במקומות רבים באי מאוריציוס נמצאות תזכורות ליצירתו הנודעת של ברנרדן דה סן-פייר, שנחשב לאבי הזרם הרומנטי הצרפתי ושהיה חבר קרוב של ז’אן-ז’אק רוסו. גיבוריו, פול ווירז’יני, נאהבים צעירים שגדלו כאח וכאחות, כתאומים אפילו, בחיק הטבע של האי האקזוטי, ידעו גורל טרגי ומתו בדמי ימיהם בלי לממש את אהבתם הטהורה.
ההיסטוריה של פול ווירז’יני
רב מכר היסטרי עד מלחמת העולם הראשונה
“פול ווירז’יני” הוא אחד מהספרים הצרפתיים הנקראים ביותר ומהדורות חדשות שלו נדפסות בלי הרף. פול ווירז’יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, “ילדיו המאומצים”, כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו, אף כי נשכח במקצת.
מפסלים, ציורים, תחריטים, תערוכות, מחזות, אופרות, שירים (כמו זה הנקרא “פול ווירז’יני” של סלין דיון), סדרות טלוויזיה, קומדיות מוזיקליות, סרטים ועד לאלבומי סיפורים מצוירים, פול ווירז’יני, כמו רומיאו וג’ולייט, הפכו למיתוס.
אנשי עט רבים וביניהם בעלי שיעור קומה, כמו שטובריאן, בלזק, פלובר, מופסן ולמרטין, לא רק קראו את הספר כי אם גם הושפעו ממנו. יצירות מעריצים (פאנפיקים) רבות נכתבו בעקבותיו, ביניהן כאלה בעלות הפי אנד או פרודיות חביבות.
זהו גם אחד מהרומנים הראשונים שהוליד תעשייה שלמה של מוצרים נלווים – מגלויות וספרי ילדים עד לקופסות טבק הרחה, תה בתפזורת בטעמים ובניחוחות שונים, תכשיטים, בדים, שנצים, מערכות צלחות עם הדפסים, מנורות ואורלוגינים. מלונות ומסעדות רבים באי מאוריציוס נקראים “פול ווירז’יני”.
מי הוא ברנרדן דה סן-פייר?
ז’אק-אנרי ברנרדן דה סן-פייר, מהנדס-הרפתקן-סופר-בוטניסט, שנולד ב-1737 בעיר לֶה אָבְר (Le Havre) בנורמנדי – נמלה הוא השני בחשיבותו אחרי זה של מרסיי, כתב את הרומן המפורסם אחרי שהותו, מ-1768 עד 1770, באי מאוריציוס, שנקרא בתקופה ההיא אִיל דֶה פרנס (“האי של צרפת“).
אחרי שנים של עוני, הצליח להצטרף, אחרי בקשות, הפצרות ומאמצים מרובים, כקצין-מהנדס למשלחת מטעם המלך שהפליגה למדגסקר. לאחר שהסתכסך עם מפקדה, נשאר באיל דה פרנס, כאורחו של בעל אחוזה נדיב, פייר פּוּאַבְר, אחד ממנהלני האי הבולטים, הרפתקן ובוטניסט רב פעלים שהתמסר לפיתוח תבלינים, מעצב גן פָּמְפְּלֶמוּס המרהיב, אתר תיירות נודע.
לפייר פואבר ולפמליית אנשי המדע בחצרו חייב דה סן-פייר את תשוקתו לבוטניקה. בשנתיים האלה השפיע דה סן-פייר על המושל הקולוניאלי של האי, הרוזן דֶה לָה בּוּרְדּוֹנֶה, שכרת את יערותיו בפראות וניצל את מכמניו ללא רחם, לגלות מעט יותר ידידות אל הטבע.
ברנרדן דה סן-פייר היה בדרכו מחלוצי ה”ירוקים”. בשהותו באי גילה גם את תנאי חייהם המחפירים של העבדים תחת שוט המעבידים וברומן שכתב הוא מוקיעם בחריפות למרות שאיננו קורא לביטול העבדות. בזמנו הפנוי כתב את הטיוטא לספרו שיקדם את התיירות במאוריציוס טוב יותר מהמעולה שבחברות השיווק והפרסום ויפיץ את שמעו בעולם כולו.
העט כמכחול
הסלון הספרותי של מאדאם סוזאן נֶקֶר, אמה של מאדאם דה סטאל, אחד מהיוקרתיים והמשפיעים ביותר בפריז, שבו נערכה קריאתו הראשונה של הרומן, לא קיבל אותו בהערכה המצופה – האורחים החשובים לא הפסיקו לפהק.
הכישלון הצורב גרם לסופר לפקפק בכשרונו. לולא הצייר קלוד ז’וזף וֶרנֶה, היה ללא ספק משמיד את יצירתו. וֶרנֶה, שהתמחה בציור תמונות נוף ימי, נמלים וסערות, ידע להעריך את כושר התיאור המרהיב של דה סן-פייר והניא אותו מתוכניתו. טוב עשה.
תיאורי הים, הנהרות, ההרים והטבע בכלל בחיבורו של דה סן-פייר, המסתיים בסופת הוריקן אימתנית, כמוהם כמשיכות מכחולו של המעולה בציירי הנוף. “עטך הוא מכחול”, כתב לו נפוליאון. זאת ועוד. על הערך התיאורי הייחודי והנדיר מתווספים רבדים רבים ועשירים הנותנים פתח לאפשרויות פירוש והרחבה מגוונות.
כל תקופה ותקופה מביטה בחיבור באופן אחר, כל מבקר ספרות מעמיק מוסיף על קודמיו. סוגיות רבות ונצחיות, בתחום המדינה, הדת, הפילוסופיה, התרבות, הגוף והנפש, מועלות בו בגלוי ובחבוי. אין זה כלל וכלל סיפור רועים תפל, מתקתק וסוחט דמעות כפי שהציגו אותו מתנגדיו.
הצלחת “פול ווירז’יני” שינתה את חיי מחברו
הצלחתו הפופולרית של הסיפור “פול וויריז’יני”, שיש בו מסממני הטרגדיה הקלאסית, הייתה מיידית. לזה שידע תקופות חשוכות, עצובות ודלות, חייכו הפעם החיים. 25 מיליון עותקים נמכרו, ל-30 שפות תורגם, וזהו אף הספר הראשון שיצא במהדורת כיס, לפי רעיונו ויוזמתו של דה סן-פייר עצמו.
הסופר המאושר קיבל אלפי מכתבים של קוראים, ביחוד קוראות, שזרמם לא פסק עד למותו בשנת 1814. בזחיחותו האופיינית כינה ברנרדן את מעריצותיו “ברנרדיניות”. קוראים רבים נתנו לילדיהם את שמות הגיבורים הצעירים.
ואף דה סן-פייר המאושר עצמו, שנשא אישה בפעם הראשונה בגיל 56, קרא לילדים שילדה לו בחירת לבו בת ה-20 “פול” ו”וירז’יני”. בערוב ימיו אף ארגן הסופר מעין מימון המונים להוצאה מאויירת של הרומן שבה נטלו חלק ציירים ותחריטנים רבים.
הצלחת “פול ווירז’יני” שינתה את חייו של הסופר. הוא נבחר כחבר במוסדות תרבות חשובים, וביניהם אף ביוקרתי שבהם – באקדמיה הצרפתית.
אחרי שנדד כתרמילאי בודד, בין מינוי ארעי למשרה זו או אחרת, בהולנד, במלטה, ברוסיה, בפולניה, באוסטריה, בגרמניה, באיי האוקיינוס ההודי, כשהוא מתאהב בלהט עד כדי הטרדה באישה לא פנויה זו או אחרת, הרי הוא עתה אב משפחה, מחלק זמנו בין מעונו בפריז, משתתף באסיפות האקדמיה, לבין בית הכפר הפסטורלי, שקיבל כפירעון מבעל חוב, ב- Éragny-sur Oise כ-30 ק”מ מצפון מערב לבירה, מטפח את גנו. בגן עדן פרטי זה נפטר ב-1814, בגיל 77 ונקבר בבית הקברות פר לאשז.
דמויות הרומן ותנאי חייהן
וירז’יני היא בתה של מאדאם דֶה לָה טוּר, מנורמנדי, שנישאה לגבר שלא השתייך למעמד האצולה כמוה, נגד דעת משפחתה שכעונש, הותירה אותה בלי נדונייה, דהיינו, בחוסר כול. ואחרי שהלכה אחרי בעלה לאיים הרחוקים, ששם קיווה לעשות הון, נותרה אלמנה עם ילדה קטנה.
פול הוא בנה של מרגריט, בת איכרים מברטיין, שאחרי שהרתה לאציל כפרי שהבטיח לה נישואים וזנח אותה לאנחות, הפליגה לאיים כדי להסתיר את מה שנחשב בתקופה ההיא כחרפה וקלון.
מאדאם דה לה טור מצטרפת למרגריט ושתי האימהות גרות בהרמוניה עם ילדיהן יחד עם זוג עבדים שחורים שנקנו בכסף, דומינג ומרי. החיים מתנהלים באוטרקיה, בשתי בקתות. יחסי ידידות עמוקים שוררים בין שתי הנשים על אף מוצאן המעמדי השונה. דומינג ומרי מהווים חלק מהמשפחה.
התא החברתי חי בהרמוניה, מעבד את האדמה וחי מברכת הטבע. תחילתו של הרומן מספרת אם כן על ארבעה מבוגרים ושני ילדים הגרים בפשטות באי בתוך אי, על אדמה לא קלה לעיבוד ההופכת, בזכות מסירותם, לפיסת גן עדן.
שתי אימות המשפחה, מאדאם דה לה טור ומרגריט, אינן מעוניינות לכאורה לשחזר את החברה האירופית שדחתה והקיאה אותן מקרבה ואינן זקוקות לכלליה של תרבות האם המנוונת. התינוקות שגדלו יחד לא למדו קרוא וכתוב אך מכירים היטב את הטבע ומנווטים את דרכם לפיו.
פול עובד בשדה ווירז’יני מסייעת לאימותיה בבית וסביבותיו . היטמעותם בנוף האי ואהבתם ההדדית מסומלות בשני עצי הקוקוס ששתלו אימותיהם עם לידתם. שני העצים צמחו בד בבד, ענפיהם השתרגו יחד מעל מימי המעיין ושניהם נתנו פרי.
בחברה הקטנה והאידיאלית עובדים וחיים כדי להתקיים, לאהוב וליהנות, ולא כדי לייצר, לנצל ולצבור. בראש מעייניהם של ארבעת המבוגרים נמצאת הדאגה לאושרם של שני הילדים ולהבטחת עתידם.
סד הברבריות האירופית
הרומן מתחיל בדרמה, מתפתח כפסטורלה ומסתיים בטרגדיה. בוא מכתבה של דודתה העשירה של מאדאם דה לה טור מבשר את סופה של התקופה המאושרת. קדם לו שינוי מדאיג בהתנהגותה של וירז’יני שאיבדה את שמחת החיים.
תחילת הבגרות מתוארת כחולי עמוק המרפה את גופה ומכרסם בנשמתה. לחיבוקיהם התמימים של שני הילדים שישנו יחד עירומים ושהשתובבו בטבע נוסף עתה ממד שונה שהנערה המתבגרת רואה בו חטא ואינה יכולה עוד לשאת בנוכחותו של בן זוגה.
למרות התנגדותו העזה של פול שאינו מבין את הקורה לידידת נפשו ואינו רוצה בשום פנים ואופן להיפרד ממנה, וירז’יני נענית להזמנתה של הדודה העשירה: אם תבוא ותשהה במחיצתה, כותבת הדודה, תקבל חינוך נאות, שידוך טוב ונדונייה שמנה.
בתמיכת מייצגי הסדר האירופי במקום, המושל והכומר (תמיכה הדומה יותר ללחץ), וירז’יני מפליגה לצרפת. אחרי שהות של יותר משנתיים שבהן התחנכה ולמדה במנזר ואחרי שסירבה לתנאים שאותם היה עליה למלא כדי לזכות בירושת הדודה העשירה, חוזרת וירז’יני אל האי. האוניה שעל סיפונה היא נמצאת, לֶה סַן זֶ’רַן, לא עומדת בסערה, נשברת ושוקעת, לא רחוק מהחוף. וירז’יני אינה בין הניצולים.
הסצינה היותר עזה ברומן היא ללא כל ספק טביעתה של וירז’יני שהתרחשה מול עיניהם של מספר הסיפור, של עוד כמה מתושבי האי ושל פול אהובה, שניסה לבוא לעזרתה בחירוף נפש אך לשווא. ומבט הקורא, העוצר נשמתו, מצטרף אל אלה שחזו באסון.
כל נוסעי האוניה קפצו אל המים. והינה מופיעה וירז’יני הפושטת זרועותיה אל פול ומנופפת בידה לעבר שאר האנשים, כאות פרידה. כל המלחים קפצו אל המים, מלבד אחד, האמיץ בכולם, עירום ושרירי כהרקולס, שכרע ביראת כבוד לפני הנערה, נחוש להצילה, וביקש ממנה לפשוט את בגדיה הכבדים.
אך זו מסרבת, דוחה אותו ומסיבה ממנו את מבטה. החוזים בתמונה הדרמטית צועקים למלח: “הצל אותה, הצל אותה!” אך הינה בא גל אימתני, גבוה כהר, מתקדם בשאגה לעבר הספינה. המלח, בראותו את הסכנה, זינק לבדו אל המים. וירז’יני, ידה אחת אוחזת בבגדיה וידה השנייה מוצמדת אל לבה, מבטה השליו נישא אל השמים, נעלמה מעיני הצופים המתחלחלים כמלאך ממריא לשחקים.
נצרות ופגאניזם, צניעות וריגוש מוטמעים בתמונה. מדוע דוחה וירז’יני את עזרת המלח אם לא משום משיכתה אל גופו העירום, הגברי, המפתה? וירז’יני, בתולה בלטינית, כשמה כן היא, מתגלית כקדושה נוצרייה העומדת בפיתוי ומעדיפה למות ולא לחטוא.
גופתה של וירז’יני הושבה על ידי הים כשהיא מצמידה אל לבה את תמונתו של פול – נאמנותה אינה מוטלת בספק, אהבתה האידיאלית לא נפגמה, הנפש ניצחה את הגוף. פול נקרא על שם ראשון הנזירים הפרושים, פול המצרי שפרש בגיל 22 למדבר תבאי וחי במערה עד יום מותו. ברנרדן דה סן-פייר שקע בילדותו בסיפורי חייהם של מיסיונרים וקדושים וחלם לחיות ולמות כמוהם. נטייתו זו למיסטיקה ולבדידות מוצאת ביטוי לכל אורך הרומן.
אך מעל ומעבר לנצחון הרוח ולאיחוד הנאהבים במוות (פול לא יאריך ימים אחרי מות אהובתו שבלעדיה לא היה טעם לחייו), ניתן לראות ברומן ביקורת עזה על צביעותה ושחיתותה של החברה האירופית שהביאה למותם של שני צעירים חפים ולהרס חייהם של רבים אחרים.
תחת גינוני נימוסים חבויה אלימות של ממש. ההרס שעושה הסערה הטרופית באי עוד לפני עזיבתה של וירז’יני חופף לחולי המכרסם בה. הגל השואג שהטביע אותה, ירכיו שחורות וקצף פסגותיו לבן, מזכיר שור משתולל. וכל אלה מסמלים את השמות שחוללה בה המורשת האירופית, עוד לפני שעזבה את האי.
מדוע חייב היה הסיפור להסתיים בטרגדיה? כי שתי אימותיה של וירז’יני, שהמוסר האירופי דן אותן לגלות, היו נגועות ברגשי אשמה על שפגעו בו. מאדאם דה לה טור על שהורידה עצמה ממעמדה ומרגריט על ששאפה להתעלות עליו.
העולם החדש העתיק ושחזר נגד רצונו את העולם הישן שממנו ניסה להימלט. גן העדן הקטן נותר מזוהם בדעות הקדומות ובאיסורים האירופיים שלא אפשרו לו להאריך ימים. וירז’יני שמעה את סיפורן האומלל של אימותיה, ינקה את את געגועיהן למחוזות ילדותן, את קינותיהן, את בכיין, את בושתן. והיכן הוא מקור נפילתן אם לא בפגישה עם הגבר שבגד ונעלם ובהריון שגרם לשינוי כה כאוב בחייהן?
יושבי היבשת הישנה מכנים את תושבי האיים “פראיים” ודודתה העשירה של מאדאם דה לה טור מעמידה פנים שברצונה להציל את וירז’יני מפראותם ולהעניק לה חינוך נאות ועתיד מזהיר.
ובכן ברנרדן דה סן-פייר סובר ההפך. את דעתו הוא שם בפיו של פול המטיח בפני אמה של וירז’יני שהיא “אם ברברית” שהחליטה לשלוח את בתה ל”אירופה הברברית”. וירז’יני תהפוך להיות קרבן של הברבריות המערבית כמו שהיו עשרים שנה קודם שתי אימותיה. גורלה של וירז’יני חוזר על גורלן, וביתר עוצמה. כמו השפחה השחורה שניסתה לשווא להימלט מאכזריותו של האדון הלבן, גם וירז’יני לא תינצל.
אם המלח שנכשל במאמציו להציל את וירז’יני הוא כפילו של פול, הרי השפחה, שוירז’יני ניסתה לשווא להציל, היא כפילתה שלה עצמה. פול, שחזה בדרמה מן החוף, זינק אל הים כדי לנסות להציל את וירז’יני כשהוא קשור בחבל למותניו. בגדיה הכבדים של וירז’יני, שאותם סרבה להסיר ועל כך שילמה בחייה, מסמלים את סד כללי הדת, החינוך והתרבות שהשקיעוה במצולות.
כמוה כשפחה שברחה משוט אדוניה שצלקותיו – חרפת התרבות המערבית – חתומות בגופה, נדדה חודש בהרים, גוועת ברעב, לבושה בבלואים וברוב יאושה “חשבה להטביע עצמה” – רמז מטרים לבחירתה של וירז’יני עצמה במוות.
לשפחה אין ברירה אחרת אלא לחזור אל אדונה ולמרות הבטחתו שמעתה והלאה לא יתאכזר אליה עוד, הוא ממהר, אחרי לכתם של פול ווירז’יני, לקשור אותה שוב והפעם אל בול עץ בצווארה ובקרסוליה. הסופר משתמש בתחבולת הכפילים – המלח מייצג את פול, השפחה מייצגת את וירז’יני – כדי להעביר את המסר: וירז’יני, שנולדה לכאורה חופשייה, הייתה כבולה כעבד בערכי החברה השגויים.
דמיון ומציאות
מלבד השפעתו של ז’אן-ז’אק רוסו המתבטאת בספר, רבים המבקרים המציינים גם את שילוב האופטימיזם והפסימיזם שהיה טבוע באופיו של ברנרדן דה סן-פייר שהיה רגזן ומטרידן, מלא חיבה ועדין כאחת.
כל חייו האמין דה סן-פייר באפשרות הקמתה של רפובליקה אידיאלית שבה יהיו התושבים מאוגדים בטוב לב ובאחווה. בתקופת נדודיו בצעירותו ניסה אף להגשים את החלום. בהגיעו למוסקווה, השיג פגישה עם הקיסרית קתרינה כדי לשטוח בפניה את תכניתו להקים יישוב אוטופי על גדות האגם ארל אך לא קיבל את תמיכתה.
ברומן “פול ווירז’יני” גובר לו הפסימיזם על התקווה. הקטסטרופה הסופית מוטרמת כבר מההתחלה בתיאור שתי הבקתות החרבות המוקפות אדמת בור וטבע פראי, באיומו של הים הסוער וכוח ההרס של הקיץ הטרופי, ומעל לכול ברגישותה היתרה של וירז’יני שהופכת לעצב וחולי בסיום שלב הילדות.
וירז’יני מוצגת אמנם כקדושה נוצרית בתמונת הטביעה אך גם כנערה מתבגרת שהסכסוך בנפשה בין דחף המיניות הסוער לבין צו המצפון הנוקשה מוביל אותה להרס עצמי ואף לבחירה במוות. האם זוהי מחלה נרכשת בלבד או שמא גם לתורשה יש בה חלק? עוד סוגייה אקטואלית, בדבר מקום הרכישה והתורשה בהתפרצותם של פגעים, המרומזת בספר.
פול ווריז’יני שגדלו כאח וכאחות ולא הגשימו את אהבתם – הבדייה שנולדה בדמיונו של דה סן-פייר מוצאת לה הד בחיי הסופר עצמו שיחסיו עם אחותו מעוררים בקוראי המכתבים ששלחה לו אי נוחות.
קתרין שהעריצה הערצה ללא מצרים את אחיה, שרחשה לו אהבה אמביוולנטית, בלתי אפשרית, דחתה את כל מחזריה המרובים ובילתה את חייה הבוגרים עד למותה בבית מחסה לעניים וחולים שנוהל על ידי נזירות בעיר דייפ. במשפחתו של דה סן-פייר מתועדים מקרים קליניים נוספים, ביניהם בנו, פול, שהיה גם הוא מאושפז כל חייו הבוגרים.
נקודת מפגש נוספת בין דמיון למציאות היא טביעת האוניה לֶה סַן זֶ’רַן – אירוע היסטורי ששימש מקור השראה למחבר. נסיבות טביעתה של לה סן ז’רן ההיסטורית שונות מאלה של לה סן ז’רן בסיפור. לא סערה כי אם טעות ניווט, שבעטייה עלתה האוניה על שונית אלמוגים, גרמה לאסון שהתרחש אחרי ליל ירח שקט, בשחרו של ה-18 לאוגוסט, 1744, שבו איבדו חייהם 172 מתוך 181 נוסעי האונייה.
לפי עדויות הניצולים, על סיפון האניה, צמוד לתורן, נותר זוג מאורסים, סרן מוֹנְטָאנְדְר וחברתו מאדמואזל קְיוּ, שעמדו להתחתן עם הגיעם לאי. הקצין ביקש מארוסתו להסיר את בגדיה ולקפוץ יחד אתו אל רפסודת הצלה, אך זו סרבה: היא העדיפה למות מאשר להיראות במערומיה.
בן זוגה האוהב ויתר על חייו כדי למות יחד אתה. הוא נישק תלתל משערה ששמר בין דפי ספר כיס, נטל אותה בזרועותיו וכך טבעו חבוקים. המציאות הפעם לא פחות מטלטלת מהבדייה שנגזרה ממנה לצורך הרומן. מצבת הזיכרון שהוקמה על ידי החברה ההיסטורית של האי מאוריציוס מאה שנה לאחר האסון לא מפרידה בין השתיים. וכך כתוב עליה:
מול חוף זה, בלילה שבין ה-17 ל-18 לאוגוסט, 1744, ירדה למצולות לה סן ז’רן שטביעתה הונצחה על ידי ברנרדן דה סן-פייר ברומן פול ווירז’יני.
