כמה מחשבות על גרנזי, קורונה וגורל אחרי ששמעתי שגם לשם הגיעה המחלה (כרגע יש שם שני חולים מאומתים).
פעמים רבות בן אדם מבין את ההשלכות האמיתיות של החלטותיו שנים אחרי שההחלטות עצמן התקבלו. המעבר לגרנזי וההחלטה שלי לחזור לארץ הן דוגמא מעולה לכך.
אני זוכר שבאוקטובר 2015 כאשר קיבלתי את ההצעה לעבור לאי גרנזי משהו עמוק בבטן אמר לי שזה הדבר הכי נכון לעשות. הקלות שבה קיבלתי את ההחלטה ויישמתי אותה ממש הפתיעה אותי, מכיוון שאני לא אדם שאוהב שינויים או הרפתקאות. הרגשתי ממש כאילו סוג של כח עליון התערב לטובתי וגרם למעבר להיות חלק וקל.
אותו דבר קרה כאשר החלטתי בשלהי 2019 לחזור לארץ. שוב אותה תחושת בטן עמוקה שאמרה לי שהגיעה הזמן לחזור למרות שהיו לי בהחלט תוכניות אחרות. אולם ברגע שהחלטתי ללכת עם תחושת הבטן (וגם עם הלב, כפי שניתן לקרוא בכתבה שנת 2019) פתאום הכל התחיל להסתדר וחזרתי לארץ במהירות ובקלות.
השהות בגרנזי לימדה אותי להתמודד עם הקורונה
אז איך כל זה קשור למגפת הקורונה שמשתוללת בעולם?
אם יש משהו שלמדתי בגרנזי זה להתמודד עם בדידות ולחיות בדלת אמותיי. נכון, היו לי שם בעלי בית מדהימים ואיתם טיילתי איתם באי אבל חלק גדול מהזמן הם חיו בספרד ובהרבה מאוד סופ”שים נשארתי לבד. אז אחרי שטיילתי וחרשתי את האי ברגליי מצאתי את עצמי מסתגר בסופי השבוע אצלי בבית ועובד על הבלוג שלי.
העיסוק בבלוג והחיבור שהוא יצר ביני לבין קהילת פרנקופילים אנונימיים (שאת חלקם יצא לי מאוחר יותר להכיר פיזית וכך הם הפכו לפרנקופילים לא אנונימיים) ממש הציל אותי. ללא הבלוג לא היה לי שום סיכוי לשרוד באי הזה. אולם להסתגרות הזאת היה מחיר שאותו הרגשתי לאט לאט.
מאדם חברתי מאוד שאוהב להיות מחוץ לביתו, לטייל ולהיות בחברת בני אדם הפכתי לאדם מסתגר שכל מה שמעניין אותו זה לחזור הביתה אחרי העבודה ולכתוב עוד כתבה על פריז או לעצב מחדש את האתר בפעם המאה (אין ספק שעיצוב אתרים זה ללא ספק אחד מה guilty pleasures שלי).
כשקלטתי לאן הדבר הזה מוביל נבהלתי. רציתי לחזור להיות אותו אדם חברתי וסקרן שהייתי פעם ולא איזה נזיר שיושב וכותב ספר אינסופי בתאו הקטן. לכן גמלה בליבי ההחלטה לעבור למלטה, שם האמנתי שיהיו לי יותר הזדמנויות חברתיות שיאפשרו לי לצאת מהקונכיה שאותה בניתי לעצמי.
מה שגיליתי במלטה זה שהצלקת של הבדידות וההתבודדות לא נעלמת כל כך מהר ולמרות שניסיתי לטייל כמה שיותר הרי שכמו אריק איינשטיין מצאתי את שאני “אוהב להיות בבית”.
כמובן שלא נכנעתי לכל זה והמשכתי במהלך כל 2019 לטייל בצרפת עם כל מיני אנשים ואני שמח שלאט לאט התחלתי לחזור לעצמי ולהפוך לבן אדם חברתי יותר
אז איך כל זה קשור לקורונה?
לפני כשבוע אבא שלי נסע לבוסטון לבקר דוד חולה, מה שאומר שבשבוע הבא כשהוא יחזור כולנו נאלץ להיכנס לבידוד של 14 יום (מאז שחזרתי לארץ אני גר אצל ההורים תוך כדי חיפוש דירה במרכז הארץ). לשימחתי, החיים בגרנזי לימדו אותי מצוין איך להתמודד עם הבידוד וכפי שראיתם אפילו הפכנו לסוג של חברים (קרובים מידי).
וזה מחזיר אותי לאותו חודש אוקטובר 2015 בו קיבלתי את ההחלטה לעבור לגור בגרנזי. האם הגורל שלח אותי לגרנזי על מנת להתכונן לבדידות של הקורונה? ובכלל, האם דברים שנראים לנו שליליים בזמן אמת (בדידות וגעגועים ארצה) יכולים בקונסטלציה מסויימת להפוך לחיוביים?
שאלות פילוסופיות שלא פשוט לענות עליהם אבל אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.
בשבחי האינטואיציה
ואפרופו האינטואיציה שאמרה לי לעבור לגרנזי, הנה עוד סיפור שיכול להסביר לכולנו מדוע חייבים להקשיב לתחושות הבטן.
כאמור אחרי שעזבתי את מלטה מצאתי את עצמי עומד בצומת דרכים. העבודה על הבלוג גרמה לי להבין עד כמה שאני אוהב לכתוב ולשתף את הידע שלי עם אחרים. תוסיפו לכך את הפנטזיה שיש לכל פרנקופיל שמכבד את עצמו להתגורר ולו לתקופה מסויימת בפריז. לכן אין זה מפתיע שבאותם חודשים בהם לא הייתי במלטה אבל גם לא הייתי בארץ התחלתי ברצינות לחשוב על לעבור לגור בפריז ולהתפרנס מהבלוג ומסיורים שאוציא.
כבר התחלתי לבדוק אפשרות לויזת עבודה ואף התעניינתי בשוק הדירות להשכרה בעיר האורות, אולם אז משהו עצר אותי. ה”תירוץ” הרשמי היה קשר רומנטי שהחל להתפתח בארץ וגרם לי לרצות לתת לו סיכוי. אולם בהסתכלות לאחור מה שבאמת גרם לי לחזור הייתה תחושת בטן עמוקה מאוד שלא הצלחתי להסביר לעצמי בזמן אמת שמעבר לפריז בעת הזאת לא תהיה הדבר הנכון לעשות.
ובאמת כשהחלטתי ללכת עם תחושת הבטן שלי פתאום דברים התחילו להסתדר מהר מאוד. חזרה אלי תחושת השלווה שאובדת לאדם שנמצא על פרשת דרכים רצינית וגם נושא העבודה הסתדר לו במהירות עת קיבלתי הצעה לחזור לעבוד בחברה הקודמת שלי, הפעם מהארץ. אולם את המשמעות ההחלטה הזאת הבנתי רק בימים אלו.
הרי מה היה קורה לו הייתי עובר לפריז? בימים אלו של קורונה לא היה לי עם מי לטייל וגם מהבלוג לא הייתי יכול להתפרנס מכיוון שאף אחד לא יזמין עכשיו מלון בצרפת או כרטיס לאיזו אטרקציה בפריז. לעומת זאת בעצם חזרתי ארצה הבטחתי את עצמי מבחינה כלכלית (טפו, טפו, טפו) וגם את השרידות של הבלוג שלי. בקיצור, מוסר ההשכל כאן הוא שצריך להקשיב טוב טוב לתחושת הבטן שלנו, לא?
ואפרופו הקשיים בפריז…
אין זה סוד שנגיף הקורונה נתן מכה קשה מאוד לכל העוסקים בתיירות, לחלק מהעסקים עלולה להיות זאת מכת מוות. מי שנפגעו קשה מכולם הם מדריכי הטיולים שבשנייה אחת איבדו את מטה לחמם. לכן הרשו לי בהזדמנות זאת לבקש מכל מי שבכל זאת נוסע לצרפת למרות הכל או מי שמתגורר בה כרגע שישקיע מעט זמן וכסף ויקח לו סיור מודרך עם אחד או יותר מהמדריכים הישראלים שנמצאים שם. אתם תרוויחו לא רק חוויה יוצאת מן הכלל והיכרות עמוקה עם סודות המקום בו תטיילו אלא גם תעשו מעשה טוב בימים קשים אלו.
אז אם החלטתם להיענות לבקשתי ואתם מחפשים מדריכים מומלצים, תוכלו למצוא אותם בכתבות הבאות:
- המדריך המלא למדריכי תיירים בפריז – כאן תמצאו את מדריכי הטיולים דוברי העברית הטובים ביותר בפריז.
- להתאהב בבורדו: סיורים מודרכים עם יונה מיטרני-מזור – יונה היא מדריכה נפלאה שמכירה את בורדו כמו את כף ידה. היא תשמח מאוד לעשות לכם הן סיורים רגילים והן סיורים קולינאריים.
- מה לעשות באקס אן פרובאנס ומחוצה לה? אטרקציות וסיורים מודרכים – אם במקרה אתם נמצאים בפרובאנס ומחפשים מה לעשות בעיר אקס אן פרובאנס המקסימה, אני ממליץ לכם בחום לקחת את הסיורים של נורית גאון. תוכלו לקרוא בכתבה הזאת את כל הסיבות מדוע.
אז לאן הולכים מכאן?
אני אנסה להנות מהחופש שעוד נשאר לי לפני הבידוד ומכיוון שממילא אני עובד רוב הזמן מהבית הבידוד לא אמור להשפיע לי על שגרת החיים. יתכן שבטווח הקצר הקורונה תשפיעה מעט על הבלוג מכיוון שנראה לי אבסורדי בזמן הזה להמשיך ולכתוב על התיירות בצרפת (הרי מי יחפש עכשיו מלון בשטרסבורג או אטרקציות בעמק הלואר?).
אך אל דאגה, אין זה אומר שאפסיק לכתוב, נהפוך הוא. אני פשוט אחזור לעסוק יותר בתרבות צרפת ובמיוחד בהיסטוריה שלה. יש לי כמה רעיונות בראש ועכשיו אולי הגיע הזמן לממש אותם.
ואתם, תשמרו על עצמכם טוב טוב וכולי תקווה שבקרוב כל זה יעבור ונוכל לחזור ולהיפגש אי שם בצרפת…
29 תגובות
פוסט מרגש ומרתק,צבי.אין ספק שההקשבה ללבך,סייעה לך בקבלת ההחלטות,שרק מיטיבות עמך.כאשת תיירות בנשמה,אני מאמינה באמת שיקח זמן אבל גם עולם התיערות,יחזור לחיים.בינתיים,נלמד להסתפק במועט ורק נצפה בתמונות מפעם ונחזור ונקרא את כתבותיך הנפלאות.
הי צבי, הכתיבה שלך נהדרת והידע שאתה מעביר מעשיר מאוד. תודה על הכל !
שלום יורם.
תודה רבה על המילים החמות 🙂
בברכה,
צבי
מהנה לקרוא את מה שאתה כותב.לצערי הטיול הקרוב שהיה אמור להיות בתחילת מאי לא יתקיים בגלל הקורונה.אין ספק “שציירת” לנו את העיר בצורה הטובה ביותר וכשתחזור השפיות במהרה זה יהיה”התנך”שלנו.
בגדול,אין כמו לטייל בעולם אך יותר מכך,אין כמו ארץ ישראל.אין תחליף לארץ היפה שלנו.
תודה לך.
רוב תודות על המילים החמות. צר לי שהטיול בוטל אבל אני בטוח שמישהו בעתיד כולנו נחזור לפריז ובנתיים נחזה בה מרחוק.
אי מאד מעריכה את כתיבתך הכנה !ואני מודה לך בתור צרפתייה ישראלית על הבלוג החשוב שלך …
רוב תודות 🙂
“אבסורדי בזמן הזה להמשיך ולכתוב על התיירות בצרפת” – חלומות אינם אבסורד, או אולי כן? בכל מקרה, אם אי אפשר לנכוח פיזית, אפשר לחלום. המשך לכתוב
תודה רבה 🙂 אני בהחלט אמשיך לכתוב אבל יותר על היסטוריה ותרבות ופחות על תיירות (עד יעבור הזעם).
יופי של כתיבה
אשתי בלגית כך שאנו מבקרים תכופות בצרפת באוקטובר הקרוב נהייה מקווים בבריטני
כחיפאי שליטתי בצרפתית ובתרבות הצרפתית לא רעים
ולך אומר יישר כוח
רוב תודות.
אני קוראת את הפוסטים שלך מספר חודשים. יש לנו כרטיסים לפריז לחודש אוקטובר,קנינו מיד כאשר איזיג’ט פתחו את המכירה לעונת אוקטובר 2020. את הבלוג שלך היכרתי עוד לפני, דרך יונית. הוא נפלא, יש לך אהבה אמיתית לדבר. ותודה גם הפוסט הזה עכשיו.
תודה רבה על המילים החמות 🙂
כתבת מקסים צבי! עמוק, חכם ונוגע.
נהניתי לקרוא
תודה רבה
היכו צבי, התרגשתי מאוד למקרא הדברים. שמחתי להכירך, גם אם בנסיבות כואבות. ממשיכה להדהד את הצעתך לארגן סיור בעקבות… נחכה להעלמות הקורונות וננסה לתאם מועד.
בהצלחה.
שולה
אשמח לקרוא את רשמייך מגרנזי. אמנם לא צרפת אבל אחרי הספר “מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים” המקום מופיע אצלי ברשימת היעדים לטיול בעתיד.אם תוכל להקדיש לזה פוסט נפרד זה יהיה מעולה 🙂
היי נועה,
אם תחפשי בתפריט באתר תוכלי למצוא שם מחלקה שלמה על גרנזי עם כל מיני כתבות על המקום.
בברכה,
צבי
אין ספק צבי שתחושות בטן הן המורה החשוב ביותר! והיום נוכח הנסיבות, אנשים נחלקים באמת בין אלה שיכולים להיות בבית ואלה שלא. הבעיה הכי קשה בימים אלה זה שהמציאות הזו נכפתה עלינו ואנחנו לא יודעים מתי תיגמר… יופי שאתה מוצא נחמה בכתיבה. זה מעולה לשני הצדדים!
צודקת לחלוטין. חוסר הוודאות והפחד מהלא נודע זו הבעיה הגדולה ביותר. הכתיבה היא אסקפיזם שדי מועיל.
זמן מצויין להסתכל לאחור על הבחירות שלנו. להבין מה חשוב לנו באמת. היה מעניין לקרוא את שכתבת
תודה רבה.
הבדידות המון פעמים מבורכת צבי למרות שלפעמים כמאמר השיר: “מבדידות האנשים הופכים קשים”, אדם צריך ללמוד על עצמו כפי שבטוח חווית בשהות בגרנזי. וכמו שכתבת אין כמו תחושת בטן אז אודה לך על הפוסט האישי והיפה ואגש מיד למקרר
כתבת מאוד יפה, צבי. תקופות הלבד מאפשרות הרבה התבוננות פנימה, אבל גם המפגש, הקשר והמיומנות החברתית חשובים. באמת נראה שאתה מאוד קשוב לעצמך. אני גם מוצאת את עצמי נעה בין שני המקומות האלה. באופן אישי אני מקנאת בך על תקופות החיים בגרנזי ובמלטה. .
תודה רבה זיוה.
הי צבי, אתה כותב נפלא. אני לא טיפוס שמטייל בכלל, אם אתה זוכר שדיברנו על זה בפרלמנט של יונית צוק ובכל זאת הפוסט היה מרתק והכנסת אותי לאווירה. שמחה שאתה כאן ושומר על עצמך, אכן, אירופה וצרפת לא נראים כרגע אטרקטיביות, אם כי אולי נצא מזה בקרוב…
היי נטע,
תודה רבה. מקווה מאוד שבעוד כמה חודשים כל זה יהיה מאחורינו ונוכל לחזור לטייל. האם אני אופטימי חסר תקנה? ימים יגידו…
צבי
היי צבי
יש המאמינים בתחושת בטן= אינטואיציה אני מאמינה בשילוב של גורל שאין מקריות בעולם וכמובן אינטואיציה.
אני מאמינה שהמזל מזמן לנו הזדמנויות והבחירות שאנחנו עושים קובעות את עתידנו
אשרייך שאתה עושה בחירות נכונות עבור עצמך
שבדיעבד מתבררות שהיו נכונות עבורך
נהניתי לקרוא את הפוסט .יש בך את היכולת לרתק
את הקורא בדרך בה אתה מביע את רגשותייך מחשבותייך והגיגך
יש לנו כרטיסי טיסה 5/6/20 עם נכדתנו לפי המצב כרגע לא נראה לי שנטוס אבל אם זה יקרה בהחלט
אבחר טיול עם אחד המדריכים מתוך מבחר ההמלצות שלך
תודה רבה