וממשיכים בכביש D965 לכיוון קלאמסי (Clamecy) וסן פארז’ו. הנסיעה אורכת כשעתיים. מליון המרחק הוא כ-250 קילומטר, היציאה היא 19 שמסומנת אוסר צפון, וגם משם ממשיכים ב-D965.
אם אתם כבר בבורגונדי, המרחק מאוסר הוא 45 קילומטר של נסיעה נעימה על D965, כשלושת רבעי שעה. זו הדרך שאני עשיתי, והיא עוברת בכפרים קטנים שמזכירים שהפואיזיי היה תמיד אזור עני יחסית, של חימר, יערות ובריכות דגים, ולא של כרמים.
החניה בסן פארז’ו חינם, ויש יותר מ-200 מקומות בקרבת הטירה, כולל מקום לאוטובוסים. בערבי מופע כדאי להגיע כחצי שעה מראש, כי החניונים מתמלאים והכניסה לטריבונות מתנהלת לפי סדר. את הרכב כדאי להזמין מהארץ דרך אוטו שי, שיש להם דף הזמנות מיוחד לגולשי “פרנקופילים אנונימיים”.
כרטיסים ומחירים בטירת סן פארז’ו
כרטיס לביקור היום עולה 12 אירו למבוגר ו-8 אירו לילדים בגילי 5 עד 17. יש מחיר מוזל של 10 אירו לסטודנטים, למשפחות ברוכות ילדים, לדורשי עבודה ולאנשים עם מוגבלות, בהצגת אישור, ואותו מחיר חל על קבוצות של 20 איש ומעלה. הכרטיסים אינם מוחזרים, ואפשר להוסיף 2 אירו לכרטיס עבור אפשרות לשנות תאריך.
הביקור לאור נרות מתומחר בנפרד: 15 אירו למבוגר, 11 אירו לילדים בגילי 5 עד 18, ו-14 אירו במחיר המוזל. המופע ההיסטורי הוא היקר מבין השלושה, 22 אירו למבוגר ו-16 אירו לילדים בגילי 5 עד 17, כשילדים מתחת לגיל 5 נכנסים בחינם ויושבים על הברכיים. גם כאן המחיר המוזל הוא 18 אירו.
את הכרטיסים אפשר לקנות בקופה שליד הכניסה בשעות הפתיחה, או מראש בחנות המקוונת של האתר הרשמי, ושם גם נמכרות החבילות שמשלבות ביקור ומופע. בערבי מופע הקופה פתוחה ברצף עד השעה 22:00. תלושי ANCV מתקבלים, וכדאי להביא גם מזומן, כי חלק מדוכני האוכל בערבי המופע אינם מקבלים כרטיסי אשראי.
כמה זמן להקציב, ומתי כדאי לבוא
לביקור חופשי מלא, שכולל את הדירות, הקפלה, אולם המשמר, עליית הגג, האורוות והפארק, צריך להקציב כשעתיים. אם מוסיפים את הסיור המודרך, מגיעים לשעתיים וחצי, ואם מוסיפים את חוות הטירה עם הילדים, זה כבר חצי יום שלם. מי שמתכנן לשלב את סן פארז’ו עם אתר הבנייה של גדלון (Guédelon) באותו יום, צריך יום מלא ולא פחות, כי גדלון הוא ביקור בפני עצמו ולא תוספת של שעה. יוסי דרורי כתב עליו אצלי בכתבה על בורגונדי הלא מוכרת, ושם גם סיפור הקשר שלו לסן פארז’ו.
החודשים המומלצים הם מאי, יוני וספטמבר, כשהפארק ירוק והמקום ריק יחסית. יולי ואוגוסט הם החודשים היחידים שבהם פועלים המופע ההיסטורי והביקור הלילי, ולכן מי שמגיע בשבילם משלם בכך שהעיירה עמוסה. מנובמבר ועד סוף מרץ הטירה סגורה לגמרי, וזה כולל את חופשות חג המולד.
אם אתם באים עם ילדים, השילוב הנכון הוא בוקר בטירה, צהריים בחווה ואחר צהריים בפארק או באגם בורדון (lac du Bourdon) הסמוך. אם אתם באים בשביל ההיסטוריה, קחו את הסיור המודרך הראשון של הבוקר ותכננו את הצהריים מחוץ לטירה, כי היא ממילא נסגרת.
מה חייבים לראות בטירת סן פארז’ו בחצי יום
חצר הכבוד והחזיתות של פרנסואה לה וו

מבחוץ סן פארז’ו נראית כמו מה שהיא הייתה במקור, מבצר. שישה מגדלים כבדים, חומות עבות, וחפיר שיובש רק במאה ה-19. הלבנים הוורודות מרככות את הרושם, אולם אף אחד לא בנה את הדבר הזה כדי לארח בו נשפים.

אחרי שעוברים את שער הכניסה מתגלה ההפתעה. החצר הפנימית היא חצר קלאסית של המאה ה-17, מסודרת וסימטרית, עם ארבע חזיתות שתכנן פרנסואה לה וו (François Le Vau, 1624–1676), אחיו הצעיר של לואי לה וו (Louis Le Vau, 1612–1670) שבנה את וו לה ויקונט ואת החלקים המרכזיים בארמון ורסאי. בין החומה החיצונית לחצר הזאת יש פער של שלוש מאות שנה ושל שתי תפיסות עולם.
שימו לב במיוחד לגרם המדרגות שנפתח אל החצר ולפתח שנוצר לכיוון הגנים. שני הפרטים האלה הם בדיוק מה שהזמינה הגראנד מדמואזל: לא חיזוק של המבצר, אלא פתיחה שלו החוצה. מבצר מסתגר, בית מגורים מסתכל על הנוף, וההבדל ביניהם נראה כאן בעין.
הדירות, חדר השינה של הגראנד מדמואזל ואולם המשמר

הסיור בפנים עובר באגף מונפנסייה (Montpensier), בדירות המרוהטות, בסלון הגדול ובחדר האוכל שהותקן במאה ה-19 בתוך אחד המגדלים. הרהיטים אינם אוסף מוזיאלי אחיד אלא שכבות של דורות, וזה בדיוק החן של מקום שממשיך להיות בית פרטי.

חדר השינה של הגראנד מדמואזל שוחזר במיוחד לביקור. חשוב לדעת שמה שאתם רואים הוא שחזור ולא החדר המקורי, מפני שהדירות שלה נשרפו ב-1752 ולא נשאר מהן דבר. גם אולם המשמר, שבזמן שנבנה נחשב לאולם הגדול ביותר מסוגו בצרפת, אבד באותה שריפה ונבנה מחדש.
הקפלה קטנה ושווה עצירה, בין השאר בגלל מוטו המשפחה שחקוק מעל הפתח. באותה קפלה מונחות שרידיו של לואי-מישל לה פלטייה דה סן פארז’ו, הציר שהצביע בעד הוצאתו להורג של לואי ה-16 ונרצח למחרת. את הסיפור המלא שלו תקראו בפרק ההיסטוריה.
עליית הגג: קורות מהמאה ה-15 וגן המשחקים
אם יש דבר אחד שבגללו הייתי חוזר לסן פארז’ו, זו עליית הגג. מדובר בסיור מלא סביב כל היקף המבנה, בתוך מערכת קורות עץ שנבנתה במאה ה-15 ועדיין נושאת את הגגות. אין כאן זכוכית ואין מעקה שמפריד ביניכם לבין הנגרות, אתם פשוט הולכים בתוכה.
שטח הגגות של סן פארז’ו הוא כשני הקטאר, וזה המספר שמסביר את כל ההיסטוריה המודרנית של המקום. כשהמשפחה הנוכחית קנתה את הטירה, החלק היקר בשיפוץ לא היה הטפטים אלא בדיוק מה שאתם עומדים מתחתיו.
באותה קומה נמצא גם גן המשחקים, אוסף של צעצועים ישנים שמוצג בעליית הגג, והוא הפריט שהילדים זוכרים בסוף. בעיני זהו הרגע היפה של הביקור: אתם מגיעים לשם אחרי אולמות מפוארים, ומגלים שהחלל שהכי מרשים בטירה הוא זה שאף אחד לא התכוון להראות לאורחים.
אם יש לכם יותר מחצי יום בסן פארז’ו
הפארק, האורוות והקטרים
סביב הטירה משתרע פארק בסגנון אנגלי בשטח 120 הקטאר, עם אגם, עצים ותיקים ושבילים. הוא נוצר בתחילת המאה ה-19, אחרי שהחפירים יובשו והתכנון הגיאומטרי הישן נעלם, והוא נכלל בכרטיס הכניסה.

בפארק מסתובב לו לבדו סוס לבן, והוא נחמד מאוד. אם אתם מגיעים עם ילדים, יש סיכוי טוב שדווקא הוא יהיה הדבר שהם יזכרו מהביקור (עם כל הכבוד לגראנד מדמואזל).

בדרך אליו עוברים באורוות, שהן חלק מהביקור החופשי, ובשטח מוצגים גם קטרי קיטור ישנים. השילוב הזה של סוסים, ברווזים וקטרים על אותו מסלול נשמע מוזר בכתיבה, ובשטח הוא עובד, מפני שהכול נמצא באותו קו הליכה.
בערבי מופע מותר לערוך פיקניק בפארק, ויש בו שולחנות וספסלים. זו האפשרות הזולה והנעימה ביותר לאכול בסן פארז’ו, במיוחד אם הגעתם עם ילדים ואתם ממתינים לשעה 22:00 בקיץ, כשהמופע מתחיל.
חוות הטירה (La Ferme du Château)
במרחק כ-800 מטר מהטירה, בשדרת הדולבים (Allée des Platanes), פועלת חווה חקלאית שמשתייכת לאותה אחוזה. יש בה פרות ועגלים, עיזים, כבשים, חמורים, פונים וסוסים, חזירים, ולול שלם של תרנגולות, ברווזים, אווזים וארנבים. הביקור בה חופשי ואינו דורש הזמנה מראש.
מה שהופך את המקום למוצלח הוא לוח ההדגמות לאורך היום: טיפול בבעלי החיים, חליבת עיזים, האכלת הרכים בבקבוק, אפיית לחם בתנור עצים, וטיולי פוני. יש שם גם מלאכות ישנות כמו פרזול סוסים וקליעת חבלים.
החווה פתוחה בין 4 באפריל ל-1 בנובמבר, בימי רביעי, שבת, ראשון וחגים, וכל יום בחופשות בתי הספר הצרפתיים, בשעות 10:00 עד 18:00 (עד 17:30 בספטמבר ובאוקטובר). הכניסה אליה נמכרת בכרטיס נפרד מזה של הטירה, והפרטים המעודכנים נמצאים באתר הרשמי של החווה.
המופע ההיסטורי בלילות הקיץ
המופע ההיסטורי של סן פארז’ו הוא הסיבה שהטירה עדיין עומדת, וגם האירוע שממלא את העיירה בכל קיץ. ב-2026 הוא מתקיים בין 10 ביולי ל-22 באוגוסט, בימי שישי ושבת בלבד. השערים נפתחים ב-19:00, הכניסה לטריבונות מתחילה ב-21:00, והמופע עצמו יוצא לדרך ב-22:30 ביולי וב-22:00 באוגוסט, ונמשך שעה וחצי.
על הבמה, שהיא למעשה הפארק כולו מול חזית הטירה, עולים יותר מ-600 מתנדבים ועשרות סוסים. התמונות רצות על פני אלף שנות היסטוריה: ציד של הבישוף שבנה כאן את המבנה הראשון, טורניר אבירים, כנופיות השוד של המאה ה-15, הגעתה של הגראנד מדמואזל, המהפכה, ומעבר החיילים האמריקאים בפואיזיי.
כמה דברים מעשיים לפני שאתם קונים כרטיס. הישיבה היא בטריבונות פתוחות בלי גג, המופע מתקיים גם בגשם, והמקומות נקבעים על ידי הסדרנים ולא בבחירה חופשית. אסור להביא כיסאות אישיים, עגלות או כלבים. בשטח פועלים דוכני אוכל, וכאמור לא כולם מקבלים אשראי.
מי שחושש שהצרפתית תחסום אותו יכול להירגע. זהו מופע של תמונות, סוסים, אש ותאורה, והעלילה נקראת גם בלי לשמוע כל מילה. באתר הרשמי אפשר גם להוריד חוברת הסבר באנגלית ולקרוא אותה לפני הערב.
הנה סרטון קצר מ 2024 על המופע:
הביקור לאור נרות
לצד המופע הגדול מציעה הטירה חוויה שקטה בהרבה, וזו האהובה עלי מבין השתיים. הביקור לאור נרות מתקיים ב-2026 בימי חמישי בלבד, בין 9 ביולי ל-20 באוגוסט. ביולי השערים נפתחים ב-22:00 והסיור יוצא ב-22:30, ובאוגוסט הכול מוקדם בחצי שעה. משך הסיור הוא כשעה וחצי.
הטירה מוארת בנרות בלבד, וכ-50 דמויות בתלבושות פזורות באולמות ומגלמות את הדמויות שחיו כאן. הציר של הערב הוא שני הסיפורים הגדולים של המקום, זה של הגראנד מדמואזל וזה של לה פלטייה דה סן פארז’ו.
הסיור הזה כרוך בהרבה מדרגות ואינו נגיש לאנשים עם מוגבלות בניידות. מספר המקומות בו מוגבל מטבעו, ולכן אם אתם מתכננים לילה כזה, אל תשאירו את הכרטיס לרגע האחרון.
הנה סרטון קצר (בצרפתית) שמראה מה מחכה לכם בטיול הזה:
ההיסטוריה של טירת סן פארז’ו
980 עד 1453: בית ציד, בנקאי שנפל, ואיש הזרוע שקיבל את הטירה
הבניין הראשון שעמד כאן היה בית ציד מבוצר, והוא הוקם ב-980. האיש שהזמין אותו היה אריבר (Héribert, בישוף אוסר בין השנים 971–996), בנו הלא חוקי של הוג הגדול ולכן אחיו למחצה של הוג קאפה, מייסד השושלת הקאפטינגית. אריבר אהב לצוד, ולשם כך הקים שני מבצרים בפואיזיי, אחד בסן פארז’ו ואחד בטוסי (Toucy). הוא מת בטוסי ב-996.
בין המאה ה-11 למאה ה-13 הפכו אדוני טוסי את בית הציד לטירה מבוצרת של ממש. משם עברה האחוזה בנישואים לרוזני בר (Bar), ובהמשך לענפים אצילים נוספים. אלה היו מאות שקטות יחסית בהיסטוריה של המקום, שבהן הוא היה בעיקר נכס כפרי באזור עני של חימר, יערות ובריכות דגים.

ב-1450 קנה את סן פארז’ו האיש העשיר ביותר בצרפת. ז’אק קר (Jacques Cœur, מת ב-1456) היה סוחר מבורז’ שהפך למנהל הכספים של שארל ה-7 (מלך בין השנים 1422–1461), מימן את הצבא שגירש את האנגלים, וצבר הון שאיש לא ידע לאמוד. הטירה בפואיזיי הייתה בשבילו עוד נכס באוסף.
שנה בלבד אחרי הרכישה נעצר ז’אק קר. האשמות רבות הוטחו בו, מהרעלה של אהובת המלך ועד סחר אסור, וכל רכושו הוחרם לטובת הכתר. הוא נמלט מהכלא ומת ב-1456 באי כיוס. ההחרמה הזאת היא שהוציאה את סן פארז’ו לשוק.

הקונה היה אנטואן דה שבאן (Antoine de Chabannes, 1408–1488), רוזן דאמארטן (Dammartin), והוא שילם 20,000 אקו (écu) של זהב. שבאן היה חייל מקצועי מגיל צעיר: הוא לחם לצד ז’אן ד’ארק בז’רז’ו ובפאטה, והיה נוכח במצור על קומפיין שבו נשבתה. אחר כך עמד בראש כנופיות חיילים משוחררים ששדדו את הכפרים בין מלחמה למלחמה, והיה גם אחד המאשימים של ז’אק קר.
מ-1453 בנה שבאן את הטירה שאתם רואים היום, על יסודות המבצר הישן: מצולע לא סימטרי מלבנים ורודות עם שישה מגדלים בפינות. ב-1467 הוא התחיל דווקא מהמגדל הגדול, שנועד לשמש מקום מפלט עד שהעבודה כולה תושלם. הוא מת ב-25 בדצמבר 1488, גופתו נקברה בדאמארטן, וליבו נקבר בסן פארז’ו.
בנו, ז’אן דה שבאן (Jean de Chabannes, 1462–1503), ירש את האחוזה וסגר את החשבונות האחרונים של אביו מול משפחתו של ז’אק קר. מכאן עברה סן פארז’ו בנישואים למשפחת אנז’ו, שב-1541 הוסיפה את החזית שמחברת את המגדל הגדול לשני מגדלי הכניסה, ומשם למשפחת בורבון מונפנסייה. כך הגיעה הטירה, בסופו של דבר, לידיה של היורשת שתשנה אותה מהיסוד.
1652: הביקור הלילי של הגראנד מדמואזל
אן-מארי-לואיז ד’אורליאן (Anne-Marie-Louise d’Orléans, 1627–1693), דוכסית מונפנסייה, הייתה בתו של גסטון ד’אורליאן (Gaston d’Orléans, 1608–1660), נכדתו של אנרי ה-4 ובת דודתו של לואי ה-14. אמה מתה ימים ספורים אחרי הלידה והותירה לה הון עצום, ולכן היא נחשבה לשידוך המבוקש באירופה. בחצר קראו לה פשוט מדמואזל, ובהמשך הגראנד מדמואזל.

בשנות מרד הפרונד (la Fronde) היא בחרה צד, ולא את הצד של המלך. ביולי 1652, כשכוחות המורדים נלחצו אל חומות פריז בשער סן אנטואן (porte Saint-Antoine), היא הורתה לתותחני הבסטיליה לירות על חיילי המלך כדי לחפות על נסיגתם. המהלך הזה הציל את המורדים, והרס את מעמדה בחצר.
העונש היה גלות מפריז, והיא בחרה לרדת אל האחוזה המרוחקת ביותר שהייתה לה, סן פארז’ו. היא הגיעה בלילה, אחרי נסיעה של ימים אחדים בכרכרה, ומצאה בית ישן בלי דלתות ובלי חלונות, גשר מתרומם שבור, ועשב שהגיע עד הברכיים בחצר. את התיאור הזה היא כתבה בעצמה.

אישה אחרת הייתה מתכננת את החזרה,אולם היא התחילה לבנות. את העבודה הפקידה בידי פרנסואה לה וו, שכאמור היה אחיו הצעיר, אך המוכשר לא פחות של לואי לה וו, מי שלעתיד יהפוך לאדריכל ארמון ורסאי. בין 1653 ל-1657 הוא תכנן מחדש את ארבע החזיתות הפנימיות של החצר, בנה את גרם המדרגות אל החצר, פתח את המבנה לכיוון הגנים והתקין דירות חדשות.
בתוך המבצר הישן קמו גם תיאטרון ואולם משמר עצום, שנחשב בזמנו לגדול מסוגו בצרפת. מבחוץ נשארה הטירה מבצר של המאה ה-15, ומבפנים היא הפכה לבית מגורים קלאסי, וזה בדיוק הפער שאפשר לראות היום בחצר.
חמש השנים האלה לא היו רק שיפוצים. בסן פארז’ו היא החזיקה חצר קטנה משלה, אירחה אנשי ספרות, והתחילה לכתוב את הזיכרונות שלה, שהם עד היום אחד המקורות המרתקים על התקופה, בין השאר מפני שהיא מספרת בהם מה הרגישה ולא רק מה קרה. באותן שנים גם נפתח משפט בינה לבין חוכר המסים של האחוזה, סכסוך שנמשך חצי מאה והשאיר תיק ארכיוני עבה.

ב-1657 הותר לה לחזור לחצר, והיא שבה לפריז, לארמון לוקסמבורג. סן פארז’ו נשארה שלה, ושם, כפי שתראו מיד, נכתב הפרק הבא של הסיפור, שאין לו שום קשר לאדריכלות.
דצמבר 1670: הנישואים שהמלך אישר ואז ביטל

אנטונן נומפאר דה קומון (Antonin Nompar de Caumont, 1633–1723), הדוכס דה לוזון, היה בן אצולה זוטרה מגסקוניה שעלה בחצר בזכות חוצפה, קסם אישי וכישרון צבאי. הוא היה מפקד הדרגונים, מקורב ללואי ה-14, ובעל יכולת מוכחת להסתכסך עם כל אדם בעל השפעה. הוא היה צעיר מהגראנד מדמואזל בשש שנים.
ב-1670, בגיל 43, הודיעה היורשת העשירה בצרפת שהיא מתכוונת להתחתן איתו. פריז נדהמה. מאדאם דה סוויניה (Madame de Sévigné, 1626–1696) פתחה מכתב מפורסם מ-15 בדצמבר באזהרה לנמענת שלה שהיא עומדת לשמוע את הדבר המדהים ביותר, ורק אז נקבה בשמות. חוזה הנישואים נחתם, והוא העביר ללוזון את דוכסות מונפנסייה, את נסיכות דומב (Dombes) ואת רוזנות או (Eu), רכוש שהוערך במיליוני לירות.
לואי ה-14 נתן את הסכמתו, ואחרי שלושה ימים חזר בו. הלחץ הגיע מהמלכה ומנסיכי הדם, שראו בנישואים האלה עלבון למשפחת המלוכה. ב-18 בדצמבר הוא הודיע לבת דודתו שהחתונה מבוטלת. לפי מה שמסופר הוא בכה כשעשה זאת, וזה לא שינה דבר.
כעבור פחות משנה נעצר לוזון בחדרו בטירת סן ז’רמן, והועבר למצודת פיניירול (Pignerol) שברכס האלפים. שם הוא ישב עשר שנים, באותו כלא שבו הוחזק גם מפקח האוצר לשעבר ניקולא פוקה (Nicolas Fouquet, 1615–1680). יש גרסה שלפיה חפר לוזון מנהרה מתאו שלו לתאו של פוקה, ושפוקה סירב להאמין לו שאסיר כזה באמת נועד להתחתן עם בת דודתו של המלך. את המהלך נגדו הובילה מאדאם דה מונטספאן (Madame de Montespan, 1640–1707), שהוא העליב.
כדי לשחרר אותו שילמה הגראנד מדמואזל מחיר. ב-1681 היא העבירה את נסיכות דומב ואת רוזנות או לדוכס דו מן (1670–1736), בנם הלא חוקי של לואי ה-14 ושל מאדאם דה מונטספאן, ורק אז נפתחו שערי פיניירול. את סן פארז’ו היא נתנה ללוזון עצמו, והוא כמעט לא גר בה.
האם השניים נישאו בחשאי? בני התקופה היו חלוקים, וגם ההיסטוריונים אחריהם. יש גרסה שלפיה נערכה חתונה סודית בשנות ה-80 של המאה ה-17, ומי שהאמין לה בתוקף היה וולטר, שטען שדי לקרוא בעיון את הזיכרונות שלה. מה שברור הוא שהיחסים התפוררו: לוזון חזר להיות מה שהיה, חצרן שאפתן, והשניים נפרדו.
היא מתה בפריז ב-1693 ונקברה בסן דני (Saint-Denis). הוא האריך ימים אחריה שלושים שנה, התחתן עם אישה צעירה ממנו בעשרות שנים, ומת ב-1723 בגיל תשעים. את הארמון שנושא את שמו באיל סן לואי, שבו התגורר בפריז, תוכלו להכיר בכתבה שלי על אוטל דה לוזן. ב-1714 הוא מכר את סן פארז’ו, וכך נכנסה לתמונה משפחה חדשה.
1714 עד 1793: שריפה שהעלימה את הדירות, וציר שנרצח על הצבעה אחת
הקונה הראשון היה אנטואן קרוזה (Antoine Crozat, 1655–1738), מהעשירים שבפיננסיירים של התקופה, והוא החזיק את האחוזה פחות משנתיים. ב-1715 הוא מכר אותה למישל-רובר לה פלטייה דה פור (Michel-Robert Le Peletier des Forts, 1675–1740), יועץ בפרלמנט של פריז שהגיע בהמשך לתפקיד המפקח הכללי על הכספים. משפחת לה פלטייה תחזיק בסן פארז’ו יותר ממאתיים וחמישים שנה.
ב-1752 פרצה בעיירה שריפה, לפי המסורת בתנור של אופה, והיא כילתה שלושה רבעים מהבתים ומהטירה. הדירות של הגראנד מדמואזל, הגלריה ואולם המשמר הגדול עלו באש, ומהאגפים האלה נותרו רק הקירות החיצוניים. המשפחה שיקמה את המבנה, ולכן מה שרואים היום בפנים הוא במידה רבה שחזור של המאה ה-18 ואילך.

הדמות הזכורה ביותר מבין בעלי האחוזה נולדה ב-1760. לואי-מישל לה פלטייה דה סן פארז’ו (Louis-Michel Le Peletier de Saint-Fargeau, 1760–1793) היה נשיא בפרלמנט של פריז, ואיש עשיר במיוחד. ב-1789 הוא נבחר לאספת המעמדות דווקא מטעם אצולת פריז, ובתוך שנים ספורות עבר אל השמאל של המהפכה, נבחר לאמנה הלאומית כנציג מחוז היון, ועסק בעיקר ברפורמה של דיני העונשין ובתכנית לחינוך ציבורי.
במשפטו של לואי ה-16 (מלך בין השנים 1774–1792) הוא נדרש להכריע. לה פלטייה התנגד בעבר לעונש מוות, ובהצבעה ב-20 בינואר 1793 הצביע בעד הוצאתו של המלך להורג, וגם נגד הפנייה לעם ונגד דחיית ביצוע גזר הדין.
באותו ערב הוא ישב לאכול במסעדה בפאלה רויאל (Palais-Royal). שומר ראש לשעבר של המלך בשם פארי (Pâris), שהסתיר חרב מתחת למעילו, ניגש אליו ושאל אם הוא זה שהצביע בעד מות המלך. לפי העדויות ענה לה פלטייה שהצביע לפי מצפונו, והתוקף דקר אותו בצדו ונמלט. לה פלטייה מת מפצעיו למחרת בבוקר, ביום שבו הוצא המלך להורג. פארי נמצא מת כעבור כמה שבועות, לפני שנתפס.

בטירה עצמה מוצג שחזור של הרגע הזה בבובות בגודל טבעי: פארי רוכן מעל השולחן עם החרב, ולה פלטייה מביט בו מהכיסא.

האמנה הפכה את ההרוג לסמל. גופתו הוצגה בטקס המוני, היא הועברה לפנתיאון, והוא הוכרז כראשון קדושי החירות של המהפכה. ז’אק-לואי דויד (Jacques-Louis David, 1748–1825) צייר אותו על ערש מותו, והתמונה נתלתה באולם האמנה לצד מות מארה. שרידיו של לה פלטייה הועברו בסופו של דבר לקפלה של סן פארז’ו, ושם הם מונחים עד היום.
בעקבות כל אלה, האחוזה לא נבזזה במהפכה. במקומות אחרים בצרפת נהרסו בשנים האלה מנזרים וטירות שלמות, ואילו סן פארז’ו הייתה רכושו של מרטיר של הרפובליקה, וזו הסיבה הפשוטה לכך שהיא שרדה.
1806 עד 1968: הבת שמחקה את אביה, פארק אנגלי, וילדותו של ז’אן ד’אורמסון

אחרי הרצח אימצה האמנה הלאומית את בתו היחידה, סוזאן-לואיז לה פלטייה דה סן פארז’ו (Suzanne-Louise Le Peletier de Saint-Fargeau, 1782–1829), שהייתה אז בת 11, והכריזה עליה בת המדינה. הילדה שגדלה כסמל מהפכני הפכה עם השנים למלוכנית מושבעת, והשקיעה זמן וכסף רב במחיקת עברו המהפכני של אביה.
המטרה המרכזית שלה הייתה התמונה. ציורו של דויד הוסר מאולם האמנה ב-1795 והוחזר לצייר, שהחזיק אותו אצלו עד סוף ימיו. ב-1826, אחרי מותו, קנתה אותו סוזאן מיורשיו, ומאותו רגע התמונה נעלמה. גם התחריטים שנעשו לפיה נאספו והושמדו, ומהיצירה שרדו רק רישום אחד והדפס בודד.

ב-1806 היא נישאה לבן דודה, לאון לה פלטייה דה מורטפונטן (Léon Le Peletier de Mortefontaine, 1771–1814), ומאז שהתה בסן פארז’ו תקופות ארוכות בכל שנה. ב-1809 עיצב בעלה את הפארק בסגנון האנגלי שקיים עד היום. באותה תקופה יובשו החפירים, והתכנון הגיאומטרי של הגנים מימי הגראנד מדמואזל נעלם.
האחוזה בשיאה השתרעה על פני שלושה מחוזות ועל כ-15,000 הקטאר. במאה ה-19 הותאמו שני אגפים שלמים לחדרי אורחים, שאירחו בחורף ציידים, ובאחד המגדלים הותקן חדר האוכל הגדול שאפשר לראות היום. סוזאן מתה בסן פארז’ו ב-1829.
מצאצאיה הגיעה הטירה למשפחת ד’אורמסון, וכאן נכנס לתמונה הסופר ז’אן ד’אורמסון (Jean d’Ormesson, 1925–2017). הוא בילה בסן פארז’ו את חופשות הילדות שלו, והמקום היה המודל לטירת המשפחה בספרו “לרצון האל” (Au plaisir de Dieu), שיצא לאור ב-1974 ותיאר את שקיעתה של משפחת אצולה צרפתית לאורך המאה ה-20.

הספר עובד לסדרת טלוויזיה בשישה פרקים בני 90 דקות, ששודרה בצרפת מ-19 בדצמבר 1977 ברשת TF1 והוסרטה בסן פארז’ו עצמה. הצופים הצרפתים זיהו מאז את החזית הוורודה כטירה של משפחת פלסי ואודרויי הבדיונית, ובכך קיבל המקום פרסום שלא היה לו קודם.
אולם המשפחה כבר לא הייתה שם. ב-1968 נמכרה האחוזה, ובעשור שאחריו הידרדר מצבה במהירות: גגות שקרסו, אגפים פתוחים לגשם ופארק שהתכסה בסבך. הסדרה שודרה בזמן שהטירה שבה צולמה עמדה למעשה בשיא הזנחתה.
1979: שני אחים קונים חורבה, וממציאים מופע
ב-1979 קנו את סן פארז’ו מישל גיו (Michel Guyot, נולד 1947) ואחיו ז’אק. מה שהם קיבלו היה כשני הקטאר של גגות שדרשו החלפה, אגפים שקרסו, ופארק שהיה צריך לפנות. הכסף שהיה להם היה קטן בהרבה מהמשימה.
הרעיון שהציל את המקום היה להפיק מופע היסטורי שימן את השיפוץ מתוך עצמו. המופע הראשון עלה ב-1980, ובו השתתפו 25 שחקנים ו-15 סוסים בשלוש הצגות בלבד. תושבי העיירה התגייסו כמתנדבים, ומשם זה גדל.
ארבעים וחמש שנים אחר כך המופע מפעיל יותר מ-600 מתנדבים ועשרות סוסים בכל קיץ, והוא הפך למנוע כלכלי של האזור כולו. ההכנסות ממנו הן שמימנו את החלפת הגגות, כלומר בדיוק את אותן קורות מהמאה ה-15 שאתם הולכים בתוכן היום.
ב-1997 פתח מישל גיו פרויקט שני, שהפך מפורסם לא פחות. באתר גדלון, במרחק נסיעה קצרה משם, החלה בנייה של טירה מהמאה ה-13 בכלים ובחומרים של התקופה, וזאת אחרי שבדיקת היסודות של סן פארז’ו חשפה את המבנה המבוצר שקדם ללבנים הוורודות.
כשקנו את הטירה שמעו האחים גם על האגדה שנלוותה אליה. לפי מסורת משפחתית שד’אורמסון סיפר בעצמו, סוזאן לא שרפה את התמונה של דויד אלא הסתירה אותה בעובי הקירות של סן פארז’ו, וסוד המחבוא הועבר בכל דור מאם לבתה. לפי אותה גרסה נקטע השרשור במלחמת העולם השנייה, כשהסבתא מתה בלי שבתה הספיקה להגיע אליה.
מישל גיו מספר שבחוזה הרכישה מ-1979 נכלל סעיף שלפיו התמונה אמורה להיות כלואה בקירות, ושאם תימצא אי פעם, יש להעביר אותה למוזיאון לאומי. חיפושים אחריה נעשו עם כל סוגי המומחים והפסיקו מזמן, והתמונה לא נמצאה. הקירות, כידוע, לא מדברים.
היום מנהלת המשפחה את האתר על שלושת חלקיו: הטירה, החווה והמופע. סן פארז’ו נשארה בבעלות פרטית, היא מוכרזת כאתר מורשת מוגן (monument historique), והיא חיה ממה שהמבקרים משלמים בקופה. בעיני זו הסיבה שהמקום מרגיש חי ולא מוצג בוויטרינה.
לינה בסן פארז’ו ובסביבה
אני עצמי התגוררתי באוסר, וזו האפשרות שאני ממליץ עליה למי שמטייל בבורגונדי כמה ימים: עיר עם מסעדות, קתדרלה ורכבת לפריז, ומרחק של שלושת רבעי שעה נסיעה מסן פארז’ו. המלון שלי שם היה Hôtel Les Maréchaux, מלון שלושה כוכבים אינטימי עם גן יפה ובריכה, שבו כל חדר מעוצב בסגנון אמפיר וקרוי על שם אחד המרשלים של נפוליאון. מי שרוצה לישון ליד הטירה עצמה, בעיקר בגלל המופע הלילי שנגמר אחרי חצות, ימצא בעיירה ובסביבתה שלוש אפשרויות טובות.
La Ferme du Château
הלינה הקרובה ביותר לטירה נמצאת בתוך האחוזה עצמה, בחווה שבשדרת הדולבים, כ-800 מטר מהשער. מוצעים בה חדרי אירוח וגיטים במבנה חקלאי אותנטי, כלומר לינה פשוטה בסביבה כפרית עם בעלי חיים בחוץ, ולא מלון בוטיק.
זו הבחירה המתאימה למשפחות עם ילדים, וגם למי שמגיע למופע ההיסטורי ולא רוצה לנהוג באמצע הלילה. באותו מקום אפשר להזמין גם סלי פיקניק לצהריים, וזה פותר את שעת הסגירה של הטירה.
Le Relais du Château
המלון הזה יושב בפרומנד דו גריון, כ-200 מטר מהטירה ובלב העיירה, ויש בו 28 חדרים לאירוח של 1 עד 4 אנשים. הרמה היא של מלון כפרי פשוט ונקי, עם בר, ועם ארוחת בוקר שאפשר לאכול במרפסת בימים היפים.
היתרון המרכזי שלו הוא המיקום. מכאן הולכים ברגל לטירה, לכיכר ולמסעדות של סן פארז’ו, ואפשר לוותר על הרכב לערב שלם. באותה תחנה ממש עוצר גם האוטובוס האזורי מאוסר.
Hôtel les Grands Chênes
מלון שלושה כוכבים שיושב מחוץ לעיירה, בתוך פארק של 4 הקטאר עם אלונים ותיקים, ובו חדרים ובתי אירוח קטנים, בריכה חיצונית מחוממת בעונה, גינה, מרפסת ובר. הוא סגור בחורף ופתוח בעונת הביקורים.
המיקום שלו נוח במיוחד למי שמשלב את סן פארז’ו עם גדלון ועם אגם בורדון, כי הוא יושב בדיוק באמצע ביניהם. בתמורה צריך רכב לכל יציאה, כולל לארוחת ערב בעיירה.
שאלות ותשובות על טירת סן פארז’ו
אלה התשובות לשאלות שקיבלתי ממטיילים שתכננו טיול בבורגונדי.
כמה זמן לוקח הביקור בטירת סן פארז’ו?
אפשר להגיע לסן פארז’ו בלי רכב?
מתי מתקיים המופע ההיסטורי, וכמה עולה כרטיס?
המופע מובן גם למי שלא יודע צרפתית?
האם הגראנד מדמואזל באמת נישאה לדוכס דה לוזון?
מה עוד יש לראות בסביבת סן פארז’ו?
עוד בנושא