ברטאן הלא מוכרת: מסלול טיול מיוחד מהעיר רן (Rennes) ובחזרה

המסלול שאני עומד להציע, מתחיל בעיר רן Rennes, בירת חבל ברטאן. רוב המטיילים בצרפת מתחילים מפריס, כך שתחילה יש להגיע ממנה ל Rennes.

איך מגיעים לעיר רן (Rennes) מפריז?

אפשר לעשות זאת בקלות ובמהירות על האוטוסטרדה A11. ראו מסלול כחול במפה למטה. קטעים מהדרך כרוכים בתשלום, לאחרונה זה עלה כ- 30 אירו. ניתן לשלם במזומן או בכרטיס אשראי. אפשר לעקוף את הקטעים האלה. אם לא עוקפים, הנסיעה תארך כ 3.5 שעות.

אני חושב שכדאי לנצל את ההזדמנות, ולנסוע דרך נורמנדי. המסלול הירוק במפה למטה. חופי הנחיתה, שטיח באייה, עיירות הדייגים, מונט סן מישל, סנט מר איגליז. לא אפרט יותר, כי זה נושא לכתבה נפרדת. בכל מקרה, אם בוחרים במסלול הזה, צריך להקדיש לו לפחות יומיים. בפעמים שעשיתי זאת, לנתי באחד המלונות שעל החוף. זו חוויה לשמוע את הים חוזר בלילה, אחרי השפל. כמובן, גם ביום, המראה של סירות הדייגים מונחות על החול בשפל, כלובי הצדפות נחשפים, וטרקטורים נוסעים אליהם. מראות שלא שוכחים.

כמובן, אפשר להגיע מפריס לרן גם ברכבת. המהירה עושה את הדרך בשעתיים. המחירים משתנים בין 10 אירו, כמובן בשעות לא נוחות, ל 70 אירו במחלקה ראשונה בכל שעה שתרצו. רצוי לוודא סמוך לנסיעה, כי השביתות מרובות. למיטב ידיעתי הן חלק מהמאבק בנסיונות הנשיא מקרון לייעל את המערכות הציבוריות בצרפת. אפשר גם באוטובוס, ואפילו בטיסת פנים משרל דה גול לסן ז’אק, שהיא פרבר של רן.
לא ארחיב על רן, כי גם היא שווה כתבה נפרדת.

אלו נקודות הציון העיקריות במסלול שלנו, אבל מה שביניהן מרתק לא פחות.

Port de Roche

לפנינו סיור יום מעגלי, מרן וחזרה אליה. כ- 350 ק”מ. מעט עמוס, אבל שווה. שתי דרכים מהירות וטובות יורדות דרומה מ Rennes: N137 ו- D177. לממהרים להגיע לתחילת היעדים המוצעים, עיירת הנופש La Baule , אני ממליץ לבחור באחת משתיהן.

אבל למה לבחור ? נשלב את שתיהן, ועל הדרך נרויח סיפור.

אני מציע לצאת מרן דרומה על ה N137. לאחר כ- 40 קילומטר, התחילו לחפש ירידה ל Grand Fougeray, עברו את הכפר (בצדו הדרומי מרכול טוב, מרשת Super U). המשיכו על D56 עד לגשר על נהר הוילאן Vilaine, חצו אותו ועצרו אחרי מאתיים מטר. אתם בכפרון הזעיר פורט דה רוש Port de Roche.

מדוע הבאתי אתכם הנה ? אה. אני גר כאן… ברוכים הבאים. כוס יין מובטחת לכל מבקר. הבית בו אני גר הוא מבנה אבן עתיק, שיסודותיו מהמאה ה-12, נקרא Le Manoir de Port la Roche. אומרים שכאן עברה אחת הדרכים הנקראות “קמינו דה סנטיאגו”, או כפי שהיא נקראת בצרפת “דרך סנט ג’יימס”, ששלוחותיה מובילות מרחבי אירופה לעיר Santiago de Compostela בצפון-מערב ספרד. הלכתי אותה לאחרונה, אבל גם זה שווה כתבה נפרדת, וזמנכם היקר מוקדש לסיפור בשבילו הגעתם.

הכפרון שלי, Port de Roche, צמוד לנהר ה Vilaine, כמאתיים מטרים מגשר הברזל עליו עברנו. הגשר הוקדש לאחר סיומו לנפוליאון השלישי, ונחשב אז לשיא הקידמה הטכנולוגית. לפני הסיפור, תמונה של המקום בו אתם עומדים, כשגבכם לוילאן:

מצבה. צלב לורן. Manoir de Port la Roche. הכל יתחבר מיד.

הנער שלא התריע

באחד הימים הראשונים להגיעי לכאן, ישבתי בבאר קטן, בכפר סמוך בשם Langon שנקרא “הפאב של אנני”, אף כי אין שום “אנני” במקום. הבאר היה דחוס, ואנשים עם כוסות סיידר (המשקה הברטוני הלאומי) עמדו וחיכו שיתפנה מקום ישיבה.

במרכז המקום, ישב זקן שנראה כבן מאה. ליד שולחנו היו כמה כסאות ריקים, אבל להפתעתי איש לא ישב עליהם. איש גם לא דיבר אתו, והוא לא ניסה לדבר עם איש. הוא שתה בשלווה את הסיידר שלו, נגב את שפמו הצהוב מניקוטין, והסתלק מהמקום.

כשחקרתי לפשר הדבר, נתקלתי בתשובות מתחמקות. לאט לאט אספתי מידע, ואז התברר לי הקשר בין הזקן הדחוי לבין מצבת זיכרון שנמצאת בצומת ליד הבית בו אני מתגורר, ממש מול גשר הוילאן. המצבה מוקדשת ל-7 לוחמי רזיסטאנס (המחתרת הצרפתית שפעלה נגד הגרמנים במלחמת העולם השניה), אשר נפלו במקום ביום 6.8.1944. מתחת לשמותיהם יש שני שמות נוספים, כנראה של חללים מהאזור, שנפלו גם כן, ליד שמו של השני כתוב שמת ב Deportation, כך שיתכן כי היה יהודי. בתחתית המצבה יש לוחית זיכרון נפרדת, שמוקדשת לאדם שגורש לברגן בלזן (מחנה ריכוז נאצי בסקסוניה שבגרמניה). יתכן שגם הוא היה יהודי.

מסתבר שבאוגוסט 1944, כחודשיים לאחר נחיתת בנות הברית בנורמנדי, הרזיסטאנס כבר לא עסק בחבלה, אלא להפך: בהגנה על תשתיות אסטרטגיות שהגרמנים ניסו לחבל בהן. במסגרת זו כתה של לוחמי מחתרת תפשה את גשר הוילאן שהזכרתי. נער בן 16 הוצב כצופה במרחק מאתיים מטר מהגשר. התקרב כוח שבראשו נסע טנק שרמן אמריקאי, צבוע בצבעי ארה”ב. כפי שהתברר בדיעבד, זה היה טנק שלל. אחריו צעד גדוד של הוורמאכט. לוחמי הרזיסטאנס לא ירו ולא חמקו, כולם נהרגו על הגשר. באותה הזדמנות הוציאו הגרמנים להורג את הגנן של הטירה בה אני מתגורר, וקברו צמוד לגדר הטירה:

היחיד ששוחרר ללא פגע, היה הנער בן ה- 16, הצופה. האם פחד להתריע על כך שאחרי הטנק צועד גדוד גרמני ? האם היה בוגד שהטעה במתכוון את חבריו ? זאת איש לא יודע, אבל מאז עברו 73 שנה, ואיש לא מדבר אתו.

מפורט דה רוש אנחנו ממשיכים תחילה דרומה וב Langon םונים מערבה, להתחבר ל D177 שיוביל אותנו ל La Baule.

La Baule

טיולנו היום מתחיל בעיירת הנופש היוקרתית La Baule. העיירה עצמה רגילה למדי, אבל חוף הים שלה נחשב ליפה ביותר באירופה. לדעתי זו הגזמה, אבל אין ספק שהוא היפה ביותר בחוף האטלנטי. לאורך המפרץ, כ- 7 ק”מ, בין הכפרים Pornichet ו- Le Pouliguen’ משתרעת טיילת. למרבה הצער, הבתים העתיקים הוחלפו בבנייני דירות ומלונות חדישים. אבל החוף והים נותרו כפי שהיו.

לאחר הליכה קצרה בקטע של הטיילת, אנחנו ממשיכים לבריכות המלח של Guerande. נצא מ La Baule בקצה המערבי של הטיילת, וכעבור זמן קצר נמצא עצמנו על D774 בדרך ל Guerande. האזור כולו מרושת בבריכות רדודות וזעירות של מי ים, ביניהן מפרידות סוללות עפר. הרעיון פשוט: המים מתאדים, את המלח אוספים בכלים פשוטים, ומפזרים על הסוללות המפרידות לייבוש נוסף. כך נשמרים במלח כל המרכיבים הטבעיים שבמי הים, בעיקר מגנזיום ויוד. המלח האטלנטי האפור של אזור זה נחשב כטוב בעולם, ומיובא גם לישראל.

במפה ניתן להבחין בכמות העצומה של הבריכות באזור:

Guerande

לאחר שחלפנו דרך אזור בריכות המלח, אנו מגיעים לעיר Guerande. המרכז העתיק שהשתמר מימי הביניים מוקף חומה מעגלית וחפיר, שבחלקו עדיין מוצף במי ים. יש להחנות מחוץ לחומות, ואז להכנס דרך אחד מארבעת השערים המבוצרים.

בסמטאות המובילות לכנסיה שבכיכר המרכזית עשרות חנויות. המעניינות הן אלו שמציעות סוגים שונים של מלח אטלנטי, החל במקורי הטבעי, והמשך בסוגי תיבול שונים” עם פילפל, קארי, אסטרגון, כורכום ואפילו שוקולד. ניתן לטעום לפני שקונים.

La Roche Bernard

לאחר שאכלנו ושבענו והותרנו (כדברי האגדה התלמודית החכמה), נמשיך על כביש D774 ל- La Roche Bernard. העיר הקטנה יושבת על שפך נהר ה Vilaine לאוקיינוס. הנמל היה פעם נקודת מוצא לסחורות כגון עצים, מלח ויין, כיום הוא עמוס יאכטות וסירות מפרש.

העיר מוגנת עדיין על ידי תותחים עתיקים:
אגב, אמנם על התותחים האלה לא ראיתי, אולי כי הכתובת נאכלה על ידי חלודה, או שהם עתיקים יותר, אבל על רוב התותחים הצרפתיים, מאז ימי לואי ה-14, מוטבעת הכתובת
Ultima Ratio Regum (הנימוק האחרון של השליט)… ראו הוזהרתם.
ניתן להמשיך לאורך המרינה עד למפרץ בו נשפך לים נהר ה Vilaine. יש כמובן מסעדות ובתי קפה רבים.

Josselin וקרב ה-30

מכאן נצפין לעיר הקטנה Josselin על גדת נהר ה- Oust. לידה נערך ב- 27 במרץ 1351 קרב הידוע כ- Bataille des Trente (קרב השלושים). במסגרת קרבות הירושה על כס השלטון, התמודדו הצדדים הלוחמים, דוכסות ברטאן, ש- Josselin תמכה בה, וממלכת אנגליה, שבקשה להשתלט על האזור.

כחמישה ק”מ מ- Josselin, הסכימו הצדדים להכריע את המערכה באמצעות קרב בין 30 אבירים מכל צד, בהנהגת שני המצביאים היריבים, שיילחמו רגלית עד למוות. האבירים “שלנו”, כלומר של Josselin, נצחו לאחר לחימה של יום תמים, בו שני הצדדים התישו עצמם לחלוטין. המצביא האנגלי ושמונה מאביריו נהרגו, השאר נלקחו בשבי. מסופר כי המצביא הברטוני, Beaumanoir, בקש בסיום הקרב, כשהוא פצוע, מים. אחד מאנשיו צעק לו: “שתה את דמך, והצמא יחלוף”. אחוות לוחמים.
הקרב זכה לתיאורים רבים, גם בציורים, הנה אחד מהם:

טירת Josselin נבנתה במאה ה-14, מאז נהרסה ונבנתה שוב ושוב. כיום נותרו בה רק ארבעה מתשעת המגדלים המקוריים, אבל עודנה מרשימה. כדי לראותה באופן המרשים ביותר, יש לעמוד על הגשר שבין שתי גדות ה- Oust.

כאן סיימנו להיום.
חוזרים ל- Rennes על ה- N24.
להתראות בטיול הבא.

עוד קצת חומר קריאה

• במידה ותרצו להכיר יותר לעומק את תולדות מלחמת מאה השנים בברטאן אתם מוזמנים לקרוא את כתבתה של ד”ר אורנה ליברמן ז’אן דה בלוויל, לביאה מאוהבת צמאת נקם.
• במידה ותרצו להכיר יותר לעומק את סיפורה של טירת ז’וסלן אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ז’וסלן (Josselin) ומשפחת רואהן (Rohan): אלף שנים של הסטוריה.