מבוסס על סיפור אמיתי.
השנה היא 1956. אלג’יריה היא מושבה צרפתית. פרננד והלנה מאוהבים בטירוף. פרננד נעצר במפעלו, מואשם בכך שהטמין פצצה. אשתו הלנה נחשבת כמי שנשואה ל”בוגד” אבל היא מסרבת לנטוש את פרננד לגורלו. דרמה היסטורית מרתקת המביאה את סיפורו של פרננד הנלחם על עצמאות לצד האלג’יראים. ההיסטוריה תשנה באופן בלתי הפיך את מהלך גורלם של השניים.
הסרט יעלה על המסכים חל מן 11 לאוגוסט בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ.
נאמנות מן הזוית ההיסטורית
שמו של פרננד איבטון אבד בנבכי המלחמה באלג’יר. סיפורו יוצא הדופן לא השאיר חותם על המלחמה שמעולם לא נקראה מלחמה. רק על ידי האלג’יראים שראו בה את מלחמת השחרור של אלג’יר. אך עם זאת שמו מעולם לא הרפה ממחשבותיו של האדם שהביא לסיום עונש המוות בצרפת בשנת 1982, הנשיא פרנסואה מיטראן.
בשנת 1956 היה מיטראן פרקליט וסגן נשיא המועצה הצרפתית הגבוהה למשפט. תפקידה היה לשקול ולהצביע בבקשות חנינה. בשנת 1994 הוא רואיין על ידי שלושה עיתונאים, אחת השאלות היתה “מה היתה עמדתך במקרה של איבטון” מיטראן ענה “אינני יכול לענות על כך”.
אבל ז’אן קלוד פרייה, מזכיר המועצה בשנים 1956-1959, חשף בפני אותם שלושה עיתונאים שמיטראן המליץ על הוצאתו להורג של איבטון. ואנו יודעים מפרסום מסמכי בית המשפט שהיו חסויים עד עתה, שמיטראן המליץ בפני נשיא הרפובליקה באותה עת, רנה קוטי, להוציא להורג את איבטון באלג’יר.
זמן רב עבר עד שהסיפור הזה הגיע שוב לתודעת הציבור הצרפתי. כמו כן ההיסטוריון הצרפתי ז’אן לוק אינאודי, אזר אומץ רב להתמקד באירוע זה מן העבר כשהשמאל היה בשלטון בצרפת בראשית שנות ה- 80. ואז לפתע משום מקום הופיע הספר “למען אחינו הפצועים”. ספרו של ג’וזף אנדראס שזכה בשנת 2016 בפרס גונקור החשוב.
ועתה הסרט שיאפשר לכל העולם לחוות את הסיפור המיוחד ויוצא הדופן של האדם הזה, פרננד איבטון.
הוא נולד בשנת 1926 בקלו סלמבייה, עיירה ליד אלג’יר הבירה. בנו של קומוניסט וחבר באיגוד העובדים, שעבד בחברת הגז של אלג’יר.
כשהוא הולך בעקבות החיבה של המשפחה לערכים הקומונסיטיים, הוא החל להיות מעורב בפוליקה כבר בגיל צעיר מאד. הוא ניסה להבין את הסיבות שמביאות לחוסר צדק, והבין שבסופו של דבר הפתרון הוא לא פתרון חברתי אלא בעיה במבנה ההיררכי של החברה הקולוניאלית שבה המוסלמים נחשבו “לילידים” ומנעו מהם את הזכויות המגיעות להם.
לאט לאט נודע שמו בקרב פעילים פוליטיים. הוא התגלה כאדם מלא הבנה ורצון טוב ויחד עם זאת רגוע ומלא בטחון ורכש את אמונם של הסובבים אותו. הוא קיבל תפקיד כמכונאי במתקן של חברת הגז האלג’יראית . הוא התיידד עם הנרי מאילו, שנטש את הצבא הצרפתי ונהרג ביוני 1956.
מותו של מאילו המם את איבטון. ב 14 לנובמבר 1956 הוא הסכים לשתול פצצה של המחתרת האלג’יראית בתאו בחדר ההלבשה של חברת הגז. הפצצה מעולם לא התפוצצה ולכן לא היו נפגעים. האירוע התרחש בשיאו של “הקרב על אלג’יר”, במהלכו נהרגו כמה אירופאים על ידי פצצות.
השלטונות רצו להשתמש בו כסמל, וכך הוא נעצר ועונה ונשפט למות. אבל כיון שמעשיו לא גרמו להרג של אף אדם הוא האמין שיסולח לו. הוא פנה לבית המשפט לקבלת חנינה, אך בקשתו נדחתה ב 19 לפברואר 1957 על יד נשיא הרפובליקה, רנה קוטי. לאחר שסגן המועצה וראשה, פרנסואה מיטראן וגאי מולה, שניהם הצביעו בעד הוצאתו להורג.
ב11 לפברואר 1957, ראשו נערף בגיליוטינה בבית הסוהר באלג’יר. יחד איתו הוצאו להורג שני לוחמי מחתרת אלג’יראים מוסלמים.
ראיון עם הבמאי
ש: איך עלה הרעיון לסרט?
ת: הכל התחיל כשהגיע אלי הספר. השותף שלי לכתיבה סיפר לי על סופר מסתורי ששם העת שלו היה ג’וזף אנדראס שסרב לקבל את פרס הגונגור על ספרו הראשון. הספר עסק בפעיל פוליטי שהוצא להורג “רק כדי לשמש דוגמא”, זה היה סיפור נשכח מן המלחמה באלגי’ר. שנינו קראנו את הספר שנגע לליבנו מאד.
קטל שותפי, הציע שנכתוב ביחד עיבוד לקולנוע לספר הזה. מה שעניין אותנו בתחילה היא מערכת היחסים של הגיבור עם אשתו. זוג הנקלע לתסבוכות במלחמה חסרת פנים. ונקודת המבט שלנו לסיפור היתה מנקודת המבט של שני האנשים יוצאי הדופן הללו.
המטרות שלהם בחיים, הפעילות הפוליטית שלהם. הם היו מאוהבים אבל לא היו עיוורים למה שהתרחש מסביבם. התחלנו איתם ויצאנו איתם למסע שלהם. את הרעיונות הפילוסופיים והפוליטים שבספר הפכנו למציאות.
היחסים בין הצרפתים לערבים, הנסיונות של השלטון הצרפתי לדכא כל הזדהות עם תושביה הערבים של אלג’יר. שלטון צבאי, דמוקרטיה בזמן מלחמה, מיטראן ועונש מוות. הספר מעלה שאלות מהותיות כגון מודעות למאבק פוליטי, מעמדה של המדינה וההבחנה בין כוונה ומעשים.
ש: הדמות הזו מוכרת הרבה פחות מאשר דמויות אחרות במלחמת אלג’יר, האם זה היה שיקול ברצון לעבד את הספר?
ת: הוא היה איש רגיל, ישר, “נורמלי” כך שמענו מכמה אנשים שהכירו אותו באלג’יר, כולל אלבר סמדג’ה, שמונה כעורך הדין שלו בעת המשפט.
הוא היה מכונאי, איש צוארון כחול, הוא לבש את בגדי העבודה שלו כשעמד למשפט וזה לא פרט בלתי חשוב. בניגוד לכמה פעילים צרפתיים אחרים שהתנגדו לשלטון הצרפתי, הוא לא היה אינטלקטואל, ולא הסתובב בקרב האליטה האקדמית.
מצד שני הוא לא נתפס בדימוי הרגיל של מחבל, והוא לא נכנס לדפי ההיסטוריה כיוון שהוא לא היה דמות בעלת השפעה או דמות מרכזית. לא התקשורת ולא האינטלקטואלים יצאו להגנתו. סארטר כתב מאמר עליו “הזמן של הרוצחים”. ואלבר קאמי התייחס אליו אחרי האירוע. אבל הוצאתו להורג סייעה לשחרורם של אנשים אחרים שהואשמו.
הוא סוג של אנטי גיבור, הוא ניסה לעשות מעשה גבורה, אבל הפצצה שלו לא התפוצצה, הוא הוצא להורג אבל לא זכה לתמיכה ציבורית.
ש: הסרט מתבונן על המתח שנוצר בין המחויבות הפוליטית של אדם לבין הסיכונים שהוא נוטל המאיימים על אשתו ומשפחתו, האם המתח הזה מעסיק גם אותך?
ת: המתח הזה הולך יד ביד עם הרצון להציב את הזוג במרכז הסיפור אבל המתח ביניהם מתכתב עם המתח ששרר סביבם באלג’יר של 1956. בשנים שבין 1954-1957, כשצנזורה הדוקה ניסתה להכיל את האלימות כדי לא לעורר את הצרפתים. ובעיקר למנוע כל דבר שיביא למלחמה.
גם באלג’יר ההדים לארועים האלה היו כמעט חסויים לתושבי הערים. כך שבני הזוג היו מודעים לסכנה אבל לא בצורה שאנחנו יכולים לדמיין. חיילים הוזעקו “להרגיע” את השטח. אבל בערים המלחמה היתה כמעט בלתי נראית.
המטרה הראשונה של החבורה שביקשה להיפרד מצרפת היתה להעלות את המודעות למצב, לתת לחלומות ולתקוות של האלג’יראים להישמע. להרים את קול הזעקה שנשמעה בבתי הסוהר באלגי’ר, שלא נשמעה ברחובות הערים.
פרננד הצטרף לפעילות כי הוא האמין שזה הדבר הנכון לעשות, לאחר שנאסרה הפעילות של המפלגה הקומוניסטית האלגי’ראית. וגם לאחר שעיתונים שונים ובהם העיתון שבו עבד חברו הנרי מאילו, צונזרו בצורה חריפה. הנרי מאילו נתפס ונהרג על ידי הצבא הצרפתי, לאחר שנחשד בגניבת נשק.
אבל האירועים הללו לא השפיעו על אנשים אם הם לא היו פעילים או קומוניסטים. איש לא דיבר על המלחמה הזו עד 1957.
הסרט מראה שזו לא היתה רק המלחמה של האלג’יראים הערבים נגד הצרפתים, אלא גם של הצרפתים שראו באלג’יר הצרפתית, מול הצרפתים שתמכו באלג’יראים והיו מיעוט קטן בקרב ה”פייה נואר” רגלים שחורות – הכינוי לצרפתים ילידי אלג’יר.
כשעשיתי תחקיר גיליתי שהמלחמה הזו נחשבה לטרגדיה על ידי כל מי שנטל בה חלק. ונחשבה על ידי רבים ללא מוסרית. מיליוני בני אדם נעקרו מבתיהם, מאות אלפים מצאו את מותם למרות שקשה לאמוד את מספר הנפגעים, בגלל שצרפת סרבה לקרוא לזה מלחמה. כמו כן בלילה אחד מיליון וחצי “פייה נואר” עזבו את בתיהם, את המקום בו אבותיהם חיו מעל ל 130 שנה.
לא רציתי להפוך את איבטון לקדוש מעונה, אלג’יר חופשית זה מה שעמד מאחורי הסיפור שלו. הרצון לצדק, אבל המציאות כל כך הרבה יותר מורכבת. למדתי שהיתה מעט מאוד מעורבות בין החברה האירופאית לחברה הערבית. הורים לא הסכימו שילדיהם ינשאו לבני החברה השניה. הקומוניסטים חיו לצד הערבים, אבל זה היה רק בחוץ. בבתים עצמם היתה הפרדה, היו מעט מפגשים וקשרים משפחתיים. איבטון חי כאלג’יראי אבל הוא לא דיבר ערבית, וזה דבר בעל משמעות.
ש: היה קל לצלם באלג’יר בהתחשב במתח במדינה ונושא הסרט, המלחמה באלג’יר?
ת: קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. חברת הפקה אלג’יראית היא שותפה להפקה, קיבלנו תמיכה ממשרד התרבות האלג’יראי ומעיריית אלג’יר. צילמנו לפני המהומות שהיו שם ב 2019 וזכינו לסיוע מאלג’יראים רבים. לא היינו יכולים לעשות את זה ללא עזרה מן הרשויות.
חשוב לציין שלהיות באלג’יר עם סרט כזה זכה להערכה רבה מצד כל השותפים המקומיים שלנו מבני הדור הצעיר. אני יכול לומר שבאלג’יר איבטון נחשב לגיבור מלחמה וזוכה להערכה רבה. אבל היו תגובות גם מצעירים שאמרו “עוד סרט על המהפכה”, “עוד סרט על הותיקים”.
יש הבדל גדול בין ההתעלמות הכמעט מוחלטת של הצרפתים מן המלחמה לבין האפקט המתמשך שלה על אלג’יר. אנשים אהבו את העובדה שעבדנו צרפתים ואלג’יראים ביחד ושבחרנו לצלם שם ולא במרוקו כמו שקורה הרבה בסרטים העוסקים באלג’יר.
