טירתה של מדאם דה סבינייה, הבלוגרית הראשונה בהיסטוריה מאת דני אשכנזי

בוקר טוב, פרנקופילים.
בעצה אחת עם צבי, פרנקופילנו הראשי, יצאנו קארן ואני לכיוון שאטו רושה (Chateau des Rochers). זה היה סיור מקדים-מקדים, שאחריו יבוא סיור מקדים, עם צבי, ואחריו סיור עומק – עם אלה מכם שיבקשו לטייל עמנו.

אני רק שאלה. לא בשבילי. בשביל חבר. הוא נמשך מאד לאמא שלו. יש לזה שם?
בטח. ‘תסביך אדיפוס’.
יש לי עוד שאלה. לא בשבילי. בשביל חברה. היא נמשכת מאד לאבא שלה. יש לזה שם?
בטח. ‘תסביך אלקטרה’.
יש לי עוד שאלה. לא בשבילי. בשביל אמא שלי. היא נמשכת מאד לבת שלה. יש לזה שם?
דייייייי!!! לך תכתוב על זה ספר !!!!
זהו. שיש כבר אחד כזה..

משמאל, חברים, כריכת ספרו של ניר רצ’קובסקי, “בת, אהובה”. כבר הכריכה יצירת אמנות נפלאה. מפת תחרה עדינה. מוכתמת. מוכתמת. מוכתמת. על מה הספר? על ספר.

מימין, חברים, ספר המכתבים של המרקיזה דה סבינייה. מכתבי אהבה. לבתה. על הספר הזה כתב ניר את ספרו. הגיעה העת להכיר. המרקיזה לבית סבינייה:

יצאנו לדרך? יצאנו. מדובר ב 90 קילומטר. שעה נסיעה. שעה ? 350 שנה מפרידות בינינו. והרבה הרבה כשרון כתיבה. שלה. “לטיול יצאנו…”

מפת מסלול הטיול

תחילה התמצאות כללית:

ועכשיו המסלול ונקודות הענין :

1 הטירה שלנו.
2 סלעי הפיות (דולמן).
3 טירת המרקיזה סבינייה, ב-לה רושה, ליד ויטרה.
4 ויטרה. ויטרה. ויטרה. (למקום הזה נקדיש כתבה נפרדת שתפורסם בקרוב).

הדרך, איך לא ? יפהפיה.

La Roche Aux Fées (סלע הפיות)

ה”וייז” מכיר את המקום.

“על מטה הקסם בלילות לאור הכוכבים
היא רוכבת אמיתית מאגדות לסיפורים”
(יעל בר זוהר. מלים ולחן: אילן ליבוביץ)

תקופת האבן החדשה. 5,000 עד 2,200 שנה לפני הספירה. הקפיצה הגדולה נעשתה. למעשה, זו הקפיצה האחרונה קדימה. בני האדם שחיו אז, לא היו שונים במאומה מהורינו. הם זנחו את הלקטנות והצייד לטובת חקלאות, ציור, כתיבה.
את הקפיצה הבאה עשינו אנחנו. פליק-פלאק לאחור. זנחנו את החקלאות, הציור, הכתיבה. לטובת המקלדת, הסמארטפון, הפייסבוק. אנחנו מדברים ב 😊☹. אבל את זה אמרו כבר לפני. נחזור לפיות.

בניגוד למקובל לחשוב, הן לא כל כך קטנות, וגם לא תמיד נחמדות.

הסיבה העיקרית לאי נחמדותן, היא שאנחנו לא מאמינים בהן. “מה אתם עושות מזה עניין ? אתן מאמינות בנו ?” אני שואל. אבל אין עם מי לדבר. ברור. לא קיימות.

הפיות של ברטאן הן אמנם פיות, אבל בראש ובראשונה הן ברטוניות. האשה הברטונית לא פריירית. קמו הפיות של ברטאן, ובלילה אחד גררו סלעי ענק, חמישים טון כל אחד, ובנו דולמן. זה הדולמן הגדול והמרשים באירופה כולה.

“עכשיו יאמינו בנו”, אמרו אחת לשניה. לא האמנו. “בני אדם בנו את זה”, אמרנו.
“בני אדם? אלה סלעים של 50 טון כל אחד” צחקו הבנות. “אכן, לא ידוע איך, אבל אתן לא קיימות”, אמרנו.

האמת, נראה לי שהאתר הזה רווי קסמים גדולים יותר מהדולמן עצמו. מעשה כשפים. תארו לעצמכם: מגרש חניה מסודר. בנין כניסה נאה. שירותים מצוחצחים. אולם הקרנת סרט על המקום. מדריכה דוברת אנגלית, שמסבירה ונותנת עלון עם מפה. קישור לאפליקציה באינטרנט, שמלווה את הסיור בתוך הדולמן. כמה עולה ? “free of charge” עונה הפייה הטובה.

“תתעורר, היא לא באמת קיימת” נוזפת בי קארן. שיהיה. לא אריב עם קארן בגלל פייה.
Ön létezik”” אני לוחש לפייה בהונגרית, כדי שקארן לא תבין. “את קיימת”.
Megértettem minden szót”” עונה קארן בהונגרית. “הבנתי כל מילה”.
מקום של קסמים. כדאי לצאת מכאן לפני שאהפוך לפיי. כן, יש גם פיים. אחרת איך הן תתרבנה ? בדרך נס ?

“כמה הזדקן, אפילו שערות הפאה שלו האפירו”

שורה מבריקה. ניר רצ’קובסקי, “בת, אהובה”. יש בתצורה דיגיטאלית באתר “עברית” רוצו לפני שיאזל. 20 ₪. ספר נהדר.

פרנקופילית אחת אמרה לי “למה שלא תכתוב על נשות ברטאן ?” הלכתי לחפש, ונתקלתי בדמותה של המרקיזה לבית סבינייה. הבלוגרית הראשונה בהיסטוריה. כותבת מכתבים סדרתית. רובם לבתה, אבל לא רק. המכתבים קובצו בספר. תמונה מפורטת, בלעדית, של החיים בפריס, בפרובנס, וכן, גם בברטאן, במאה ה-17, רגע קט לפני המהפכה הגדולה.

הלכתי לנבור באינטרנט. ראשית מצאתי את המכתבים בצרפתית. אחר כך באנגלית. אחר כך בעברית. בספרו של ניר.
“מצאתי !!!” בישרתי לפרנקופילנו. “ברור. בספר של ניר”, ענה לי ביבושת, והוסיף “כבר כתבתי על זה”. ושלח קישור לכתבה על מסלול הטיול בפריז בעקבות מדאם דה סבינייה.

הלכתי לבדוק. באסה. הלכה המרקיזה. הלכה הכתבה. ואולי לא ?
“זה על פריס, רק על פריס…”, ניסיתי. מה, המרקיזה על שמו בטאבו ?
“טוב, תכתוב עליה מחוץ לפריס. רק אל תתקרב בכלל לאיל דה פראנס הזהיר, וליתר בטחון שלח את מפת האזור שיש לו בלעדיות עליו:

כמה מילים על המרקיזה דה סבינייה

מאות – לפי גירסה אחרת, אלפי – מכתבים של מדאם דה סובנייה שרדו. אבל תחילה קצת עליה:

מרי דה רביטן-שנטל, המרקיזה מסבינייה Marie de Rabutin-Chantal, marquise de Sévigné;‏ נולדה ב 5.2.1626. מתה ב 18.4.1696. בגיל 18 שנה נישאה לאנרי, מרקיז סבינייה שבברטאן. כשהייתה בת 25 שנה נהרג המרקיז בדו-קרב שהתנהל על לבה של אשה אחרת. ממנו ירשה את התואר ואת הטירה שלו ב-לה רושה, ליד ויטרה. לשם אנחנו מטיילים עכשיו.

היו לה בן ובת. הבן, שארל, מצטייר כדמות טיפוסית של אנטי-גיבור. נחזור אליו. הבת, פרנסואז, נישאה לרוזן של גריניאן (Grignan), שהתמנה מיד לאחר הנישואין למושל פרובאנס. היא עברה לגור בטירתו, ובכך שברה את לבה של אמה. גם לזה עוד נגיע. מכל מקום, מכתביה של המרקיזה לבתה מתפקעים, מתפוצצים, משפריצים לכל עבר, אהבה עצומה לבתה.

התכתבותי אתך מהווה את האושר היחיד של חיי.

היא כותבת באחד ממכתביה, ובעצם: במלים דומות, בכולם. המכתבים מתפרשים על פני כ- 25 שנה. היא כתבה כמעט כל יום, לפעמים פעמיים ביום. במאמציה לעניין את בתה בהתכתבות, היא מתארת בצבעוניות את חיי חצרו של לואי ה-14, מלך השמש, “המדינה זה אני” (רגע, צבי, רק הזכרתי. כבר עוזב !!!).

בויקיפדיה כתוב שבברטאן היא העריכה את פשטות חייהם של האיכרים, שלסבלם היתה רגישה. אני לא כל כך ראיתי את זה, אבל לא אתווכח עם ויקיפדיה. המכתבים התפרסמו כשלושים שנה אחרי מותה, בידי נכדתה פאולין. הנכדה השמידה את מכתבי אמה פרנסואז, הכינה העתקים, מדוייקים אם לאו – נושא לויכוח – של מכתבי סבתה. אבל, כפי שכותב ניר ב”אחרית דבר” של ספרו, עלינו להודות לנכדה, שירשה את המכתבים, על כך שבכלל התפרסמו.

רגע. המקום המתאים לקרוא בו במכתבים, הוא היכן שנכתבו. לפריס איני רשאי להתקרב, פרובאנס רחוקה מדי. נלך לטירתה שליד ויטרה. “וייז” מכיר את הטירה.

טירתה של המרקיזה דה סבינייה

שימו לב: כשאתם יורדים מכביש 88 תראו שני שלטים. אחד לטירה, מחזיר אתכם ימינה, השני למוזיאון של המרקיזה, מוליך אתכם ישר צפונה. הדרך נראית חסומה, אבל היא לא. אפשר להגיע ברכב ממש לדלת המוזיאון עצמו, המוקדש כולו למרקיזה.

עכשיו, כשאנחנו יושבים בנחת על הדשא המטופח, שרובו הפך למגרש גולף, ונושאים עינינו לטירת המרקיזה, יכולים אנחנו לעיין במכתביה, ולהשלים אותם בדברים שכתב ניר בספרו, בהנחה שהלך הרוח שאוב מהמכתבים מהם לא ציטט ישירות.
ואולי, חברים, אולי לא נשב על הדשא. לא כשהמרקיזה נוכחת.

נחצה את מגרש הגולף, כשהמסעדה בעורפנו, ונלך אל הגן שמאחורי הטירה. הן שם, ממש שם, ואולי כבר נוכל לומר: כאן, ממש כאן, התהלכה מדאם דה סבינייה, מלווה בשומר אחד, חמוש ברובה, מפחד הזאבים. ודאי צעד מאחוריה, שומר מרחק של כבוד, והיא מן הסתם עסוקה היתה בתכנון המכתב הבא לבתה. כי הגן היה מרהיב, גם היום הוא כזה, אבל מקום אושרה האמיתי היה ליד מכתבתה.

אנחנו, שאיננו כותבים אובססיביים, למעט אחדים מאתנו, נעדיף לטייל בגן. אולי יש יפים ממנו. אבל בהם לא הילכה מדאם דה סבינייה.

“קר כמו דלעת מבושלת בשלג”

נחזור לשארל, בנה של המרקיזה. אחיה הבכור והיחיד של פרנסואז. אמרנו אנטי-גיבור. את אהבת אמו לקחה פרנסואז. אביו, לעומת זאת, הוריש לו את המאהבת שלו, נינון דה לאנקלו (Ninon de Lanclos). 20 שנה אחרי שיצא לדו-קרב על שמה הטוב (? באותם ימים גם לפילגשים היה שם טוב), ונהרג, תפס את מקומו במיטתה שארל שלנו. הוא לא יצא לדו-קרב, הוא פשוט נזרק על ידה, בטענה שהוא “קר כמו דלעת מבושלת בשלג”.

גם לאמו לא היתה דעה טובה עליו:

גומע מן החטא כמו מים… איני מוצאת בו כל דבר טוב

היא מרכלת עליו במכתבה לפרנסואז. ובמכתב אחר היא מתעלה על עצמה:

יש לו נפש מדייסה, גוף מנייר רטוב, לב של דלעת מבושלת בשלג.

בעטו המושחז של ניר, שארל מייחס לעצמו את האפטיות והסתמיות שאמו הדביקה לו, ומצטער שלא היה כמו הטבח ואטל.
סיפורו של הטבח ואטל, השף (כך היינו אומרים היום, כי כבר אין טבחים, רק שפים, כמו שאין גננים, רק אדריכלי נוף) של הנסיך קונדה, הוא מהטובים שבמכתבי המרקיזה.

הסכיתו ושמעו:

הנסיך ארח את לואי ה 14 בטירת שאנטיי. 27 שולחנות נערכו לאורחים. הסתבר שלשני האחרונים חסר קצת צלי. כלומר לא שלא היה כלל, אבל לא היה בשפע. “כבודי נפגע אנושות. זהו בזיון שלא אוכל לעמוד בו” אמר ואטל. אבל אולי היה עומד, אלמלא תקרית נוספת. לארוחת המחרת הוזמנו דגים, מספקים שונים. ואטל נתקל בראשון שהגיע, עם שני דליי דגים. “זה הכל ?” שאל ואטל. “כן אדוני”, השיב הספק. ואטל לא ידע שעומדים להגיע עוד ועוד דגים. חשב שזהו. עלה לחדרו, השעין את חרבו על הדלת, ונפל עליה. פעמיים רק נדקר. בשלישית הצליח לנקב את ליבו.

“ואטל המסכן, להקריב את עצמך על מזבח השלמות…” מקנא בו שארל.

מטירתה שבלה-רושה, ליד ויטרה, כותבת המרקיזה לפרנסואז, שהרתה שוב:

על השוקולד שאת שותה, מה נאמר ומה נגיד…. המרקיזה דה קואטלוגון שתתה כל כך הרבה שוקולד כשהיתה הרה בשנה שעברה, עד שילדה בן שחור כמו שד….

מסתבר שהשוקולד עשה רע גם לפרנסואז. אמנם לא ילדה בן שחור, אבל הרך הנולד חלה באבעבועות שחורות, ומת בהיותו בן שלושה שבועות.

“שטה בסירתי, בזרם האיטי
הרחק מטירתי, הא, כמה שטותי!”
(ממכתבה לפרנסואז, מטירתה שבברטאן, לאחר שהגיעה לנאנט בשיט על הלואר)

מלחמת הגרילה של ברטאן

בין ספטמבר 1675 לפברואר 1676 שוהה המרקיזה בטירתה שבברטאן. האזור אינו רגוע. מ-רן שבצפון עד נאנט בדרום התקוממו ההמונים, איכרים ועירונים. שארל מדווח, מעטו של ניר:

חמדנותו ותובענותו של המלך באמת עברו כל גבול. הוא רושש לגמרי את הפרובינציה המסכנה שלנו. ברטאן איננה בורגונדי העשירה בשדות ובכרמים, גם לא נורמנדי המפוטמת בבקר, או פרובנס המצמיחה בוסתני פרי ועצי זית. ארצי האהובה היא פראית למחצה, עבותת יערות, אפורת שמים ושחורת צוקים…

לואי ה 14 הטיל מס על כל דבר. מס בולים, מס בדיל, מס טבק, ולבסוף –

שיא השערוריה, איים להטיל מס על המלח, אוצר העניים של ברטאן, המתנה היחידה שנותן לנו האוקיינוס הסוער, שטורף את ספינות הדייגים שלנו למצולותיו.

ב-רן, יצא המושל למרפסת ארמונו, כדי להרגיע את התושבים הזועמים, ואלה הניסו אותו במטר תפוחים רקובים. נפוצה גם שמועה, כאילו אשתו, מדאם דה שון (Madame de Chaulnes), נלקחה כבת ערובה בידי ההמון. זו אמנם התבררה מיד כשמועת כזב, אבל האם לא די בעצם השמועה?

גם לנו, אגב, יש אנקדוטה זהה. מוזמן תלמיד ה”כולל” לרבו. “מרננים שאתה נואף עם אשת איש” אומר הרב. “אבל זה לא נכון !!!” מזדעק התלמיד. “מה ??? לא די בכך שאומרים, צריך גם שיהיה נכון ???” מתפלץ הרב.

מפרובנס השקטה מזעיק המלך את פורבן וואנס, שני אצילים, לפקד על צבא שכירי חרב. 4,000 לוחמים פראיים פושטים על ברטאן. הם שורפים כפרים, קוטמים צריחי כנסיות, בוזזים, אונסים והורגים. ב-רן הם תולים עניים שלא עשו מאומה. משפדים על גלגל עינויים. משליכי התפוחים הרקובים כבר נמלטו מזמן אל היערות. שם, בכנופיות קטנות, חובשי מצנפות אדומות, הם מנהלים מלחמת גרילה נגד חיילי המלך.

מרי דה רביטן-שנטל, המרקיזה מסבינייה, כותבת לבתה משפט קצר שיכול להחשב בדוחק כרחמים על האומללים:

המורדים שברן נמלטו כבר מזמן. כך שהטובים יסבלו בגלל הרשעים.

אבל מיד נחשפת האצילה שבה:

אני מוצאת שהכל טוב ויפה, כל עוד ארבעת אלפים החיילים שנמצאים ברן, תחת פיקודם של האדונים פורבס וואנס, לא יפריעו לי לטייל בחורשות שלי, שגדלו להיות יפות ותמירות להפליא.

אני חושב שאין לשפוט אותה בחומרה רבה מדי. היא תוצר של תקופתה. הטירה שלה היתה עולם אחד, מה שמחוצה לה היה עולם אחר. גם ניר חושב כך: “הזוועות שהתרחשו במרחק פרסאות ספורות מלה רושה, כמו התרחשו בדנמרק”, הוא כותב.

נחזור למערכת היחסים המשפחתית. מה היה לנו כאן ? ניר מפענח אותה בחדות, ומגיש אותה באנינות.
אבל לפני כן משהו מבריק מפרי עטו של ניר, שהוא מכניס לדברי שארל לאחותו פרנסואז:

דמייני שאת כותבת מכתב כאן על המכתבה הזו ובן רגע הוא צץ, כמות שהוא, על שולחן בפריז…

צוחק עלינו, כאילו ממרחק בטוח של 350 שנה אחורה בזמן.

מערכת היחסים המשפחתית: לכאורה הכל ברור מהמכתבים עצמם. המרקיזה שקועה כולה באהבה מטורפת לבתה פרנסואז. בבנה שארל היא מזלזלת. שארל מקנא באחותו על אהבת האם, היה רוצה משהו ממנה לעצמו, אף שהוא לא מעריך את עצמו כראוי לה.

אבל ניר חושב אחרת.

פרנסואז אומרת לשארל:

מבין שנינו, אתה זה שהיא אהבה באמת.

ומה עם מכתבי האהבה שהיא כותבת לפרנסואז? מכתבים שיותר משהם מכתבי אם לבתה, הם מכתבי מאהב לאהובתו ?
על כך שם ניר בפיה של פרנסואז את הדברים הנוראים הבאים:

הו, המכתבים… הם לא היו בשבילה דרך להעביר את האהבה. לא, הם היו האהבה עצמה… בכלל לא הייתי נושא האהבה הזאת, הייתי רק המושא שלה… אלמלא הכתיבה והמרחק, לא היה דבר…

המרקיזה היתה מאוהבת עד צוארה הצחור. אבל לא בבתה. בכתיבתה שלה.

אגב, שארל ופרנסואז מתו שניהם ממחלת האבעבועות השחורות. מה שמזכיר לי, שלפעמים, בגעגועינו התמימים לזמנים עברו, אנחנו שוכחים שאפילו מלכים ושועי עולם, שחייהם רופדו בפאר בלתי נתפס כמעט, ואנו מקנאים בהם, טובי רופאיהם לא יכלו למנוע מהם כאב שיניים פשוט, שלא לדבר על מוות במגיפה.

לא יודע איך אתם, אבל אני חייב לנשום קצת אויר. נחלוף דרך המוזיאון של המרקיזה, ונמשיך לויטרה, לא לפני שנביט בהערצה בפסלה של מדאם דה סבינייה במוזיאון :

הביקור בשאטו דה רושה

לפני שנמשיך לויטרה, עליה נפרסם כתבה בקרוב, עוד כמה מילים על ארמון דה רושה. זהו ארמון קטן וחביב שבהחלט שווה ביקור. תמצאו שם קאפלה שבנתה המרקיזה דה סבינייה בשנת 1671, שורה של חדרים מרוהטים ואפילו שמלה יפהפייה מהתקופה.

אז אם גם אתם הסתקרנתם מדמותה של המרקיזה מומלץ בחום ללכת לבקר בטירה (ישנם סיורים מודרכים בטירה עצמה).

מידע נוסף על כרטיסים, סיורים ועוד ניתן למצוא באתר הזה.

אהבתם את הכתבה? רוצים להתגורר בטירה שלי?

רוצים לגלות בעצמכם את טירת רושה ועוד לא מעט אטרקציות שנמצאות במגוון מסלולי הטיול בברטאן שפרסמנו? אתם מוזמנים להתארח בטירה של דני ולהפוך אותה לבסיס לטיולי הכוכב שלכם. מידע נוסף על הטירה תוכלו למצוא בכתבה Manoir de la Chausée – לגור בטירה ישראלית בברטאן.

ומי יודע, אולי יתמזל מזלכם לפגוש שם את הפרנקופיל ולטייל ביחד אתנו בברטאן 🙂