בקצרה
- מה יש שם: טירת רנסנס מוקפת תעלות מים, גלריה מצוירת בטרומפ לוי באורך 21 מטרים, ותקרת פרסקו שבה גדולי חצר צרפת מצוירים כאלי האולימפוס.
- מעמד: טירה פרטית מיושבת בידי אותה משפחה מאז 1704, והפארק מוגן כמונומנט היסטורי מאז 1927.
- איך מגיעים: כשעה וחמישים ברכבת TER מתחנת פריז ברסי עד טונר ומשם כתשע דקות נסיעה, או כשעתיים וחצי ברכב מפריז.
- כרטיסים: את הפנים אפשר לראות בסיור מודרך בלבד, 12 יורו למבוגר, וביקור בחוץ בלבד עולה 5 יורו.
- כמה זמן: שעה וחצי עד שעתיים, מזה חמישים דקות לסיור בפנים.
- מתי: העונה נמשכת בערך מתחילת אפריל עד תחילת נובמבר, והטירה סגורה בכל ימי שלישי.
- ובונוס: כאן צולמו סצנות מהסרט על אנז׳ליק, מרקיזת המלאכים, ב-1964, ומהתעלות עלתה פעם תיבת אוצר ריקה של סרט אחר.
את טנלה (Tanlay) לא תכננתי. באוקטובר 2026, בטיול שלי בבורגונדי, נשאר לי יום פנוי בין שאבלי (Chablis) לטונר, ובבוקר מישהו בבית הקפה של הכפר אמר לי שעשרים דקות מכאן יש טירה שנראית כאילו היא צפה על המים. נסעתי לראות מה זה, בעיקר כי לא היה לי רעיון טוב יותר.
הגעתי לגשר הכניסה בשעה שהאור של אוקטובר בבורגונדי עושה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות היטב, כלומר צובע אבן בהירה בצהוב עמוק ומחזיר אותה מהתעלה כלפי מעלה. שני אובליסקים מאבן שומרים על הגשר, מאחוריהן חצר סימטרית לחלוטין, וארבעה מגדלים עגולים עם כובעי כיפה. אין קופות ענק, אין חנות מזכרות עם מגנטים, אין תור. יש פעמון, מדריכה, וקבוצה של תשעה אנשים שחיכו איתי לסיור של אחת עשרה ורבע.
יצאתי משם חמישים דקות אחר כך עם ההרגשה שנכנסתי בטעות לתוך סיפור שאני אמור להכיר. הטירה הזאת הייתה מפקדה של המנהיגים הפרוטסטנטים במלחמות הדת, ובקומה העליונה של אחד המגדלים שלה יש תקרה מצוירת שבה גדולי חצר צרפת מופיעים בדמות אלי האולימפוס, עירומים למחצה, כשכל אחד מהם מחזיק את הרמז לצד שבו הוא נלחם. קריקטורה פוליטית מהמאה ה-16, מצוירת על טיח, בחדר שאף אחד לא באמת יודע למה שימש.
אם אתם באים לבורגונדי בשביל יין, טנלה היא ההפסקה התרבותית המושלמת בין שני יקבים. אם אתם באים בשביל היסטוריה, זו אחת התחנות המעניינות של מלחמות הדת בצרפת שאף אחד לא שולח אליה אוטובוסים.
קודם אתן לכם את המידע המעשי, כי טנלה היא לא מקום שאפשר להיכנס אליו בשש בערב על בסיס מקום פנוי. אחר כך מה שלא כדאי לפספס בפועל, ואז החלק שבגללו כתבתי את הכתבה הזאת מלכתחילה, כלומר ההיסטוריה. היא ארוכה, היא מסתיימת בעלילה של סרט מהמאה ה-20, ובאמצע שלה יש שר אוצר ששנאו אותו כל כך שהצרפתים כתבו על זה.
מידע מעשי לביקור בטירת טנלה
שעות פתיחה, עונה וסיורים
הדבר הראשון שחייבים להבין: את פנים הטירה אפשר לראות רק בסיור מודרך. אין ביקור חופשי בפנים, אין אודיו גייד, ומי שמגיע חמש דקות אחרי שהקבוצה נכנסה מחכה לסיור הבא. הסיור נמשך כחמישים דקות, והוא יוצא בשעות 10:10, 11:15, 14:15, 15:15, 16:15 ו-17:15. הכניסה האחרונה היא ב-17:10.
הטירה סגורה בימי שלישי, בכל אורך העונה. את החוץ, כלומר הפארק, התעלות, האורוות והתעלה הגדולה, אפשר להסתובב בו לבד בשעות 10:00 עד 12:30 ואחר הצהריים 14:00 עד 18:30, כשהכניסה האחרונה לחלק החיצוני היא ב-12:00 ובשעה 18:00. שימו לב שהפסקת הצהריים נמשכת כשעה וחצי.
העונה נמשכת בערך מתחילת אפריל עד תחילת נובמבר (לפי לשכת התיירות של האזור, העונה נפתחה ב-5 באפריל ונסגרה ב-3 בנובמבר), ולכן לפני שאתם מתכננים סטייה של חצי יום, תבדקו את התאריכים המדויקים בדף השעות והמחירים באתר הרשמי. הסיורים מתקיימים בצרפתית ובאנגלית, ויש חוברות ביקור מודפסות בשמונה שפות, אנגלית ביניהן, אבל לא בעברית.
שני פרטים שכדאי לדעת מראש. הטירה עצמה אינה נגישה לכיסא גלגלים (הבעלים מציינים שעבודות מתוכננות), אבל הפארק כן. כלבים: בפנים רק בתיק נשיאה, בחוץ ברצועה.
איך מגיעים לטנלה
ברכבת. תחנת הרכבת הקרובה היא טונר, שנמצאת כתשע דקות נסיעה מהטירה. מפריז יוצאת רכבת TER מתחנת פריז ברסי (Paris-Bercy) בכיוון ליון, והנסיעה עד טונר אורכת כשעה וחמישים. את הכרטיסים נוח להזמין מראש דרך Omio, שמרכזת את מפעילות הרכבות במסך אחד וחוסכת את ההתעסקות עם האתר הצרפתי.
מכאן העצה שאני שמח שגיליתי: מתחנת טונר פועל שירות מוניות בשם Mobigo, שהוא שירות של הרכבות הצרפתיות, והוא לוקח אותך ישירות לטירה. צריך להזמין לפחות יומיים מראש ולפני שש בערב, בטלפון 03 80 11 29 29, והמחיר שהבעלים מפרסמים כאינדיקציה הוא 3.50 יורו לנסיעה. כן, זה המחיר. אין לי מושג איך הם מצליחים לשמור על מחיר כל כך נמוך.
ברכב. מפריז הנסיעה אורכת כשעתיים וחצי דרך כביש A6 ויציאה ל-D965, שמוליך ישר עד הטירה. מי שבא מהדרום יוצא ביציאה 21 לכיוון ניטרי (Nitry), ל-D944 ומשם ל-D965. שאבלי היא עשרים דקות משם, וטנלה יושבת על ציר הטיול הקלאסי של האזור. את הרכב כדאי להזמין מהארץ דרך אוטו שי, שיש להם דף הזמנות מיוחד לגולשי “פרנקופילים אנונימיים”.
חניה: לטירה אין חניון משלה. חונים בכפר, והמקומות המסודרים לאוטובוסים נמצאים מול בניין העירייה. בכפר בגודל הזה זו לא בעיה, גם לא בשבת בצהריים.
סיור מודרך מפריז. חיפשתי ולא מצאתי טיול יום מאורגן מפריז לטנלה. זה לא מקום שהתעשייה הזאת נוגעת בו, וזו בדיוק הסיבה שאין שם המונים. מי שאין לו רכב יעשה את זה ברכבת עד טונר ובמונית משם, ומי שרוצה לשלב את זה עם עוד אתרים באזור צריך רכב.
כרטיסים ומחירים
המחירים לעונת 2026, לפי האתר הרשמי: סיור מודרך בפנים, שכולל גם את החוץ, עולה 12 יורו למבוגר. ילדים בגילי 10 עד 15 משלמים 5 יורו, ועד גיל 9 הכניסה חינם. יש מחיר מוזל של 10 יורו למי שמציג אישור מתאים, למשל תעודת סטודנט או כרטיס של טירת אנסי (Ancy-le-Franc) ושל “דרך הדוכסים” (la Route des Ducs).
מי שמסתפק בחוץ בלבד משלם 5 יורו, וילדים מתחת לגיל 7 נכנסים בחינם. אפשר לקנות כרטיסים במקום, במזומן או בכרטיס אשראי, וגם מראש במערכת הכרטיסים המקוונת שלהם. בעונה שקטה זה לא הכרחי, אבל בסוף שבוע של אוגוסט זה חוסך את הסיכון שהסיור מלא.
ואפרופו יין, לקבוצות (מ-12 איש) מציעים בטנלה סיור ואחריו טעימת יינות במטבחים העתיקים של הטירה, עם שאבלי פרמייה קרי (Chablis Premier Cru) ושאבלי גרנד קרי (Chablis Grand Cru), גבינות מקומיות, ז’מבון פרסייה (jambon persillé, בשר חזיר בג’לי עם פטרוזיליה) או גוז’ר (gougères, כיסוני בצק עם גבינה). את זה צריך להזמין מראש, וזו כנראה הדרך הנעימה ביותר לסיים את הביקור. על היינות עצמם תמצאו הרחבה בכתבה של יוסי דרורי על דרך היין בבורגונדי.
איפה לישון ליד הטירה
בטנלה עצמה אין מלון. יש כמה חדרי אירוח קטנים במרחק הליכה מהשער, ואת הרשימה המעודכנת שלהם הבעלים מתחזקים בדף הלינה באתר הרשמי.
אני עצמי התגוררתי באוסר (Auxerre), כארבעים וחמישה קילומטרים מהטירה, שהם כארבעים דקות נסיעה בכביש N65 ובהמשך D965. המלון שבחרתי שם, Hôtel Les Maréchaux, הוא מלון שלושה כוכבים אינטימי עם גן יפה ובריכה, שבו כל חדר מעוצב בסגנון אמפיר וקרוי על שם אחד המרשלים של נפוליאון. אוסר היא עיר עם מרכז היסטורי, מסעדות ומלונות בכל טווח מחירים, והיא בסיס נוח לכל האזור, כולל שאבלי וטונר. את שאר ההמלצות שלי על המלונות שם ריכזתי בכתבה על אוסר.
מה לא לפספס בטנלה
מגדל הליגה והתקרה שאף אחד לא מצפה לה
זה הרגע שבשבילו באים. במגדל שקוראים לו מגדל הליגה (tour de la Ligue) שתי קומות, ובכל אחת מהן ציור קיר. בקומה התחתונה יש קימור מצויר בסגנון ציורי הקיר של פומפיי (Pompéi), ובין הקישוטים שלו יש מוטיבים ימיים, ובגללם משערים שהחדר הזה שימש כחדר העבודה של האדמירל דה קוליני. בקומה שמעל, בתקרת הכיפה, מחכה הדבר האחר.
המדריכה מכבה את האור, מדליקה תאורה נקודתית, ואתם מרימים את הראש ורואים את אלי האולימפוס. יופיטר על ענן, נפטון עם קלשון וסוס לבן, הרקולס עם אלה, ונוס, מרקוריוס, וולקן שמפעיל קיקלופים בנפחייה, ובתוך כל הבלגן הזה אישה עם שני פרצופים שמחזיקה מפתח. אין שם שמות, אין כתוביות, ואין הסבר. את כל הזיהויים עשו היסטוריונים במאה ה-19, ומאז מספרים אותם למבקרים.
ואז אתם קולטים שהחלק הימני של הציור נמחק. פשוט אין אותו. שחיקה של חמש מאות שנה, או יד שהחליטה שמה שהיה שם עדיף שלא יישאר? שאלתי את המדריכה והיא ענתה שאין תשובה. אני מודה שאהבתי את זה יותר מכל תשובה שהיא הייתה יכולה לתת לי.
הגלריה המצוירת
בקומה הראשונה של הטירה נמצאת גלריית התצוגה, באורך עשרים ואחד מטרים, וכל מה שיש בה מצויר בטרומפ לוֹיי (trompe-l’œil, ציור שמדמה נפח אמיתי במשטח שטוח). הקירות והתקרה המקומרת מכוסים באדריכלות מצוירת, בעמודים שאין להם קיום, ובאורות שמישהו החליט מאיפה הם באים. את הגלריה צייר רמי ויבֶּר (Rémy Vuibert).
העניין בגלריה כזאת הוא לא ההתפעלות מהמלאכה, שהיא באמת מרשימה, אלא הדקה שבה אתם מפסיקים לנסות להבין מה תלת מימדי ומה לא. אני עמדתי שם והזזתי את הראש מצד לצד, כדי לראות מאיזו זווית האשליה נשברת. היא לא ממש נשברת.
הנימפאום, התעלה הגדולה והפארק
מהפארק שתכנן האדריכל פייר לה מואה (Pierre Le Muet, 1591–1669) נשארה התעלה הגדולה, באורך של כמעט 530 מטרים, שנמשכת מהטירה אל תוך הפארק בקו ישר אחד. את המים מזרים אליה נימפאום מתקופת הרנסנס, כלומר מזרקה מעוצבת בתוך גרוטו, מה שהצרפתים קוראים לו לפעמים “תיאטרון מים”.
אני ממליץ לעשות את החוץ לפני הסיור בפנים ולא אחריו, משתי סיבות. אחת, כשיוצאים מהתקרה של מגדל הליגה כבר אין סבלנות לתעלה. שתיים, אור הבוקר על האבן הבהירה ועל המים בהחלט שווה את הקימה המוקדמת. באביב 2026 נפתח לציבור גם החלק האחורי של הפארק, עם חזית ופרטר שלא ראו מבקרים עד אז, כך שגם מי שהיה בטנלה בעבר ימצא שם משהו חדש.
הפטי שאטו, האובליסקים והחצר הירוקה
בין הכפר לטירה עומד בניין השער, שקוראים לו “הטירה הקטנה” (le Petit Château). זה שער כניסה מפואר בן קומה אחת עם עליית גג, ומעל הפתח שלו אפשר עוד לראות את החריצים שבהם נעה פעם דלת הגשר המתרומם. מי שעובר בו לא מגיע עדיין לטירה עצמה אלא לחצר הירוקה (la Cour verte), חצר סגורה משלושה צדדים בחומה גבוהה עם שורת קמרונות עיוורים.
שני האובליסקים שעל גשר הכניסה, החומה של החצר הירוקה, גלריית הקיסרים (la Galerie des Césars) והנימפאום, כולם באים מהטעם האיטלקי שהיה באופנה בצרפת של אותן שנים. את אותה שפה בדיוק תמצאו בטירת אנסי הסמוכה, וזה לא צירוף מקרים אלא אזור אחד ואותם מזמינים.
ההיסטוריה של טירת טנלה
מצודה, ירושה, ואישה אחת שהחליטה
מתחת לטירה שאתם רואים היום יש יסודות של מצודה מהמאה ה-13. כל מה שנבנה מעליה מתחיל באירוע אחד: בשנת 1533 הועברה טנלה בצוואה ללואיז דה מונמורנסי (Louise de Montmorency, מתה 1547), אחותו של הקונטבל של צרפת אן דה מונמורנסי (Anne de Montmorency, מת 1567) ואלמנתו של המרשל גספאר ה-1 דה קוליני (Gaspard I de Coligny, מת 1522).
לואיז גידלה שלושה בנים לבדה, וכל אחד מהם הפך לדמות מרכזית בשלב הראשון של מלחמות הדת בצרפת. אודה̱ (Odet de Coligny, 1517–1571) נעשה קרדינל בגיל ארבע עשרה. גספאר ה-2 (Gaspard II de Coligny, 1519–1572) נעשה אדמירל צרפת. פרנסואה, אדון אנדלו (François de Coligny, seigneur d’Andelot, 1521–1569), הצעיר מהשלושה, הוא זה שירש את טנלה. לואיז עצמה, שהייתה תומכת בקלוויניזם, סירבה על ערש דווי לעזרתו של כוהן דת. שלושת בניה עברו לצד הפרוטסטנטי אחריה.
האח הצעיר שבנה טירה שלא הספיק לגמור
פרנסואה קיבל את האחוזה במצב מרוסק, ובשנות החמישים והשישים של המאה ה-16 בנה במקומה טירה גדולה. ב-1568 נעצרו העבודות, כשמלחמות הדת גברו על תכניות הבנייה, והטירה נשארה בלי האגף שהיה אמור לסגור אותה. פרנסואה מת ב-1569, בלי לראות את התגשמות התכנית שלו.
מי שחושב שהאח הצעיר היה הפחות מעניין בחבורה, הנה מה שקדם לבנייה. פרנסואה נלחם באיטליה, נלקח בשבי ב-1552 ונכלא בטירה במילאנו, שוחרר ב-1555, נעשה קולונל ראשי של חיל הרגלים, נשבה שוב ב-1557 בקרב סן קנטן (Saint-Quentin) והצליח לברוח. באותו קרב עצמו נשבה גם אחיו האדמירל, שנשלח לשבי בפלנדריה, ואל השבי הזה דאג פרנסואה לשלוח לו את “הספרים מז’נבה”. גספאר קרא, חשב, ויצא משם פרוטסטנטי בשנת 1559.
אחיו האחר, הקרדינל אודה, עשה דרך יוצאת דופן. הוא היה קרדינל מ-1533 וארכיבישוף של טולוז מ-1534, פטרונו של המשורר פייר דה רונסאר (Pierre de Ronsard, 1524–1585), והאיש שרבלה (François Rabelais, מת 1553) הקדיש לו את הספר הרביעי של גרגנטואה ופנטגרואל. אחר כך הוא התקרב לרפורמציה, שבר את נדר הפרישות, התחתן, והמשיך ללבוש את בגדי הכהונה. ב-1563 הוחרם מהכנסייה, ב-1567 נלחם עם ההוגנוטים בסן דני (Saint-Denis), ואת סופו מצא בגלות באנגליה, מורעל בידי משרת.
הבית הזה, אם כן, לא היה בית שקט בכפר. הוא היה בית של אנשים שהמלוכה הצרפתית עמדה לרדוף.
מגדל הליגה: מפקדה, אגדה, והכחשה מהמאה ה-19
בתקופה שבה מלחמות הדת רק התחילו, בחר האדמירל דה קוליני את טנלה כמקום מפגש למנהיגים הפרוטסטנטים, והאורח הקבוע היה הנסיך לואי ה-1 דה קונדה (Louis Ier de Condé, 1530–1569). כדאי להבין מי היה האורח הזה: אחיו הצעיר של אנטואן דה בורבון, מלך נאווארה (Antoine de Bourbon, 1518–1562), נסיך מבית בורבון, והמנהיג הצבאי הראשון של המחנה הפרוטסטנטי בצרפת. הוא זה שהוביל את ההוגנוטים למלחמה הראשונה מול המלוכה, עד שנפצע בקרב ז׳רנק (Jarnac) ב-1569 ונרצח אחרי שנפל בשבי. הבית שהקים המשיך למלא תפקיד מרכזי בפוליטיקה הצרפתית עוד מאתיים וחמישים שנה אחרי מותו. לטנלה הוא הגיע תכופות מפני שטירתו בנואייר (Noyers) שכנה בקרבת מקום. על המשפחה הזאת כתבתי כתבה שלמה על בתי קונדה וקונטי.
המסורת מספרת שהמפגשים הסודיים האלה התקיימו במגדל, בקומה העליונה, ושהפתחים העגולים שלו אפשרו להשקיף על הסביבה ולהתפזר בזמן. סיפור טוב. אולם בשנת 1845 פרסם הברון קלוד אטיין שאיו דה בַאר (Claude-Étienne Chaillou des Barres, 1784–1857) ספר על ארבע טירות באזור, ובו טען בפירוש שהוא לא מאמין לזה. לדעתו החדר העליון היה חדר בילוי ותו לא, ואי אפשר להניח שמנהיגי הפרוטסטנטים תיכננו מרד נגד בנה של המלכה כשמסביבם מצוירות עירומות מכל הכיוונים. את התכניות הכבדות, כתב, הכינו בקומת הקרקע.
אין לי דרך להכריע בין המסורת לבין הספק, אבל יש כאן פרט נוסף שמסבך את התמונה, והוא שם המגדל: “הליגה” בהיסטוריה הצרפתית היא הליגה הקתולית, כלומר הצד השני בדיוק. יש מקורות שכותבים “הליגה הפרוטסטנטית” כדי לצאת מהבעיה, ולהסבר מוסמך לשם עצמו לא הצלחתי להגיע. מגדל שנקרא על שם היריב הוא חידה בפני עצמה.
התקרה: מי מסתתר מאחורי איזה אל
על התקרה עצמה יש מסמך, וזה נדיר. בארכיון הטירה נשמר רישום תשלום שממנו מתברר שהאדמירל ציווה לבנות חדר מעל חדר העבודה של אחיו, ושילם לצייר בשם לארם (Larme) עשרים ליברות ועוד סוֹל אחד עבור העבודה. המסמך נכתב ביוני 1568, ולכן באותו מועד הציורים היו גמורים. הצייר, לפי אותו מקור, היה צייר של גלריות, כלומר עסק בקישוט ספינות המלוכה, וזה הגיוני: האדמירל היה האחראי על הגליאות של צרפת.
מה מצויר שם? לפי הפרשנות שהתקבעה, כל אל הוא דמות אמיתית. יופיטר, על הענן, ובידו הברקים, הוא המלך אנרי ה-2 (מלך 1547–1559). נפטון, עם הקלשון והסוס הלבן, הוא האדמירל דה קוליני. הרקולס השרירי עם האלה הוא הקרדינל אודה. מרקוריוס, במרכז, הוא הקרדינל שארל דה לורן (Charles de Lorraine, 1524–1574) מבית גיז. ומארס, בשריון, הוא הקונטבל אן דה מונמורנסי, כלומר הדוד של האחים קוליני, שנשאר קתולי כשהאחיינים שלו עברו צד.
במרכז הבמה יש אישה עם שני פרצופים, כמו האל יאנוס. פרצוף אחד נשי וצוחק, האחר גברי ומביע שנאה, ובידה מפתח שקוראים לו מפתח מקדש השלום. זו קתרין דה מדיצ׳י, ומסביבה נשים צעירות ויפות שמזוהות עם מה שכונה “הטייסת המעופפת” שלה, אותן נערות חצר שהיא שלחה לאסוף מידע ולהשפיע על גברים.
אחת מהן, לואיז דה לה ברודייר (Louise de La Béraudière, 1530–1586), שכונתה “היפה מרואה” (la belle Rouet), קיבלה מקתרין משימה מוגדרת: להחזיר לצד הקתולי את אנטואן דה בורבון, מלך נאווארה. אנטואן נדנד בין שתי הדתות כל חייו, השתתף בטקסים פרוטסטנטיים ונחשב לתקווה של המחנה, אולם ב-1561, בין הבטחה למשרה בכירה בחצר ובין המאהבת החדשה, הוא הכריע סופית לצד הקתולי. בסוף 1562 הוא פיקד על הצבא הקתולי שהטיל מצור על רואן (Rouen) הפרוטסטנטית, נפצע שם ומת בנובמבר אותה שנה, בעוד אשתו ז׳אן ד׳אלברה (Jeanne d’Albret, 1528–1572) נשארה קלוויניסטית משוכנעת. הוא, אגב, היה אביו של המלך אנרי ה-4 (מלך 1589–1610). בציור הוא מופיע מאחורי לואיז, מטושטש כמעט עד כדי היעלמות, וזה בעיני הפרט האירוני בתקרה: מי שהחליף צד בגלל אישה צויר כמי שאיבד את קווי המתאר של עצמו.
הצד הפרוטסטנטי בציור מקבל את סמלי השלום, יונה על כתף ואשפת חצים ריקה. הצד הקתולי מקבל את סמלי המלחמה, ובנפחייה מצויר וולקן שמורה לקיקלופים להכות בסדן. שני הצדדים על אותה תקרה, אחד מציג שלווה והשני מרים נשק. את מקור ההשראה לרעיון הזה מצאו החוקרים בהמנון שכתב רונסאר לכבוד אנרי ה-2 בשנת 1555, שבו המלך מקבל את נפטון שלו ואת מארס שלו ממש כמו בתקרה. רונסאר, כזכור, היה חבר קרוב של האחים קוליני.
שלוש שנים אחרי שהציורים הושלמו הגיע ליל סן ברתולומיאו של 1572, והאדמירל, נפטון של התקרה, נרצח בפריז.
מהחתן שהמשיך את הבנייה עד שר האוצר ששנאו בכל צרפת
פרנסואה לא הספיק לסיים את בניית הטירה, ואת המלאכה המשיך חתנו ז׳אק שאבו, מרקיז דה מירבו (Jacques Chabot, marquis de Mirebeau), שבנה את מגדל קוליני ואת מגדל הליגה, והשלים ב-1610 את הטירה הקטנה. אחר כך האחוזה התחילה לעבור מיד ליד: ב-1635 הגיעה לקלוד ויניה (Claude Vignier), הנשיא הראשון של הפרלמנט של מץ (Metz), וב-1642 מכר אותה לאיש שבזכותו טנלה נראית היום כמו שהיא נראית.
מישל פרטיצ’לי ד’אמרי (Michel Particelli d’Émery, 1596–1650) נולד בליון, בנו של בנקאי ממשפחה שמקורה בלוקה שבאיטליה. הוא היה שגריר צרפת בטורינו ב-1640, מ-1643 שימש מבקר כללי של האוצר, ומ-1647 מפקח האוצר (surintendant des finances), כלומר האחראי הבכיר על כספי המלוכה, לצידו של הקרדינל מזארן (Mazarin, 1602–1661). את הכסף למלחמה נגד ספרד הוא גייס בשיטות שהפכו את שמו למילה גסה: מס על שטח בנוי, מס על “האמידים”, ובשנת 1646 צו התעריף, שהטיל היטל על כל סחורה שנכנסה לפריז, ביבשה או במים, בלי הבדל של מעמד.
העם שנא אותו כי הוא גרם לו לשלם, והאצילים שנאו אותו כי הרפורמות שלו נגעו גם בהם ופגעו בהם כלכלית. ב-1648 ההתנגשות עם הפרלמנט של פריז הובילה למרד שנקרא “הפרונדה” (la Fronde), ומזארן הדיח אותו והרחיק אותו לאחת מאחוזותיו.
אלא שגם זה לא הרגיע. מקור מן התקופה מספר שמה שהרתיח את הצרפתים היה עצם הרעיון שלאיש הזה יש אחוזות בצרפת, ולא מפני שאדמות היו מוצר נדיר אצל המעמד השליט: פרטיצ׳לי לא היה אציל צרפתי שירש אדמה, אלא בנו של בנקאי איטלקי שהגיע לצרפת בלי הון וקנה אחוזות מהכסף שגבה במיסים שהוא עצמו הטיל. במילים אחרות, האדמה שקנה נראתה לצרפתים כמו הכסף שלהם. האחוזה שאליה הורחק הייתה טנלה.
עד כמה השם הזה היה מוקצה, אפשר ללמוד מסיפור שמופיע במקורות מהמאה ה-19. הקרדינל רישליה (Richelieu, 1585–1642) רצה למנות אותו לתפקיד באוצר, והציג אותו לפני המלך לואי ה-13 (מלך 1610–1643) בשם המכובד “מסייה ד׳אמרי”. המלך השיב שהוא שמח שמדובר באדון הזה, כי סיפרו לו על נבל אחד בשם פרטיצ׳לי, והוא חשש שינסו לשכנע אותו למנות דווקא אותו. רישליה הרגיע אותו ואמר שאותו פרטיצ׳לי כבר נתלה. “מה טוב”, אמר המלך, וחתם על המינוי של האיש שעמד מולו. זו אנקדוטה ולא פרוטוקול, אבל היא מלמדת איך נשמע השם הזה באוזני בני התקופה.
בזמן שבפריז קיללו את שמו, הכסף זרם לטנלה. את העבודות הפקיד פרטיצ׳לי בידי פייר לה מואה, האדריכל שבנה גם את כנסיית ואל דה גראס (Val-de-Grâce) בפריז, ובין 1643 ל-1649 קמו כאן הצד הימני של חצר הכבוד, התעלות הרחבות שמקיפות את הטירה, האורוות והתעלה הגדולה בפארק. באותן שנים ממש שבהן גבה מס מכל עגלת חיטה שנכנסה לפריז, נחפרה בבורגונדי תעלת נוי באורך חצי קילומטר. הוא הוחזר לתפקיד בסוף 1649 ומת בפריז ב-1650.
מי שהסיפור הזה נשמע לו מוכר, זה מפני שהוא חזר על עצמו אחת עשרה שנים אחר כך בגרסה חריפה ביותר. ניקולא פוקה (Nicolas Fouquet, 1615–1680), שהחזיק באותה משרה שלוש שנים אחרי מותו של פרטיצ׳לי, בנה לעצמו ארמון בוו לה ויקונט, ונעצר ב-1661 בפקודת לואי ה-14. הבדל בין השניים הוא שפוקה סיים בכלא והארמון נלקח ממנו, ופרטיצ׳לי מת בתפקיד והוריש את טנלה למשפחתו. על פוקה ועל הארמון שהפיל אותו כתבתי בכתבה על וו לה ויקונט.
מרקיזים, יורשים, ושרשרת של מקרי מות
אחרי מותו עברה טנלה לחתנו, לואי פליפוֹ דה לה ורייר (Louis Phélypeaux de La Vrillière, 1599–1681), שנשא את בתו של פרטיצ’לי ב-1635 וקיבל איתה נדוניה של 336,000 ליברות. בשנת 1671 העלה לואי ה-14 את טנלה לדרגת מרקיזות לכבודו.
ב-1704 מכר נכדו של פליפו את האחוזה לז׳אן ה-1 טוונן (Jean Ier Thévenin, 1647–1708), מזכיר המלך ומושל סן דני, ובמארס 1705 אושר לו התואר מרקיז דה טנלה. מכאן ואילך התחילה שרשרת של מקרי מות. ז׳אן ה-1 מת ב-1708. בנו, ז׳אן ה-2, מת ב-1710. נכדו, ז׳אן ה-3, מת ב-1711 בגיל תשע. שתי אחיותיו של הילד, ז׳אן לואיז ואן, לא יכלו לקבל את התואר, מפני שהמרקיזות עברה בקו הגברי בלבד, ולכן עבר הכול לאחיינו של ז׳אן ה-1, ז׳אן ה-4 טוונן דה טנלה (Jean IV Thévenin de Tanlay, מת 1776), שאושר כמרקיז ביוני 1755. הצאצאים שלו מחזיקים בטירה עד היום.
שלושה דורות של בעלים נקברו בשלוש שנים, והאחרון בהם היה ילד בן תשע. אם המצב הזה נשמע מוכר, זה מפני שבאותן שנים ממש עברה טרגדיה דומה על בית המלוכה עצמו: לואי ה-14 קבר בתוך שלוש שנים את בנו, שני נכדים ונין, ולרגע נראה שלא יישאר לו יורש. על הבן ההוא, הדופן הגדול, כתבתי כתבה נפרדת. בוורסאי מדובר בשאלה מי ימלוך על צרפת, בטנלה בשאלה מי יקבל את המפתחות, אבל הפתרון היה בשני המקרים אותו דבר: קרוב צדדי שנכנס לתפקיד.
המאה ה-18 והמאה ה-19: פנים חדש, ותעלה שמגיעה עד השער
במאה ה-18 עסקה המשפחה בעיקר בפנים, ומאותה תקופה מגיע חלק גדול מהעושר של הקירות, הריהוט והאח המגולף.
את השינוי הגדול של המאה ה-19 לא עשתה המשפחה אלא המדינה. תעלת בורגונדי, שנועדה לחבר את אגן הסיין לאגן הרון, נחפרה במשך יותר מחמישים שנה. העבודות בצד היון התחילו בשנות השבעים של המאה ה-18, נעצרו בתקופת הטרור, והתחדשו ב-1809 בעזרת מאות שבויי מלחמה ספרדים, פרוסים ואוסטרים שהוחזקו בטונר. ב-1826 היה הקטע עד טנלה כבר פתוח לשיט, ובדצמבר 1832 נפתחה התעלה כולה. את המנעול (בצרפתית écluse) של טנלה, מספר 90 במדרון היון, התחילו לבנות עוד ב-1812, ומ-1879 האריכו אותו כדי שיתאים למידות הדוברות החדשות.
מבחינת הכפר זו הייתה מהפכה. טנלה נעשתה אחד מחמשה עשר נמלי התעלה, והטירה שעד אז עמדה בכפר חקלאי מצאה את עצמה על ציר תנועה ארצי. מי שמגיע לשם היום עובר בכפר שיש בו נמל שיט קטן, והוא לא היה שם בימי קוליני ולא בימי פרטיצ׳לי. באותה מאה גם התחילו לחקור את הטירה: הספר של שאיו דה באר מ-1845 והמחקר של אז׳ן למבר (Eugène Lambert) על טנלה הם המקורות שמהם מגיעים כמעט כל הזיהויים של הדמויות בתקרה של מגדל הליגה.
המאה ה-20 ועד ימינו
את הפארק סימנה מדינת צרפת כאתר מורשת מוגן (monument historique) בדצמבר 1927. במהלך המאה ה-20 החזיק בטירה הרוזן דה לה שוביניה, בנם של השגריר אדואר דה לה שוביניה (Édouard de La Chauvinière) ושל מרגריט דה טנלה (Marguerite de Tanlay), ומשם עברה הטירה, כמו תמיד, בתוך המשפחה.
היום מנהלים אותה דיאן וג’רו דה סֶז (Diane et Gérault de Sèze), שיזמו שיפוץ יסודי של המקום. בשנת 2024 קיבלו הם והטירה את הפרס הגדול של קרן מרימה, מגזין הפיגארו ו”פרופריאטה לה פיגארו”, פרס שמוענק אחת לשנה לבעלים פרטיים על שימור אתר מורשת. במקביל יצא ספר על הטירה מאת היסטוריון האמנות קלוד מיניוֹ (Claude Mignot), חוקר האדריכלות הקלאסית הצרפתית, וזה בערך הסטטוס של טנלה בעולם הצרפתי: לא אתר המונים, אבל אתר שאנשים שמבינים בזה כותבים עליו ספרים.
טנלה על המסך, כולל התיבה בתעלה
באביב 1964 הגיע לבורגונדי הבמאי ברנאר בורדרי (Bernard Borderie) וצילם כאן חלק מהסצנות של “אנז׳ליק, מרקיזת המלאכים” (Angélique, marquise des anges), עם מישל מרסייה (Michèle Mercier) ורובר אוסיין (Robert Hossein). הצוות עבד באותו מסע גם במנזר פונטנה (abbaye de Fontenay), במחצבה של מרמאני (Marmagne) ובטירת מריני לה קאואה (Marigny-le-Cahouët). בטנלה צולמה גם סצנה ליד התעלה הגדולה, וכרכרות דהרו בשדרת הפארק. בעיני צופים צרפתים רבים טנלה היא הבית של ז׳ופרה דה פיראק, אהובה של אנז׳ליק, גם אם היא מופיעה בסרט לרגעים בלבד. בקטע הבא אפשר לראות בדיוק אילו רגעים מהסרט צולמו בטירה:
בסוף שנות השישים לבשה הטירה מדים של האימפריה בשביל סדרה בשם “ז׳אן רוק קואנייה” (Jean-Roch Coignet), שבעה פרקים לפי “מחברות הקפיטן קואנייה” (Les Cahiers du capitaine Coignet), ששודרו בטלוויזיה הצרפתית בין 23 בדצמבר 1969 ל-3 בינואר 1970. ז׳אן רוק קואנייה (Jean-Roch Coignet, 1776–1865) היה בן איכרים שהתגייס ב-1799, עבר שש עשרה מערכות וארבעים ושמונה קרבות בלי להיפצע אפילו פעם אחת, וסיים את דרכו כקפיטן במשמר הקיסרי. הזיכרונות שלו הם אחד המקורות הטובים ביותר על חיי החייל הפשוט בצבאו של נפוליאון ה-1, והוא עצמו נולד ומת בחבל היון (Yonne), במרחק נסיעה קצרה מהטירה שבה שחזרו את חייו. את שבעת הפרקים שומר הארכיון הצרפתי INA.
ב-1976 חזר בורדרי לטנלה עם סדרה בשם “אותם אדונים נחמדים מבואה דורה” (Ces beaux messieurs de Bois-Doré), חמישה פרקים בני תשעים דקות לפי רומן של ז׳ורז׳ סאנד (George Sand, 1804–1876), שעלו למסך מ-18 בדצמבר 1976. חלק מהסצנות צולמו בגלריה המצוירת, ובעלילה היה מדובר באוצר שמוחבא בתעלות הטירה. שחקנים קפצו למים ונלחמו בתוך התעלה. כאן נכנס הסיפור שהמשפחה מספרת עד היום: כשניקו את התעלות כמה שנים אחר כך, עלתה מהבוץ תיבה. לרגע חשבו שמצאו אוצר. זו הייתה התיבה של הסרט, ריקה.
בארכיון INA הסדרה רשומה בשם Les Beaux Messieurs de Bois-Doré, ומשם גם הקטע הבא:
בשנות האלפיים חזרו לטנלה הכרכרות והשמלות. בסרט הטלוויזיה “ז׳ולי, שבלייה דה מופן” (Julie, chevalier de Maupin) מ-2004, בבימויה של שרלוט ברנדסטרום (Charlotte Brandström) ועם שרה ביאזיני (Sarah Biasini) בתפקיד הראשי, ניגן פייר ארדיטי (Pierre Arditi) על צ׳מבלו בסלון הגדול, אלא שבפועל ניגן במקומו הצ׳מבליסט ז׳אן פטריס ברוס (Jean-Patrice Brosse), מאופר ולבוש בתלבושת התקופה, כשמצולמות רק ידיו. בקיץ 2009 חצתה את חצר הכבוד מרקיזה אחרת לגמרי: אן פרייו (Anne Parillaud) בתפקיד המרקיזה דה ברנוויליה, זו שהמשפט שלה פתח את פרשת הרעלים בחצרו של לואי ה-14.
מהסרט הזה שרד ברשת טריילר בצרפתית, ובו נראים חלק מהקרבות והתלבושות של ההפקה:
בימי הצילומים סוגרים את הטירה למבקרים ומוציאים ממנה את הרהיטים. הבעלים לא מתלוננים, כי כל צילום כזה מחזיר חיים לכפר שלם.
יצאתי מטנלה בשעת אחר צהריים מוקדמת, ולקח לי עוד כמה קילומטרים של נהיגה בין הכרמים להבין מה בדיוק אהבתי שם: שאין בטירה הזאת שום דבר שמנסה למכור לי את עצמו. אם אתם בונים טיול באזור ומחפשים עוד תחנות, יקבים, עיירות וכנסיות, הכל מרוכז אצלי בעמוד בורגונדי למטייל.