פאריס הלא נודעת מאת יוסי דרורי

פאריס הלא נודעת - קישוטי אבן של בניין שנבנה בתקופתו של הברון אוסמן

למה פאריס? קודם כל כי נולדתי שם. גדלתי שם. בצעירותי, למדתי שם ואף נשארתי לעבוד כמה שנים. צרפת בכלל, פאריס בפרט, היא בית שני (ואולי ראשון ?). כבר הפסקתי לספור כמה ביקורים ערכתי בעיר זו, אך בשנים האחרונות, סיירתי יותר בצרפת עצמה – רכב שכור בשדה התעופה והישר לכבישי ה- “N” האדומים וה- “D” הצהובים – ומזה זמן רב שכף רגלי לא דרכה על אבני הריצוף של רחובות “עיר האורות”.

החלטתי שהגיע הזמן להשלים פערים ולהתחיל למחוק שורות מרשימת אתרי הביקור המתארכת. כצופה ותיק ועקבי של תכניות תרבות ותיירות בטלויזיה הצרפתית, אני אוסף לי רשימת אתרים מיוחדים, פינות ומקומות שאיש אינו מגיע אליהם, שהתיירים לא שמעו עליהם ולעתים, אפילו פאריסאים ותיקים אינם מכירים.

קצת הסטוריה אורבנית Le Paris Haussmannien (פאריס של האוסמן)

לואי נפוליאון בונפרטה, בתוארו נפוליאון ה-3 (Louis-Napoleon Bonaparte, 1808-1873), בן אחיו הצעיר של Napoleon Bonaparte (הידוע….) נבחר כשליטה החדש של צרפת בבחירות דמוקרטיות שנערכו בה בדצמבר 1848, לאחר “אביב העמים” ששטף את אירופה. באחד ממהלכיו הראשונים, שיותיר אותותיו לעתיד, נתן יד חפשית למושל מחוז פאריס, הברון האוסמן (Georges-Eugène Haussmann, 1809-1891) לחדש ולבנות רבעים שלמים בעיר הבירה.

הברון אוסמן - מקור תמונה: ויקיפדיה.
הברון אוסמן – מקור תמונה: ויקיפדיה.

העבודות הנרחבות של הברון שינו לעד את פני העיר והעניקו לה את דמותה המוכרת לכולנו כיום. כדי לשמור על מראה אחיד של העיר המתחדשת, קבע הברון Haussmann כיצד ייראו בתי העיר – כמה קומות, רוחב החזית, חלונות והמרחק ביניהם ועוד. הוא השאיר יד חפשית לאדריכלים בכל עיטורי הבנין, מעקות, דלתות, חלונות ושאר פריטים קישוטיים. זה מה שעושה את רחובות ובנייני פאריס למה שהם, כפי שאנו רואים אותם.

במשך עשרות שנים לא העזו הצרפתים (הידועים כשמרנים למדי), לשנות משהו מהותי ב-“עיר האורות”. הסנונית הראשונה שהעזה לפרוץ קווי מתאר שנקבעו כבר במאה ה- 19, היתה הנשיא ג’ורג’ פומפידו (Georges Pompidou, 1911-1974), על שמו מרכז התרבות שיזם – “Centre Georges Pompidou”, מיזם חדשני ומהפכני שהקמתו רצופה מאבקים צבוריים ארוכים ונוקבים. לאחריו, מי שהמשיך במפעלי בניה גדולים ומרשימים בעיר הבירה היה הנשיא פרנסואה מיטראן (François Mitterrand, 1916-1996) שלזכותו יירשמו מפעלי תרבות מרשימים כמו האופרה החדשה (Opera Bastille) ו-“הספריה הלאומית” (“Bibliotheque Nationale” ). איכשהו, נפרץ הסכר במפעלי בניה אלו ומסוף המאה ה- 20 לא מפסיקה פאריס להתחדש ולהשתנות.

בניין האופרה של הבסטיליה.
בניין האופרה של הבסטיליה.

בביקורי זה, הכי קרוב שהגעתי ל- Champs Elysees או ל- שער הנצחון היה במטרו, מתחת לאדמה…. התעלמתי לחלוטין מכל האתרים המופיעים בספרי התיירות – מגדל Eiffel , בנין ה- אופרה (Garnier), מוזיאון ה- Louvre ועוד רבים אחרים. הקדשתי 10 ימים לסיורים וביקורים ברחובות, אתרים ומקומות שאפילו הפאריסאים ממעטים להגיע אליהם, אם בכלל. Rue Sainte-Marthe ? Cité Leroy ? Mouzaia ? – מי שמע עליהם ועל עוד כמה, דומים להם. הביקור הנוכחי הוקדש כולו לרחובות ולסמטאות, לצבעים ולשווקים, לבתים ולפסג’ים שחלקם הקטן (מאד) מוכרים, אך רובם המכריע – אינו ידוע. בודאי יש עוד מקומות ואתרים. איני מתיימר לדעת, ולבקר, בכולם.

אלוהים

מועצת החשמנים של צרפת מנתה 42,258 כנסיות קתוליות, בדירוגים שונים (קתדרלה, קפלה, כנסיה וכדומה) בכל צרפת, נכון לספירה שנסתיימה ב- 12 ספטמבר 2016. יש חילוקי דעות – בגין הסיווג לסוגים השונים – על מספרן בתוככי העיר פאריס (דהיינו, “בתוך” שדרות ה- Peripherique , המוגדרות כגבול העירוני מוניציפלי של העיר, 20 הרובעים). יש אומרים 130 כנסיות בתוככי פאריס, ואחרים מונים 229. כך או כך, רובן המכריע של הכנסיות השונות קים ועומד מימי הביניים – קצת לפני או קצת אחרי. מספר קטן למדי של כנסיות נבנה במאות ה- 18 או ה- 19. חלק קטן מהן נבנה במאה ה- 20, כשיקום ושחזור של כאלו שנהרסו במלחמות העולם ה- I וה- II.

מספר זעום של כנסיות נבנה ככנסיה חדשה לחלוטין, בעשרות השנים האחרונות. באופן טבעי (לטעמי בטעות), הללו אינן נחשבות לאתרי תיירות בשל גילן הצעיר. מסורתית, אנו מבקרים כנסיה רק אם היא כבר בת כמה מאות שנים, יש לה “רקורד” ארוך והיא צברה אי אלו גיבורים וקדושים, או אולי גם חפצי קדושה (“Relique”, או “Relic” באנגלית) בני אי אלו שנים. בודדות – נספרות על אצבעות יד אחת הן הכנסיות החדשות שהוקמו ממש בשנים האחרונות. לרוב, אלו הן כנסיות שכונתיות, אלמוניות, שאינן זוכות לפרסום, לכתבה בעיתון, לא כל שכן למבקרים ותיירים זרים.

Notre-Dame l'Esperance ("גבירתנו של התקוה")
Notre-Dame l’Esperance (“גבירתנו של התקוה”)

אני מודה, הגעתי לאחת שכזו בדרך מקרה. טיילתי ברחוב ארוך בפאריס (Rue de la Roquette) ובדרך “נתקלתי” בכנסיה שאיני מכיר. הרובע הוא אזור מגורים לפועלים פשוטים, עניי העם, והכומר השכונתי הצליח לשכנע מוסדות הכנסיה לבנות למענם כנסיה ב- 1930. במגבלות תקציב, נבנתה ברחוב כנסיה קטנה, בבניה פשוטה ומחומרים בסיסיים ביותר. במשך השנים, הבטון התפורר, שלד הברזל החליד ובשנות ה- 70 של המאה ה- 20 נעשה המבנה מסוכן למאמינים המצטופפים בו. הכנסיה הישנה פורקה ומבנה חדש, מודרני, נחנך באותו מקום ב- 1997 .

Notre-Dame l'Esperance ("גבירתנו של התקוה") - מבט מבפנים
Notre-Dame l’Esperance (“גבירתנו של התקוה”) – מבט מבפנים

הכנסיה, בעיצוב מודרני ונקי ללא הצטעצעות, ללא חלונות צבעוניים וללא תמונות קדושים. המבנה מתאים הרבה יותר לעקרונות המודרניים של תקופתנו ומשקף נאמנה (להערכתי, אני לא “מבין” גדול בעניני דת) דת חפשית של אמונה בין אדם לאלוהיו, ללא סממני הדת של ימי הביניים או גם של המאות המאוחרות יותר. במהלך ביקורי במקום – בבוקר יום חול, הייתי לבד במתחם – יצא מאחורי הקלעים כומר צעיר, שחור עור. לשאלתו אם הוא יכול לעזור לי עניתי שאני רק מבקר. אפשר לתרגם תשובתו באופן חפשי לגמרי: “בכיף. להנאתך” (“Au plaisir. Amusez vous bien”).

לפני שנמשיך: הנה כמה תערוכות שרצות ממש עכשיו בפריז

Notre-Dame l’Esperance (“גבירתנו של התקוה”)

הדת הקתולית, על ענפיה ונגזרותיה, אינה תומכת במיוחד במנוי קדושים להגנה על מקום מסוים (אולי מתוך אמונה שהאלוהים נמצא בכל מקום), אלא יותר בימי חג ומועד המוקדשים לכל קדוש וקדושה. ובכל זאת, כמעט לכל מדינה בעולם הנוצרי יש הקדוש “שלה” השומר על המדינה, כישות שלמה. יש מעט אתרים וערים בעולם הנוצרי להם יש קדוש המגן ושומר עליהם, ללא קשר להגנה הקדושה על כל המדינה. כזה הוא Saint Isidore (סנט איזידור), הקדוש של Madrid , ספרד. גם Saint Sebastian (סנט סבסטיאן) שומר ומגן על העיר בשם זה בדרום צרפת, ועוד. גם לפאריס יש קדושה השומרת עליה, הלא היא Sainte Genevieve (סנט ז’נבייב).

פיסלה של ז'נבייב הקדושה על גשר טורנל
פיסלה של ז’נבייב הקדושה על גשר טורנל

במהלך השטפונות העזים של 1910 שגרמו לנזקים כבדים בפאריס, נהרס Pont de la Tournelle , גשר העץ שבמזרח העיר ובתכנון הגשר החדש הוזמן פסל הקדושה, מגינת העיר, מאת Paul Landowski , פַּסָל לא ידוע יחסית. בעקבות פסל זה, הוזמן ממנו פסל אחר שהביא לו פרסום עולמי – פסל ישו הפורש ידיו מעל Rio de Janeiro (“Cristo Redentor”). פסל Saint Genevieve ניצב מעל לגשר, על גדת הנהר, מביט אל מבוא הנהר, ומברך כל הנכנסים לעיר. כמה אנשים בדיוק נכנסים לפאריס בדרך הנהר ?! אבל לסמליות אין גבולות. כמה פאריסאים ותיירים יודעים על הפסל, במיקומו זה ? כמה מהם נעצרים במסלולם היומי כדי להביט בו ? אין לי תשובות, אך נהניתי להביט בפסל הלבן, תמיר, גבוה, מרשים.

קישוט באבן

קישוט מאבן בבניין אוסמאני
קישוט מאבן בבניין אוסמאני

כפי שציינתי בפתח הכתבה (הסטוריה אורבנית), קבע הברון Haussmann תקנות, חוקים ומידות רבים – אך השאיר להם, לאדריכלים, חופש לקשט יצירותיהם. והם אכן קישטו…. מן הידועות הוא כי בפאריס יש להרים ראש ולהסתכל בקירות הבתים, במיוחד ברחובות ה-“ותיקים”, אלו שנבנו ועוצבו במאה ה- 19. ולמרות שהבתים דומים זה לזה, אין הם דומים זה לזה. בבנינים רבים ניתן לראות פריטי ארכיטקטורה עיצוביים – “קישוטיים”, אם תרצו – שעין לא תשזוף בבנינים בני ימינו. ראשי מסיכות בצורות שונות, וילונות “נשפכים” סביב החלונות והמרפסות, חמוקים מעודנים כאברי אשה, עמודי תמיכה ייחודיים, פסלים גדולים וקטנים המשתלבים בקירות הבנין – הכל כיד הדמיון הטובה על סתתי האבן (“Tailleur de Pierre”) והאדריכלים.

פאריס הלא נודעת - קישוטי אבן של בניין שנבנה בתקופתו של הברון אוסמן
פאריס הלא נודעת – קישוטי אבן של בניין שנבנה בתקופתו של הברון אוסמן

אך פאריס היא לא רק Haussman , לא רק המאה ה- 19 וכפי שאמרו כבר, העולם אינו נעצר (“On n’arrete pas le progres”) ובפאריס בונים גם בנינים חדשים. ובמנעד שבין הבניה התעשייתית בבטון חשוף (Le Corbusier) של אמצע המאה ה- 20 ועד למגדלי הפלדה והזכוכית של “La Defense” , יש גם כאלה (אנא, שמישהו יבדוק אם הברון Haussman מתהפך בקברו….).

קישוט בסגנון אר-נובו
קישוט בסגנון אר-נובו

ועוד סיפור קטן על בנינים בפאריס

רחוב Volta הוא רחוב צר ברובע ה- 3 של פאריס, לא רחוק מכיכר ה- Republique , על שם פיסיקאי איטלקי, Alessandro Volta (1745 -1827) , ממציא הסוללה החשמלית. בית מספר 3 ברחוב בנוי כפי שבנו פעם – תערובת מלט, גבס, קש וחצץ (“Torchis”), כשהקירות משולבים קורות עץ – מראה אפייני למחוזות אחרים (Alsace, Normandie ועוד), אך חריג למדי בפאריס. כמו עוד כמה “איים” בתחומי העיר, חמק בנין זה מתחת ידיו של הברון Haussmann ). במשך עשרות שנים חשבו רבים שבית זה נבנה בסוף המאה ה- 12, מה שעשאו לבית העתיק ביותר בעיר ולאתר תיירות בפני עצמו – הוא אף נרשם ברשימת האתרים ההסטוריים של פאריס. ב- 1979 נתגלו בארכיונים מסמכים שהעידו כי הבית נבנה על ידי סוחר עשיר “רק” ב- 1644 (המאה ה- 17) כהעתק של הבנין השכן, שכיום כבר איננו, ותואר הבית העתיק בעיר עבר לכתובת אחרת (Auberge Nicolas Flamel – 51, rue de Montmorency).

הבית הישן ברחוב וולטה.
הבית הישן ברחוב וולטה.

לפני שנמשיך: מה דעתך על ארוחת ערב על הסיין?

אמריקה, Mouzaia

מעטים יודעים, אך ברובע ה- 19, בצפון מזרח פאריס, נמצאת שכונה הנקראת “אמריקה” (“Quartier d’Amerique”), ששמה מבוסס על אגדה אורבנית. עוד כאשר היה אזור זה מחוץ לעיר, חצבו בו גושי אבן גבס ששימשו לבניית בתי פאריס. הגבס הבהיק בלבנו והאגדה מספרת כי הגושים הלבנים ביותר נשלחו בסוף המאה ה- 17 לאמריקה לבניית “הבית הלבן” בוושינגטון שנבנה ב- 1800 וגם בו קשורה אגדה אורבנית, אחרת, הטוענת ששמו נובע מצביעתו בשכבת צבע לבן כדי להסתיר נזקים שנגרמו משריפה גדולה בעיר Washington .

במקור הוא נקרא “בית הנשיא” (“President’s House”) והשם “הבית הלבן” (“White House”) הודבק לו על ידי הקהל, לראשונה ב- 1811, פשוט מכיון שהוא…. לבן. כאשר נסגרו המחצבות מצפון לפאריס, עם התפשטות העיר במאה ה- 19, הפכו חלק מהן לפארק ירוק גדול (Parc de la Butte Chaumont , שהוא סיפור אחר). מבנה הקרקע הלא יציבה מנע בניה גבוהה – וכך נותרה בסוף המאה ה- 19 שכונה זו עם כ- 250 בתים פרטיים נמוכים לאורך סמטאות קטנות ללא מוצא, הבנויות כאִדְרַת דג סביב הרחוב הראשי, Rue de la Mouzaia , על שם אזור ב- אלג’יריה, בו התחוללו קרבות קשים בין הצבא הצרפתי לשבטים הבֶּרְבֶּרִים (1830).

אחד הבתים ברחוב מואזאיה
רחוב מוזאיה

שוטטתם פעם בכפרים הקטנים של Toscana , Provence או Andalusia ? סמטאות מרוצפות אבן, צמחיה בכל מקום, גדרות חיות ומדרגות קטנות המובילות לדלת עץ מכוסה שכבת צבע סדוקה, עם עיטור מתכת חלודה סביב חור מפתח ענק…. חתול שמנמן רובץ על כסא עץ לבן, זנבו תלוי תחתיו, ראשו מונח על כפותיו הקדמיות ועיניו בוהות בצפורים המצייצות סביבו, בינות לענפים ירוקים עמוסי פרחים צבעוניים. התושבים באזור זה, רובם המכריע מבוגרים (מאד….), אינם מוותרים על שכונתם למרות הקשיים והעבודות הכרוכות בתחזוקת בנינים ישנים. בתים בהם כבר נכנס הדור הבא עוברים שיפוץ ועדכון למאה ה- 21 (אינטרקום, תריס חשמלי, חניה תת קרקעית ועוד) אך גם אלו מכירים בערך הנכס – ולא רק הרגשי משפחתי – ואינם מוותרים בקלות על המגורים באזור. לא יאומן שאנו בעיר גדולה, מאות מטרים בלבד ממרכזי תיירות ומסחר בינלאומיים סואנים.

בתים צבעוניים ומקסימים ברחוב מוזאיה
בתים צבעוניים ומקסימים ברחוב מוזאיה

גינה בעיר

Villa de l’Adour (וילה דה ל’אַדוּר)

זוהי סמטה קטנה, ללא מוצא, ברובע ה- 19 של פאריס. הסמטה חסומה בקצה המרוחק בקיר לבנים, בעוד כניסתה בשער מתכת מסורג והיא מוגדרת כ-“דרך פרטית” (“Voie Privee”) השמורה לדייריה בלבד. הסמטה נפתחה ב- 1817 תחת השם “villa Barthélémy” ושמה שונה לשם הנוכחי, כשם נהר בדרום צרפת, ב- 1877. בסמטה 19 בתים ומכיון שהיא מוגדרת כסמטה פרטית, אין לעיריה זכות החלטה בשטח.

כשבוצעו בשנות ה- 70 של המאה הקודמת עבודות השיפוץ והשיקום הנרחבות ברובע Belleville – שהיה עד אז רובע מוזנח ועני, מגורי פועלים ומהגרים קשי יום – התנגדו התושבים לכל נגיעה במרחב הפרטי שלהם. Villa de l’Adour , 104 מטרים ארכה ו- 2.50 מטר רחבה, נותרה כפי שהיתה, נתונה לחסדי 19 תושביה – ואלה חוללו פלאים. הסמטה הקטנה רצופה עצים, עציצים, ורדים, ערוגות פרחים ובתים לבנים מטופחים משני צדיה של סמטה מרוצפת אבנים, עם תעלת ניקוז מי גשם באמצעה, כמו פעם…. בבנין מספר 3 בסמטה שכנה בעבר בריכת כביסה תעשייתית שבינתיים שופצה והפכה לבית מגורים, אך הארובה המתנשאת מעל לבנין מעידה על עברה.

בריכת כביסה – Lavoir

בריכה סגורה אשר שימשה את דיירי השכונה, או הכפר, לכביסה ידנית בעידן שלפני מכונות הכביסה.

Cité Leroy (סִיטֶה לֶרוּאָה)

קשה להאמין, אך 2 מטרים מאחורַי, הצלם, נמצא “רחוב הפירנאים” (Rue des Pyrenees), אחד מהסואנים שברובע
ה- 20. האזור, שכונת Belleville , היה במאה ה- 19 כפר גדול צמוד לחומת העיר, מחוצה לה. העבודות הגדולות של הברון Haussman לא הגיעו לחלק זה של העיר, מרוחק מהמרכז ובעייתי משהו מבחינת מבנה הקרקע שאינו מאפשר פיתוח ובניה חדשה.

Villa l'Adour
Villa l’Adour

הסמטה ללא מוצא – 4 מטרים רחבה ו- 60 מטרים ארכה – נפתחה כאן ב- 1869 ומוגדרת כ-“דרך פרטית”, שמורה לדייריה בלבד. בצמוד לה מצויה כאן סמטה נוספת, אף היא “פרטית” – Villa de l’Ermitage . ב- 1992 התפרסם מכרז של עירית פאריס לבניית בניין מגורים רב קומות במקום. תושבי הרובע, ולא רק דיירי הסמטה, התארגנו כנגד המיזם והעיריה שינתה המתווה בשנת 2000 כדי להציע מבנה רחב ונמוך יותר, בהתחשב במבנה הקרקע הרכה שאינה מאפשרת בניה גבוהה.

בית טיפוסי ב CITE LEROY
בית טיפוסי ב CITE LEROY

גם מיזם זה נדחה על ידי התושבים, בסיוע בלתי צפוי של עירית הרובע שיצאה חוצץ כנגד עירית פאריס. לאחר יותר מ- 10 שנות מאבק צבורי שחרג הרבה מגבולות הרובע, נמצאה פשרה – הסמטה תשאר והשטח יהפוך לגינה ירוקה משותפת לרווחת תושבי העיר – “גינה בעיר” (“Jardin en Ville”) בה מגדלים תושבי המקום בעצמם פרחים וירקות לשימוש עצמי. 60 מטרים של בתים קטנים, כפר קטן בעיר גדולה, זכרון של עיר נעלמת.

גינת ירק
גינת ירק

 

  • 132
  •  
  •  
  •  
  •  

3 תגובות על “פאריס הלא נודעת מאת יוסי דרורי”

  1. נחמד מאד, אוהב בייחוד את נושא הסימטאות ,ראה כפרים , האבודים ברחבי העיר.

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.