רוויו של שעתיים, עם הרבה עלמות-חן חשופות-חזה, מושך יותר ממאתיים אלף איש בשנה אל כפר קטן בצפון-מערב אלזאס. תופעה חברתית-בידורית, המתרחבת משנה לשנה ומושכת קהל מכל רחבי צרפת ושכנותיה.
שוו בנפשכם אזור חקלאי, סביבה כמו של קיבוצים ומושבים, במונחים שלנו, כבישים צרים ומתפתלים בין שדות שעדרים מלחכים את עשביהם, כפרים ועיירות קטנות, שתושביהם הכפריים משכימים קום ועל-כן גם עולים על משכבם בשעה מוקדמת.
והנה, בכפר אחד, שמניין תושביו אינו עולה על שבע-מאות, קירווילֶר (Kirrwiller) שמו, אורות עזים נוצצים בעיקול הדרך, מאירים מבנה מרשים בממדיו, עירוני במתכונתו. זהו המיוזיק-הול Royal Palace Adam Meyer, ה”לידו” המפתיע של אלזאס. כה זר לסביבתו, וכה מצליח.
מה הוא ה Royal Palace?
קירווילר שוכנת כחמישים קילומטרים צפונית-מערבית לסטראסבור. נוסעים מהעיר באוטוסטראדה N4 מזרחה בכיוון Metz, יוצאים ביציאה של Bossendorf (אם מחמיצים אותה, נאלצים להמשיך עד סאברן, ולשוב 25 קילומטרים מזרחה, כפי שקרה אותנו), ומחפשים את קירווילר – לא ראינו שילוט לרויאל פאלאס, אני מניח שכבר יש. אבל לבסוף מוצאים, ומתפעמים. מי משפע השדיים החשופים של עלמות-חן תמירות, מי מהתופעה עצמה, שם בלב שדות. בכל מקרה, כדאי לבקר, ולוא רק בגלל ה”קטע” – לידו בשדות. ומוטב להזמין זמן רב מראש, כי המקומות ברוב ההופעות תפוסים זה כבר. במוצאי שבת, הכל מכור חודשים רבים מראש.
רויאל פאלאס של קירווילר תופס את המקום השלישי, אחרי הלידו ופולי-ברז’ר שבפאריס, בדירוג הכל-צרפתי של הקברטים הגדולים שיש בהם רוויו, כלומר מופע עצמאי משוכלל. הדירוג מביא בחשבון את מספר האמנים שבלהקה, מספר המקומות באולם (בקירווילר 1,000! מושבים, לעומת 750 במולן רוז’, שהלהקה שלו גדולה יותר), ומספר הכניסות השנתיות. כשביקרנו, היה מלא עד אפס מקום.
הקהל מתייצב בהמוניו בשמונה בערב. בחדר האוכל הענקי, לה מאז’סטיק שמו, “המלכותי”, לא פחות, יושבים ליד שולחנות ארוכים-ארוכים, בחברותא, ואוכלים תפריט מוכתב. כשביקרנו שם, תזמורת ומנחה-בדרן בשם סרג’יו, ממונטה קרלו, שהוא בעיקר זמר, הנעימו את הזמן לקהל הגדול, העממי, המתלהב בנקל, הרוקד על הרחבה שלפני הבמה ומגיב בקולניות לחידודי המנחה, שההומור שלו היה “בגובה דשא”. האוכל מוגש מהר, ובשפע. והוא זול. מלצרים ומלצריות עמוסי מגשים גדולים וכבדים אצים-רצים בין המטבח היעיל להפליא לשולחנות. סרג’יו מעלה כל אחד ואחת על הבמה, מציג אותם, מתלוצץ על חשבונם, מגפף את הבחורות.
ברויאל פאלאס יש גם “מחלקה ראשונה” – מסעדה שנייה, מהודרת וגם יקרה מעט יותר, לה ורסאי שמה, שגם היא רחבת ידיים, וסועדים בה מי שאינם רוצים להתערבב בהמון. בערב ביקורנו שם, סעדו במסעדת לה ורסאי חברי המועדון של בעלי מכוניות הפרארי מסטראסבור. למסעדה זו באים גם זוגות וחבורות קטנות. אבל רוב רובו של הקהל, זאת יש לדעת, מורכב מקבוצות מאורגנות של חברי אגודות, מועדונים, בתי אבות, ישובים קטנים, ועדי עובדים, כבאים, קבוצות ספורט וכן הלאה וכן הלאה. זה מקום להשתעשע בו בין חברים לעבודה. והדבר הפך לנוהג. למשל, כל הצוות, טבחים ומלצרים, של מסעדת אוברז’ דה ל’איל המיוחסת ביקש מהשף להילקח דווקא לשם. הקבוצתיות היא גם הסיבה לכך שאין קושי למצוא חניה לרכב פרטי בחזית הפאלאס: כשיצאנו בטעות דרך יציאת חירום, מצאנו עצמנו במגרש חניה גדול מלא וגדוש אוטובוסים.
הלידו של אלזס מתחיל…
ברבע לאחת-עשרה נתבקש הקהל לעבור אל האולם החדיש והנוח שבין שתי המסעדות. עוד מעט מתחיל המופע. הנחה אותו, והשתתף בו השתתפות פעילה כזמר וכשחקן אותו סרג’יו שכבר הוזכר. בתלבושותיו הנוצצות, במקצועיותו המלוטשת ובקולו האופראי המפתיע בעוצמתו, הוא הכתיב רצף למופע הנמשך שעתיים, ללא דקה של הפוגה ובקצב מסחרר. הופעות של להטוטנים איכותיים מפרידות בין תמונות הרוויו, שאחדות מהן תמימות ואילו אחרות ארוטיות בעליל. מקורות ההשראה של הבימוי הם ההיסטוריה הקלילה, המיתולוגיה, החלל, הווי של ארצות שונות ומה לא. הכל אמתלה טובה להרבה מוסיקה, צבע ומחול – ולא תמיד בגוף חשוף.
גם מי שאינם חובבים בידור מסוג זה – אולי בעיקר מתוך סנוביזם אינטלקטואלי – חייבים להודות שבקירווילר לא מתפשרים בעניין האיכות. העובדה שהרויאל פאלאס פועל בכפר קטן אינו עושה אותו פרובינציאלי או חובבני כהוא זה: המקצוענות ניכרת, כמו גם ההשקעה הגדולה בתפאורה, בפעלולים, בתאורה, בתלבושות – ובאמנים. וגם אם הכוריאוגראפיה פשטנית למדי, הכל מבוצע טיפ-טופ. מי שאוהב את סוג הבידור הזה, מובטח לו שייהנה.
המופע מסתיים באחת אחר חצות, והחוגגים שבים אל המסעדות, לסיום הארוחה, לשתייה כדת ולריקודים. בשלוש עולים הכל לאוטובוסים, ונרדמים, פרט לנהגים, יש לקוות. והכפר המנומנם מתרוקן בתוך דקות ספורות. רבים מהצופים באים מכל קצווי צרפת וממדינות שכנות, כמו בלגיה ושוויץ. הם לנים בסביבה, ומנצלים את הגיחה לקירווילר כדי לבקר “גם” בסטראסבור ובדרך-היין. אבל יש שבאו במיוחד, והם שבים היישר הביתה, באוטובוסים שלכל אחד מהם שני נהגים.
האנשים מאחורי המופע
פייר וקאתי מֶייר (Meyer), הוא בן 55, היא פחות, שוכבים לישון רק בחמש לפנות בוקר, לאחר שהכל מוכן ומצוחצח ליום המחרת. הם יקומו לעבודה בתשע בבוקר. הוא לניהול הכללי, היא לקופה המרכזית, המגלגלת עשרות מיליוני אירו בשנה. לא קל להיות הבעלים והמנהלים של המוסד יוצא-הדופן, סיפור-הצלחה בקנה-מידה אירופי. גדולים וטובים ממני הבחינו בתופעה לפני, והטלוויזיה הצרפתית לערוציה הקדישה לזוג כתבות ותחקירים, במגמה לפצח את סוד ההצלחה.
הסיפור “פשוט”: להוריו של פייר הייתה אכסנייה בכפר. אימו, לבית אדם, ילידת הכפר, בישלה. אביו היה מורה ביסודי. ב-1948 בנו לצד האכסנייה dancing, כמו שאומרים בצרפתית, אולם ריקודים, שהתפתח ורכש קהל ומוניטין בטווח של עד 50 ק”מ. הוא הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה שעברה, והם סגרו אותו ב-1975. פייר, שהשתלם כטבח, שב הביתה והחל לבשל. לפני כשלושים שנה העניקו לו הוריו את העסק. האכסנייה הציעה ארוחות וחדרים – והוא הוסיף על כך ארוחת-ערב עם ריקודים, נשף מוצאי שבת. היוזמה הצליחה. הוא הוסיף מופע קטן, חובבני, שגדל משנה לשנה. ב-1982 בנה במה קטנה. הוא בישל עם אימו, ואחרי הארוחה שימש תאורן. המופע גדל והתרחב, כמו גם חוג הלקוחות. או-אז החל לרכוש מופעים מוכנים מפאריס: ערב פיגאל, ערב טאהיטי וכולי. בתחילה פעם בחודש, אחר כך פעם בשבוע, ולבסוף כל השבוע.
ב-1989 בנה את הבמה המקצועית הראשונה, זו המשמשת כיום את חדר-האוכל. כך החלה מה שהוא מכנה “היצירה”: הפקת מופעים עצמאיים. הוא רצה להתקדם, והיה מוכן להשקיע בחזרות מרובות, בתפאורה מקורית החייבת לשמש זמן רב עד שהיא מכסה את עלותה, באמנים. בשביל לכסות אך ורק את עלויות ההפקה, אמר לי, דרושים שישה חודשי הופעה, חמש הופעות בשבוע, 300 איש בהופעה – הוא “עושה” הרבה יותר.
“בפאריס”, אומר מייר, ואין בקולו כל נימה של טרוניה, “אפשר להעלות אותו הרוויו ארבע שנים, עם אותם האמנים ואותה התפאורה. כאן, אני חייב להחליף את התוכנית מדי שנה. אבל בשנה שבה העליתי את הרוויו הראשון, הכפלתי את המחזור. כולם דיברו על זה, וההצלחה הייתה עצומה”.
המקום נעשה צר מלהכיל את ההמונים. ב-1996 בנה עוד 4,000 מטרים רבועים – מסעדה גדולה, ואולם הופעות. “במסעדה, לא היה נוח לראות את המופע. אנשים הסתירו, נאלצו לסובב את הראש. אנשים מבלים פה שבע שעות. רציתי שיצפו בנוחות”. הוא תכנן מטבחים חדשים, עוד חדרים לאמנים – כך יתקרב ל-10,000 מטרים רבועים בנויים. גם הלהקה גדלה משנה לשנה, ומתגוונת.
הרבה יותר ממופע חשפנות
בתחילת כל קיץ מורידים את המופע ומתחילים הכל מחדש, עם צוות חדש, תפאורה חדשה. מייר, אשתו וגם בנו המתבגר היו נוסעים מבעוד מועד לפאריס, לעשות “אודישנים” לבחורות על מנת ללהק את הצוות הבא.”אני משלם להן יותר”, אומר מייר – אולי בגלל שהן נאלצות לחיות בכפר, ב”תנאי פנימיה”, ותחת משמעת נוקשה למדי, ולא בפאריס הנוצצת, אם כל חטאת.
הואיל ופאריס היא “הצומת העולמית של הרקדניות המקצועיות”, מסביר מייר, הלהקה כוללת גם נערות רוסיות, הולנדיות, אנגליות, אוסטרליות. יש בה רקדניות שהופיעו בלידו, במולן רוז’ ואפילו חשפניות מקרייזי הורס. בחורות שעובדות ברחבי העולם, בהפלגות בנוסח “ספינת האהבה” גם.
זה לא צורם קצת, במקום שכזה?
“רקדנית זה מקצוע. אין בזה שום דבר שלילי”, אומר מייר. “במופע שלי אין שום דבר שהוא ממש נועז. שדיים חשופים כבר לא מזעזעים איש. זה מופע. באים גימלאים רבים, בתי אבות שלמים –80% הן נשים… רוב הצופים האחרים הם זוגות… כשעשיתי ערבים בנוסח פיגאל, הוספתי חשפנית. התעורר ויכוח עם סבתי. אבל זה היה הכי מוצלח. החשפניות היו בחורות בסדר, לא פרחות. כשהן לגמרי עירומות, האור על הבמה כבה. אני לא רוצה וולגאריות, ופוסל כל מה שנראה וולגארי.
“אבל חשפנות בלבד – משעממת. בקרייזי הורס אני משתעמם. אצלנו, השעתיים עוברות ביעף. מופע שכזה חייב להצחיק, לרגש, לכלול יופי, מחול. כל מה שבונה את המופע, הכוריאוגראפיה, המוסיקה, התלבושות, חשוב לי מאוד”.
בין מופע שיורד למופע שעולה מפרידים שישה שבועות קצרים מדי של עבודה מטורפת. החזרות מתחילות בפאריס, באולם שכור. בה בעת מכשירים את האולם הביתי למופע הבא. אחר-כך מגיעה הלהקה החדשה לקירווילר, מתמקמת בחדרי האכסנייה, ומתחילה עבודה של 24 שעות ביממה: חזרות טכניות, חזרות המופע, חזרות התאורה.
תוכניות לעתיד
וזה עובד. הקהל, הגדל משנה לשנה, כולל כ-75% לקוחות חוזרים. אבל לפייר מייר אין כל כוונה לקפוא על השמרים. בשתי השאלות ששאלתי אותו בדבר העתיד, קלעתי למטרה: ברצונו להקים בעתיד הלא רחוק מלון גדול בכפר או על ידו. אשר לקזינו, תחום שאינו מבין בו, עדיין לא קיבל את הרישיון המיוחל להפעיל מכונות-הימורים, והוא עוד יחזור לזה בעתיד.
שאלתי אותו כיצד מגיב הכפר הקטן לנוכחות של ענק רועש המצוי בלבו. אין התנגדות? “מדוע שתהיה? כולם מרוצים. אנחנו משלמים המון מיסים מקומיים, והקופה מלאה. אנחנו מעסיקים מאה איש, רובם מהכפר. וכשהתושבים מטיילים בצרפת, ומספרים שהם מקירווילר, כולם שמעו על הכפר בזכותנו, והם גאים!”
סרג’יו, המנחה הרב-גוני, אינו מהסס להתלוצץ על חשבון הקהל. לגבר שישב בשורה הראשונה העיר “אני בטוח שכבר הרבה זמן לא יצא לך לראות כאלה” – והתכוון ליפעת השדיים שרטטו בתמונה הקודמת. בצאתי, הערתי שאני בטוח שיש במופע סכנה מסוימת לבני גיל הזהב, שקסם הגוף החשוף של הרקדניות הצעירות יכול להבעיר בהם זכר של תשוקות-עבר, ולחולל ריגשה שהלב לא יעמוד בה. אמרתי זאת כהלצה. עוד באותו לילה, בשובנו, בשתיים אחר חצות, למלון בסטראסבור, פגשנו ברחוב מכרה, אשת-עסקים ידועה, שנפטרה בינתיים, ואמרנו לה מנין אנו שבים. היא ספקה כפיה:
“כל הסגל הבכיר של המפעל שלי הלך לשם ערב אחד בלעדי – הייתי עסוקה – ומנהל החשבונות הקשיש, שכבר יצא לגימלאות, התמוטט ביציאה ומת. אולי מהמראות שראה. בכל אופן, זו מיתה יפה”.
מי שמעוניין לחוות את המופע מוזמן להיכנס לאתר הרשמי של רויאל פלאס, לקבל מידע נוסף על המקום ולהזמין כרטיסים מראש.
כמה מילים על הספר והכותב
הפרק שקראתם זה עתה מגיע מתוך ספרו של אביטל ענבר, “אלזאס, מדריך טיולים ליין, אוכל, תרבות ומורשת יהודית“, הוצ’ שטיינהרט-שרב. ניתן
אביטל ענבר הוא סופר, מתרגם ספרות ועיתונאי. כתב שבעה ספרים על צרפת. תרגם יותר ממאה ועשרים ספרים ממיטב הספרות הצרפתית.
ואם כבר מדברים על הלידו…
אם אתם מתעניינים במופעים מהסוג הזה, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה שלי שעוסקת בקברטים ומופעים בפריז ולקבל את כל המידע שאתם זקוקים לו על הלידו, המולן רוז’ ועוד מופעים מפורסמים יותר ופחות שיהפכו את הערב שלכם בפריז למרגש ומסעיר.
ולבסוף, נוסעים לאלזאס ורוצים להתגורר בקירווילֶר?
מצאתי לכם דירה ומלון מקסימים ממש לא רחוק מה Royal Palace:
2 תגובות
ממש כתבה מעולה
האם אפשר לשלוח לי כתבה או עזרה לארועי קריסמס שווקי קריסמס וארועי קונצרטים מקהלות וכו בחבל אלזס
לצערי עוד לא הספקתי לכתוב על הנושא.