פולט ובעלה מנהלים מזה שנים בית ספר באלזס – צרפת, שייעודו להכשיר צעירות בנות עשרה להיות עקרות בית למופת, אלא שהבעל מת לפתע ופולט מגלה שהמוסד ניצב על ספה של פשיטת רגל. עתה עליה לקחת אחריות ולהציל את העסק.
השנה היא 1968 וההכנות בעיצומן לקראת תחרות הטלוויזיה הנחשבת של עקרות הבית, אלא שאז פורצות מהומות מאי שמציתות את צרפת כולה ופולט והסטודנטיות שלה נאלצות לבחון מחדש את תפיסותיהן והשקפת עולמן, אל מול סחרור המציאות שמשתנה במהירות סביבן. יחד עם אנדרה – אהבתה הראשונה, גילברט – אחותה החורגת והמוזרה, ומארי תרז, הנזירה האדוקה, פולט ותלמידותיה משלבות כוחות כדי לפרוץ את מוסרות הדיכוי של החברה הישנה, בדרכן להפוך לנשים חופשיות ומשוחררות.
הסרט יוקרן החל מה 9 בספטמבר 2021 בסינמטק תל אביב ובבתי קולנוע נבחרים ברחבי הארץ.
שחקנים ראשיים
ג’ולייט בינוש (Juliette Binoche)
מכוכבות הקולנוע הצרפתיות הגדלות בעולם זוכת האוסקר, והסזאר. עובדת ללא הפסק ומרבה לעבוד עם הטובים והמעניינים שבבמאי העולם. מאז שסיימה את העבודה על הסרט הזה צילמה עוד שלושה סרטים באורך מלא, סרט קצר והתארחה בסדרת טלוויזיה אמריקאית, לאחרונה צילמה סרט לצידו של מורגן פריימן. והשתתפה בפרק בלתי נשכח בסדרה 10 אחוז.
יולנד מורו (Yolande Moreau)
שחקנית בלגית , שעשתה קריירה מצליחה גם בצרפת. יולנד התגלתה לקהל הישראלי בתפקידה כקונסיירג’- השוערת בסרט אמלי, מאז נראתה על המסך בסרטים רבים, היא זכתה בשלושה סזארים, על תפקידיה בסרטים סראפין ובסרט כשהים גואה, עליו גם זכה בפרס הסזאר לסרט ראשון אותו יצרה ביחד עם הבמאי צלם ג’יל פורט. היתה מועמדת לעשרות פרסים וזכתה בפרס קולנוע הבלגי פעם אחת והיתה מועמדת 7 פעמים נוספות.
נעמי לבובסקי (Noemie Lwvovsky)
שחקנית במאית ויוצרת. נראתה לאחרונה בסרטה של קרן בן רפאל סוף האהבה. הופיעה בעשרות סרטים, כתבה כ 17 תסריטים כמה במשותף עם חברתה השחקנית ולריה ברוני טדסקי, וביימה 12 סרטים. בהם הסרט פעמיים קאמי, עליו היתה מועמדת בעצמה לחמישה פרסי סזאר בקטגוריות שונות, היתה מועמדת 8 פעמים לסזאר כשחקנית שמנה
לבובסקי ביקרה בארץ להציג את סרטה פעמיים קמי, בפסטיבל הקולנוע הצרפתי.
אדואר באר (Eduard Baer)
שחקן, במאי יוצר. הופיע בעשרת סרטים וביים מספר סרטים ומחזות. היה מועמד שלוש פעמים לסזאר גם על התפקיד בסרט הזה. הופיע בסרטו של איתן פוקס בננות ומרבה לבקר בישראל.
כמה מילים על הסרט אישה מושלמת מאת הבמאי
אני עדיין זוכר היטב את הספר שהיה מונח במגרה בביתנו, אימי שמרה אותו במטבח, המדריך לזוג הצעיר, אמא עיינה בו מדי פעם בעוד אבי קרא את העיתון בחדר המגורים בעוד הוא ממתין שארוחת הערב תהיה מוכנה.
כך זה היה לפני 1968, לנשים לא היתה זכות לומר את דעתן על נושאים שונים ומנהגים של מאות בשנים הכתיבו שגבר יינשא לאישה, כדי שהיא תשמור על ביתו בצורה מאורגנת, מה שמסביר הכל .
בנוסף לעריכת קניות, הכנת התפריט היומי, דאגה להלביש את הילדים, אמא שלי גם השגיחה על הכנת שעורי הבית שלנו בזמן שהיא הכינה את ארוחת הערב במטבח. היא ביקשה מאיתנו לחזור על השיעורים עבורה, ואחר כך סייענו בידה לערוך את השולחן.
אבל הדבר שאני זוכר טוב ביותר הוא שאבי, כיון שהוא הרוויח את הכסף לא נקף אצבע, לא עשה דבר בבית ורק המתין שאנחנו נצעק “ארוחת ערב” כדי שהוא יגיע לשולחן וייקח לעצמו ראשון! מן המנות המונחות עליו. ובכמות גדולה, מה שהרגיז את אימי באופן קבוע.
לאחר הארוחה אבי נהג לחזור לחדר המגורים בזמן שאנחנו פינינו וניקינו את השולחן ומילאנו את מכונת הכלים, שאמי הכריחה אותו לקנות. לאחר היסוסים רבים, כי חשבנו שזה מעט אקסטרווגנטי ובעיקר שזה יחסל את כל מאגרי המים על כדור הארץ.
אני גם זוכר שאמא שלי חיפשה בכל חופשה את מה שהיא כינתה נערות צעירות, כדי שישגיחו עלינו במהלך החופשה.
יכולת למצוא את הנערות הצעירות הללו במה שנקרא “בתי ספר לכלכלת בית”. הן תמיד היו נערות ממשפחות צנועות ומוחלשות וברובן הגיעו מבתים חקלאיים.
בשנות ה- 60 צרפת ברובה היתה כפרית, ועבור הנערות הללו בתי הספר לכלכלת בית היו דרך לברוח מגורל של אשת חקלאי, דרך נישואים טובים יותר או משרה של מנהלת משק בית בעיר גדולה. מרבית הבנות שאמא שלי שכרה לא ראו מעולם את הים . זה נחרת בזיכרוני כיון שכך היה מקובל בשנות ה -60 גברים ונשים רבים לא יצאו מגבולות ארצותיהן ולעיתים גם מגבולות הכפר או העיר.
עלילת הסרט מתרחשת באלזס במהלך שנת הלימודים 1967-68 ומרבית העלילה מתרחשת בבית הספר הנמצא על הגבול עם גרמניה.
בסוף שנות ה60 בתי הספר הללו, שבמהלך מאה שנים הכשירו צבאות של עקרות בית, מנהלות משק בית ומטפלות בכל צרפת, עמדו בפני גסיסה. זו היתה סופה של תקופה. תקופה בה התקיימו בתי הספר שדנו את הנשים הללו לחיים בזירה הביתית מבלי אפשרות לעשות דבר אחד מלבד לשרת את הגברים ואת המשפחה.
בבתי הספר בנות מבתים מוחלשים למדו לנהל את הבית, לנהל תקציב, ולכבס ולקפל את הבגדים התחתונים והגרביים של בעליהן, אבל גם איך להכין ארנב לבישול, למלא ציפור, למרק רצפת עץ, לשפץ ולנקות תחתית של מחבת ואת האמנות החשובה – מחזור שאריות מזון.
בעולם הזה פועלת הגיבורה שלנו פולט ואן דר בק בשיא הרצינות והחשיבות העצמית. אבל היא אינה מבחינה שהיא מייצרת מודל של אישה שבעצם חונק אותה וקריאת ההשכמה מגיעה אליה רק עם מותו של בעלה כשהיא מתחברת עם אהבתה הראשונה אנדרה, שהיא הייתה בטוחה שנהרג במלחמה.
האם זה קולות האהבה החדשה והמחודשת או שמע קולות רוח החופש והמהפכה הנושבים מכיוונה של פריז. שמאפשר לפולט בגיל 50 לחוות את האורגזמה הראשונה שלה ולהתחיל לבחון את הכל מחדש?
כשהסרט מתחיל , הנשים בדיוק זכו באפשרות לפתוח חשבון בנק, על שמן, לעבוד מבלי לקבל רשות רשמית מבעליהן, ולקחת את הגלולה. מבלי לציין את כל הנושאים שהיו עדיין בדיון כמו הפלות, והזכות לשכר שווה.
ברור שהניגוד בין מה שקורה בבית הספר הנמצא במחוז כפרי באלזס לבין המודרניות המתפתחת הוא גדול ובולט במיוחד. האמנות של קיפול בגדים תחתונים נראית פתאום פתטית להחריד לפולט ולנערות הצעירות. זה מגיע לאבסורד, לתחושה סוריאליסטית ומאד קומית שהגברות הצעירות שלנו מנסות להתמודד ולא בלי מאבקים, כדי להגשים את התשוקות שלהן ולהתנהל בחופשיות.
היו כל כך הרבה בתי ספר כאלה שפשוט קשה להאמין שאף אחד מהם לא שרד במאי 68. חלקם הפכו לבתי ספר חקלאיים, אבל אחרים פשוט נמחקו מן הנוף הצרפתי לגמרי במהלך שנתיים בלבד. לאט לאט הפטריארכליות הפכה לזן נכחד, וגברים התרגלו לחלוק את עבודות הבית עם בנות הזוג שלהן, שגם יצאו לעבודה והחלו לקחת חלק פעיל יותר בטיפול בילדים.
המהלך הזה הלא מודע אולי שבו מהלך של מאות שנים, כוון להפוך את הנשים למשרתות של הגברים נראה היום במקומות רבים כמו לקוח מעולם אחר. עולם שמבחינתי היה רק אתמול כיון שהייתי עד לו.
ויחד עם זאת במשך שנים אירועים חברתיים וכלכליים שונים המתרחשים, עליית הימין הקיצוני ועוד הביאו למצב שבו שוב נשים נאלצות לעזוב את המרחב הציבורי ולחזור לבתים שלהן. זה אומר ששוב הן לא יכולות לעבוד וגם לשלוט על הפוריות שלהן. ולא יכולות להיות חופשיות יותר. הנסיגה אחורה הפכה לנושא לדיונים רבים. מי היה יכול להעלות על דעתו שאחרי הבחירות ב 2017 , נושא ההפלות יהיה נושא דיון באסיפה הלאומית.
הסרט נכתב במיוחד כמו פסקול מוסיקלי לשלוש שחקניות: ג’ולייט בינוש, יולנד מורו ונעמי לבובסקי. זה הוא מסמך, קומי אומנם אבל עדיין כתב הגנה על התפתחותה של חברה, התפתחות שממש קשה לחשוב שיש ממנה דרך חזרה.
אבל עבורי זה גם מעמיק את המחקר, כשאני מאתר קו מנחה שגם אינו חדש הוא לפחות שונה במחקר שאני עושה על עולמן של הנשים. נשים שמסוגלות לשינוי רדיקלי ולהתפתחות. לשנות כל מה שהאימהות שלנו והסבתות שלנו עברו, ואם העולם של אתמול נראה פתאום רחוק אל תטעו, הוא עדיין מאד קרוב והצחוק מאפשר לנו להרחיק את עצמנו מזה.
