סיפור כיסוי (Cherchez La Femme) סרטה החדש של סו עבדי

חיפוש באתר
תכנון טיול לצרפת

אלו האתרים בהם אני משתמש כשאני מזמין כרטיסי טיסה לצרפת:

Xplorer – אתר ישראלי נהדר שמאפשר להשוות בין טיסות ועוזר לכם למצוא את הטיסות הכי משתלמות גם אם הן לא תמיד הכי זולות.

Momondo – עוד מנוע חיפוש טיסות מצויין שמשווה מחירים בין לא מעט חברות טיסה וספקים.

Kiwi – יודע לחבר בין טיסות לואו קוסט. מאפשר להגדיר טווח תאריכים, רדיוס שדות תעופה, ולחפש ללא יעד או תאריך מוגדרים. יש לו גרסה מלאה בעברית.

Expedia – באתר הזה יש מידי פעם דילים לא רעים כך ששווה לחפש שם טיסות.

כנסו לדף המלונות שם תמצאו המלצות של פרנקופילים שביקרו בפריז פעמים רבות. לא מצאתם מקום שמתאים לכם? אז אני ממליץ בחום לבדוק את האתרים הבאים: 

Hotels Combined

Agoda

Travelor

Booking.com

Hotels.com

Expedia

אם אתם מחפשים המלצות על דירות מצויינות, אני ממליץ לכם להיכנס לדף דירות הנופש בפריז שלי.

אם לא כל הדירות שמצאו חן בעיניכם תפוסות אתם מוזמנים לחפש ישירות ב Booking.com או ב Agoda (בשני האתרים הללו ישנן דירות להשכרה לצד מלונות ולהבדיל מ AIRBNB הם לא לוקחים עמלה על הזמנת החדר).

מחפשים מידע על מוזיאונים כגון הלובר והאורסיי, אטרקציות כגון שער הניצחון או פעילויות כיפיות כגון שיט על הסיין? ואספתי בשבילכם את כל המידע על המוזיאונים הכי חשובים בפריז ותוכלו למצוא אותו בדף המוזיאונים והאטרקציות של פריז.

אם אתם רוצים לדעת מה הם התערוכות המומלצות שרצות כרגע בפריז אתם מוזמנים להיכנס לדף התערוכות שלי שמתעדכן בממוצע אחת לחודש.

אם אתם מחפשים מידע על ארמון וורסאי, דיסנילנד פריז או טיול יומי מחוץ לעיר האורות אתם מוזמנים להיכנס לדף האטרקציות מחוץ לפריז.

במיוחד בשבילכם יצרתי את דף המופעים והקברטים בפריז בו ניתן למצוא מידע על המולן רוז’, הלידו ומופעים נוספים, אשר ישדרגו את החוויה הפריזאית שלכם.

אתם מוזמנים לבקר בדף המסעדות המומלצות שלי. כמו כן אני ממליץ בחום להזמין מקום במסעדה שאותה בחרתם דרך אתר The Fork ועל ידי כך לחסוך עד 50% ממחיר הארוחה.

מניסיון שלי אתר Rental Cars ואתר Expedia מציעים את הדילים הטובים ביותר אז הייתי מתחיל את תכנון הטיול מלבדוק אותם

פריז למטייל
צרפת למטייל
תרבות צרפת
כתבות שפרנקופילים אהבו
סיפור כיסוי – טריילר בקרוב בבתי הקולנוע

תקציר

ארמן ולילה הם שני צעירים מאוהבים. הם מתכננים לעבור לניו יורק ללימודי המשך, אבל מספר ימים לפני נסיעתם חוזר מחמוד אחיה הגדול של לילה מתימן. בתימן מחמוד עשה שינוי גדול. הוא מנסה להשפיע על חייה של לילה ולהרחיק אותה מהחבר שלה. איך יצליח ארמן לשחרר את לילה? לעיצת חברו הדרך היחידה שבה יכול ארמן להיכנס לביתה של לילה הוא במעטה של בורקה. למחרת אישה חדשה מסתובבת ברחובות פריז עטויה בבורקה ושמה בצרפת שחרזדה, האישה שבפני קסמה מחמוד לא יכול לעמוד.

לפני שנמשיך, כבר נרשמת לעלון שלי?

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם בשבוע.

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלך או להעביר אותו לגורמים אחרים.

זוכה פרס חביב הקהל בפסטיבל האירופאי לסרטי ביוגרפיה.

יוצרים

בימוי ותסריט: סו עבדי Sou Abadi
צילום: איב אנג’לו Yves Angelo
עיצוב הפקה: דני גוטייה Denis Gautelier
עיצוב תלבושות: ג’סטין פירס Justine Pearce
עריכה: וירז’יני ברואנן Virginie Bruant
מוסיקה מקורית: ז’רום רבוטייה Jérôme Rebotier
הפקה: מיכאל ג’נטיל Michael Gentile

שחקנים

ארמן: פליקס מואטי Félix Moati
לילה: קמילה ג’ורדנה Camélia Jordana
מחמוד: וויליאם לבגיל William Lebghil
מיטרה: אן אלברו Anne Alvaro
סינה: קרל מאלאפה Carl Malapa
ניקולא: לורן דלבקיו Laurent Delbecque
פבריס/פאריד: אוסקר קופ Oscar Copp
מוסטפה: אוסמה קדם Oussama Kheddam
אחמד: וואליד בן מברוק Walid Ben Mabrouk
בתפקיד אורח – דאריוס: מיקי מנולביץ Predrag ‘Miki’ Manojlovic

צרפת, 2017, 88 דקות, צרפתית תרגום לעברית ואנגלית.
החל מתאריך ה-22 בפברואר בסינמטק תל אביב, בקולנוע כוכב רמת השרון וברחבי הארץ הסרט מופץ בישראל על ידי קולנוע חדש.

ראיון עם הבמאית סו עבדי

ש: איך עברת מעשיית סרטים דוקומנטריים, לעריכת סרטים ואז לקומדיה כמו “סיפור כיסוי”?
ת: חשבתי שהסרט הדוקומנטרי הראשון שעשיתי בשנת 2002 “SOS טהרן” שהיה מאד מסובך לעשות מכיוון שצולם במצלמה נסתרת בטהרן, יאפשר לי לעשות סרטים נוספים אחריו, אבל זה לא קרה. חיכיתי זמן רב כדי לקבל אור ירוק לעשות סרט שהיה מאד קרוב לליבי על חייו של מרגל ישראלי לשעבר שעבד עבור הרוסים. אולם המפיק שלי באותו זמן לא הצליח לגייס כסף. נאמר לי שהסיבה היתה בגלל השורשים שלי, נולדתי באירן, לכן לא איפשרו לי להתעסק בנושא ישראלי. החלטתי לוותר לאחר חמש שנים כדי לא להיכנס לדיכאון. אז כתבתי את התסריט הזה שהתרוצץ במחשבתי. הייתי מלאת ספקות כי מעולם לא כתבתי תסריט עלילתי. ידעתי שזה מסובך יותר לכתוב קומדיה מאשר דרמה, אך האמת היא שכתיבת התסריט היתה תענוג גדול. הסיפור התפתח בקלות וזה הפתיע אותי. אולי כי היו לו נגיעות לחוויות הפרטיות שלי.

ש: מה בסיפור למשל לקוח מחייך הפרטיים?
ת: ביליתי חלק מחיי ברפובליקה האיסלאמית של אירן. קיבלתי חינוך דתי חובה. הגבלות רבות ומשטרת המוסר שפעלה שם הם בהחלט חלק מזיכרונות הנעורים שלי. כשחזרתי לטהרן לצלם את הסרט הדוקומנטרי היה עלי לעטות על עצמי צ’אדור ולבקש אישורים במשרדים שונים. נתקלתי לא פעם מעדתי כשהרגליים שלי נתקלו בשולי הצ’אדור, ושפכתי על עצמי לא פעם תה חם כשניסיתי לשתות כשאני לובשת את זה. חלק מן התקלות של ארמן לקוחות מן הניסיונות שלי באירן עם הצ’אדור.

ש: האם הרעיון לשימוש בניקאב הגיע משם?
ת: לפני מספר שנים שמעתי ראיון עם רפסאנג’אני, אחד משליטי הרפובליקה האיסלאמית של אירן, שהסביר שלפני המהפכה כדי להתחמק מן המשטרה של השאה הוא לבש צ’אדור, כשהוא מחופש לאישה דתית. נוסף לכך נשיא אירני לשעבר, החי בגלות בצרפת ברח בשנת 1982 מחופש לאישה בבורקה. חילופי לבוש כדי להתחמק מסכנה, מאד אהבתי את הרעיון. “חמים וטעים” הוא אחד הסרטים האהובים עלי. אולם כדי לכתוב את התסריט חשבתי גם על יצירות אחרות כמו “סירנו דה ברז’רק”. מתחת לניקאב, כשהוא מעמיד פנים שהוא אישה ארמן מוביל את מחמוד לגלות כמה אמיתות. ממש כמו סיראנו, שבצל מעמיד פנים שהוא כריסטיאן ומצליח לגעת בליבה של רוקסן. בזמן שכתבתי חשבתי על שני האספקטים של הנושא הזה האחד קומי והשני הרבה יותר רציני.

סיפור כיסוי באדיבות קולנוע חדש
סיפור כיסוי באדיבות קולנוע חדש

ש: האם הזהויות של הדמויות קיבלו צורה בקלות בזמן תהליך הכתיבה?
ת: תמיד רציתי שארמן יהיה גולה אירני. זה היה חשוב לי להראות שדיכוי דתי השפיע על חיי התושבים במדינות המוסלמיות הרבה לפני שזה התחיל להטריד את האנשים במערב. ארמן גודל על ידי הורים שהם פעילים פוליטיים, הם השתתפו במהפכה, וזו המחויבות שלהם והדוגמה שהם נתנו לו שמובילה אותו לקחת סיכון וללבוש בגדי נשים. להורים שלו יש צד מופרע המגיע מימי נעוריהם, מאובדן התקווה, והם העבירו את זה לבן שלהם. גם אם נראה שהוא מובך מהדרך בה הם מתייחסים לדברים שאירעו לפני שלושים שנה. יחד עם זאת הסיפור של המשפחה, והרקע האירני יסייע לו בתהליך ההתחפשות.

ש: בטח נהנית להמציא את ההורים האלה שהיו יכולים להיות ההורים שלך?
ת: מיטרה, האמא של ארמן היא תערובת של אמא שלי, של אבא שלי ושלי. אבא שלי היה קומוניסט, הוא נולד למעמד הביניים הגבוה, אמא שלי תמיד היתה בימין הפוליטי. שמעתי אותם רבים על פוליטיקה במשך כל הילדות שלי. אחת הפעמים בהן היתה ביניהם הסכמה היתה על עניין העזיבה שלי את אירן.

ש: מה בקשר לדמויות של: לילה, מחמוד וסינה?
ת: רציתי להימנע מסטריאוטיפים בתיאור מעמד הפועלים עניים, כמו השפה, פשע של אנשים צעירים וכו’. רציתי לצור משפחה מהמעמד הבינוני הנמוך שהבטיחו שהילדים שלהם ילכו לאוניברסיטה ושהיו בעצמם אנשים עם השכלה, לכן הם קראו לבנם הבכור על שם מחמוד דרוויש. מותם גרם לו לקרע רגשי שהביא אותו לחפש מפלט בדת, ומשם להתדרדר אל פונדמנטליזם. חשוב לי שיהיה ברור, אני לא עיוורת למציאות החיים של צרפתיים שמשפחותיהם היגרו לכאן. כמה מן ההבחנות של מחמוד מאד מדויקות. המסקנות שלו הן שגויות. נקודה נוספת שהיתה לי חשובה היא להראות את הגיוון של אנשים עניים החיים בפרברים. אתה יכול להיות מוסלמי כמו סינה מבלי להיות קיצוני. אתה יכול להיות מצפון אפריקה ולהיות אתאיסטי כמו לילה. הפרברים אינם מיצגים סוג אחד של אנשים.

ש: איך עלה הרעיון שארמן וחבריו יהיו פעילים בארגון שמסייע לפליטים?
ת: אני התנדבתי בארגון דומה שסייע לאנשים שנמצאו ליד תחנת הרכבת אסט בפריז. אני יכולה לומר שראיתי מצבים קשים שלא היה בהם טיפת הומור כמו שרואים בסרט.

ש: מה מקור הסצינה בו שחרזדה עולה על האוטובוס זוכה לתגובות מאד קשות מצד הנוסעים האחרים?
ת: יש לי חברה אירנית שעושה את זה. אז ההשראה הגיעה ממנה. וגם היה לי חשוב שיהיה פראבסיס בסרט, זהו רגע בטרגדיה היוונית בו המקהלה פונה ישירות אל הקהל ומסבירה מה קורה באתונה. ניצלתי את הרגע הזה באוטובוס להביע בקול רם מה שכולם חושבים אבל לא מעזים לומר: “רק מפני שאנחנו לבושות רגיל לא אומר שאנחנו זונות”, וגם “כשההורים שלך קרעו את התחת כדי שתוכלי לחיות בצרפת, הם חשבו על עתיד אחר עבורך”. אלו מילים ששמעתי בשיחות עם צרפתיים על הבורקה. האנשים באוטובוס הם אנשים טובים הם לא מצביעים לימין הקיצוני, הם לא איסלמופובים. אני מתארת לעצמי שהם מאמינים כמו שאני שיש מאות דרכים להיות אדם דתי במאה העשרים ואחת, ושרוחניות אחרת היא אפשרית. כזו המקבלת ופתוחה ולא מדכאת מאמינים וכאלה שלא מאמינים. את זה מנסה ארמן ללמד את מחמוד באמצעות הספרות.

סיפור כיסוי באדיבות קולנוע חדש
סיפור כיסוי באדיבות קולנוע חדש

ש: האם “האיחוד של הציפורים” הוא טקסט קדוש?
ת: זה קודם כל שירה שתשעים אחוז מן האיראנים מכירים פחות או יותר טוב. רציתי לחזור לרוחניות דרך הספרות, אל הרעיון שאלוהים מצוי בתוכנו או שהוא חלק מכולנו. אם המשורר פאריד א-דין עטאר גילה את זה במאה השתיים עשרה מדוע זה לא יכול להוות מקור השראה תשע מאות אחר כך. מדוע אי אפשר להציל את מוחמד באמצעות הטקסט הזה. הסרט הוא סיפור על השלמה, על מי אני צוחקת, על עצמי, על הקומוניסטים, על הפמיניסטיות, על האירנים, על האליטה האינטלקטואלית, על הפונדמנטליסטים. תמיד קיימת התקווה שבסוף נוכל לצחוק כולנו ביחד. מחמוד עדיין לא הפך לרדיקלי שלם אבל לשם הוא מכוון. אני אגב מאד אופטימית. ובאופן כללי אני אוהבת את הדמויות שלי, גם שלושת הבחורים המגיעים מבתים מאד עניים ש”לובשים” את הדת בצורה חיצונית ממש כמו מותגים חדשים של נעלי ספורט.

ש: מה היה הכיוון שלך בבימוי?
ת: לקצב היה תפקיד מאד חשוב. רציתי שהדמויות ידברו בקלילות, שירוצו לא ילכו, ושהצופים יהיו חסרי נשימה. לאחר כל טייק פניתי לעוזר שלי ושאלתי כמה זמן זה לקח. קומדיה לא צריכה להיות סרט של שעתיים וחצי. לאחר הצילומים, המוסיקה המקורית שכתב ז’רום רובוטייה נכתבה באותה רוח. להביא לסרט קצב והומור. אני לא יודעת אם יש כזה דבר “מוסיקה קומית”, אבל מבלי להיות קריקטורה צריך שיהיו במוסיקה אלמנטים שיגרמו לך לחייך. זה היה מורכב לצלם במיוחד שירד גשם מהיום הראשון לצילומים ועד האחרון. צילמנו את הסרט באביב 2016. אפילו היה לנו שלג באחד הימים. ברגע שיצאנו לצלם בחוץ היינו צריכים לחכות שהשמש תצא. חיכנו שעה שעתיים ואז לא היתה לנו ברירה היינו צריכים להמשיך. בעיה נוספת היתה לצלם את המרדף בנמל התעופה אורלי מבלי לצור פאניקה נוראית. חששנו שלא נקבל את האישורים. אבל הצילום שם היה לי חשוב מאד. כתבתי את הסצינה האחרונה כשאני רואה את נמל התעופה אורלי לנגד עיני, מקום בו חיכיתי לזרם בלתי פוסק של מבקרים מטהרן. ברגע שרשויות אמרו כן, היינו צריכים להיות יצירתיים, כי היה בלתי אפשרי לסגור אותו בשבילנו. היינו צריכים להיות גם מאד זהירים לא להפחיד את הנוסעים שלא הבחינו בשלטים שתלינו בכל מקום “כאן מצלמים סרט”.

ש: איך בחרת בפליקס מואטי לתפקיד ארמן?
ת: לא היה לי מישהו בראש בתהליך הכתיבה. התלבטתי האם לבחור באירני אמיתי או לא, כי הבחור גדל כאן בצרפת. בחיים האמיתיים פליקס הוא בכלל לא “ילד של אמא”, להבדיל מארמן. בסופו של דבר, הוא הצליח להשתחל לדמות הזו. הוא הבין מה ארמן חש כלפי הוריו. הוא מצא שפת גוף שהיא לא שפת הגוף שלו. זה היה רעיון שלו להחליק את השיער שנותן לו מראה של ילד משפחתי. כדי לשחק את שחרזדה הוא התעקש על נעלי עקב נמוכות אמנם, אבל נעלי נשים. אני חשבתי עליו בסניקרס. אבל חשב שנעלי העקב נתנו לדמות יציבה מיוחדת, והוא צדק. הוא מצא את הקול שלה בתוכו. ונתן לי לשמוע אותו בשלב מאוחר בתהליך. לא רציתי שהיא תהיה יותר מדי ריאליסטית.

ש: איך היה להתאים לדמות של שחרזדה את הלבוש?
ת: ניסינו כמה לאורך מספר שבועות עם תופרת שמתמחה בבגדים מסורתיים כמו בורקה או ניקאב. היא מייצרת את הבגדים האלה בהתאמה. הגענו לניקאב/בורקה המיוחדת לארמן שיש בה יסודות אירניים כמו הפתח המאפשר להוציא את הידיים ממנה. זה הופך את ארמן למיסתורי, אבל בעולם בחוץ הוא מגלה את כובד המשקל של מה שאנשים אחרים חושבים. זה גם מגיע מניסיון אישי. כשאני עוברת על פני אישה הלובשת ניקאב שלם. אני מתמלאת ברגשות של פחד ודחייה ואני לא מסוגלת לשלוט בזה. זה מביא אותו בחזרה לילדותי תחת השלטון האיסלמי. נשים בניקאב מרכיבות את החלק הנשי של המיליציה הדתית באיראן. הן עשויות להיות חמושות, ולעיתים אכזריות יותר מן הגברים במליציה. הפחד הלא הגיוני הזה גורם לי להעתיק את נשימתי לכמה שניות ומדכא אותי כי אנחנו חיים בדמוקרטיה. אני תומכת בחופש הביטוי ואני גם תומכת בזכותו של כל אחד להתלבש כמו שהוא רוצה ויחד עם זאת זו ההרגשה שאני חשה.

ש: האם הכרת את קמילה ג’ורנדה ואת ווילאם לבגיל לפני הצילומים?
ת: לגמרי לא, ויש לי סיבה טובה לכך אין לי טלוויזיה. המלהקת שלי אירגנה מבחן בד לקמילה, והיא שכנעה אותי באנרגיות שלה אפילו שלא למדה משחק מעולם. לתפקיד של מחמוד ראיתי כמה אנשים אבל הם נראו מאיימים מדי, תמיד היה משהו שנראה קצת יותר מדי. וויליאם הוא בדיוק ההיפך. הוא הצליח להביא את הכוח של הדמות והנחישות שלו עם משהו מעט יותר עדין וטבעי. שמחתי שהטריו עבד ביחד בצורה נהדרת.

ש: האם הסיפור שמספרת האמא לשוטרים הוא סיפור אמיתי?
ת: זה קרה מחוץ לבית הספר שלי שנה לאחר המהפכה באירן. כשחזרנו לבית הספר בספטמבר היה עלינו לחתום על מסמך שחייב אותנו לשמור על קוד לבוש איסלמי. כמורה אמא שלי גם היתה חייבת לחתום על מסך כזה. דיברנו על כך עם הוריי במשך מספר שעות. הדרך היחידה לא לחתום על מסמך כזה היתה להישאר בבית, ולחנך את הילדים בחינוך ביתי. אולם בתור ילדה לא רציתי להיות פתאום שונה. גם אמא שלי לא רצתה לגרום להם שמחה בכך שהיא תתפטר ממשרת ההוראה. אז שתינו לבשנו צעיפים מסביב לצוואר ושמנו אותם על השיער ממש לפני שנכנסו לבית הספר. ברחבות היו נשים רבות שהיו לבושות רגיל בלי צעיפים, עד הממשלה שלחה את המיליציה להפחיד אותן. כמה מטרים מבית הספר שלי פניה של ילדה הושחתו עם חומצה, זה בקלות היה יכול לפגוע בי. ההתגרות תוזמנה על ידי הכוחות שבסופן של דבר השתלטו על החופש של הנשים האירניות. במילים אחרות לקחתי את האירועים הטרגיים בחיי והפכתי אותם לקומדיה.

 

  • 22
  •  
  •  
  •  
  •  

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.