לאמץ אלמן מספר את סיפורו של הוברט ז’אקין, אשר התאלמן לאחרונה וגר לבד בדירתו הענקית. יום אחד, בעקבות רצף של אי הבנות הוא מוצא את עצמו מציע חדר למנואלה, סטודנטית הרפתקנית ותוססת המחפשת דירת שותפים. היא אפילו מצליחה לשכנע אותו לחפש עוד דיירים: מריון, אחות ביישנית ופול-ז’ראר, עורך דין גרוש טרי. שנה ייחודית ומלאת הפתעות מחכה למשפחה הלא צפויה הזו וכך הוברט סוף סוף מוצא מחדש את האושר!
ראיון עם במאי הסרט לאמץ אלמן פרנסואה דזאניה
ש: איך נוצר הסרט לאמץ אלמן?
ת: בהתחלה פנו אלי כדי לביים סרט אחר שהופק על ידי אותה חברה. קראתי את התסריט, והוא נראה לי מאד מעניין. התחלנו לדבר, ואז מנהל החברה אמר לי אנחנו רוצים לדבר איתך גם על דבר נוסף. מדובר היה ברעיון של רישאר פזה שליווה אותי בראשית דרכי. הוא הציג בפני את התקציר שמבוסס על רעיון של ז’רום קורקו והוזכר שמו של השחקן אנדרה דוסולייה לתפקיד הראשי. טוב, קשה לסרב כשמדובר בשחקן הזה. זו הזדמנות נדירה לעובד עם שחקן כזה. הועלתה גם האפשרות של ברנג’ר קרייף שהכרתי כבר קודם, ומאד רציתי לעבוד איתה. כך שעם הרעיון והצוות זה נראה רעיון נהדר לעשות את הסרט. נתתי את הסכמתי, ותהליך הכתיבה החל.
ש: מה עניין אותך במיוחד בתסריט?
ת: התחושה שלי היתה מאד חיובית. הבנתי שיש כאן אפשרות לספר סיפור מעניין ושונה. בתחילה הוצג לי הרעיון של חיבור בין אלמן שנמצא בנקודה מאד לא מאושרת בחייו וסטודנטית צעירה שמנסה לפתור את הבלגן בחייה. זה היה הבסיס אני ראיתי בכך סיפרו על גבר שמעולם לא היה לו ילד והנה הוא הופך לאב. זה נראה לי מאוד משעשע לבנות חיי משפחה מלאים בתוך שנה. אני מאד נמשך לסיפורים על יחסים במשפחות. ביימתי את השחקנים כאליו הם משחקים את האב הבת שלו או אחיה ואחותה.
ש: האם עשית שינויים בתסריט?
ת: מיד כשקראתי את הגרסה הראשונה של לאמץ אלמן, היו לי הערות והבאתי רעיונות משלי. דנתי בהם עם התסריטאית קתרין דיאמאן, וחשבנו יחד. המטרה היתה לכתוב את התסריט שאני ארצה לצלם. אז הייתי מעורב בכל תהליך הכתיבה. בסופו של דבר, דרך אותן שיחות הצלחנו להתגבר על כל מיני קשיים. התסריט שופר ובעקבות העבודה המשותפת והחברית בין כל הכותבים.
ש: על אף שזו קומדיה הסרט עוסק בנושאים רציניים, כמו בעיות מגורים ועוד.
ת: אני אוהב לגעת בנושאים רציניים בדרך קומית. אני חשוב שזו העוצמה של הקומדיות הבריטיות, כמו “ללכת עד הסוף” או סרטים של ריצ’רד קרטיס. אני לא אוהב סרטים שרק באים לספר איזה סיפור חברתי או רוצים לדון במקרה של אי צדק וזהו זה. לדעתי הנושאים לא חייבים להשתלט על הסרט הם רק מעניקים לו את התמיכה הריאליסטית.
ש: ספר לי על הבחירה בדירה.
ת: חשבנו אם נצלם בדירה קיימת או לא. המקום הזה הוא מרכזי מאוד מבחינת העלילה וההתרחשות. היה חשוב שנרגיש שמיד שאנחנו בדירה בבניין שתוכנן על ידי האדריכל האוסמן, בבניין גדול, וביקשנו מן המעצב לעצב אותה כך. התפאורה היתה חייבת להיות דמות בפני עצמה. דרך הצל שמשאירה אשתו של הוברט. היה גם חשוב למלא את החדרים של הדירה הגדולה הזו של הזוג הזה חשוך הילדים. חדר העבודה של אשתו של הוברט הפך לחדר של מריון, המשרד של הוברט הפך לחדר של פי. ג’יי. והסרט מביא את החששות של הוברט מהשינויים שיביאו השותפים החדשים שלו.
ש: מה היו הבחירות שלך בבימוי?
ת: זה הסרט השני שאני עושה לבדי. רציתי לתת זיהוי לסרט, אבל חלק גדול מכל התוכניות הגרנדיוזיות שלי לתת לו את הזיהוי המיוחד נשרו בשלב העריכה. לבסוף נשאר הדבר החשוב ומה שרצינו בעצם לומר. צילמנו הרבה לונג שוטים שעוזרות לצופה לעקוב אחרי הדמויות ולהיות עמן הכי קרובים שניתן, והשתמשנו בכל פינה של הדירה.
ש: מה לגבי המוסיקה בסרט? איך בחרת אותה?
ת: זו הפעם הראשונה שאני משתף פעולה עם פביאן כאהן. היה לי ברור מאד מה אני רוצה בפסקול מוסיקה ברוח של רוב סימונסן, מלחין אמריקאי צעיר שכתב לאחרונה לסרטים רבים. ואמרתי לעצמי “זה הצבע של המוסיקה שאני רוצה לסרט הזה”, מאד מינימליסטי, קצת לכיוון פולק, תערובת של פסנתר וגיטרה. קיבלתי כל מיני הצעות ממוסיקאים שונים שהכרתי וגם כאלה שלא ואז גילתי את המוסיקה של פביאן. שמעתי שני קטעים שממש התאימו לי נפגשנו וגיליתי שאנחנו בני אותו גיל וחולקים אותם רעיונות. מאד מהר יצאנו להרפתקה ביחד. פביאן החל לעבוד על הנושאים המוסיקליים לפני הצילומים. ואז ביקשתי ממנו שימתין, וימשיך לאחר שיראה את חומרים שצילמנו. כשחזרנו לעבוד נוכחתי שהיו קטעים של פביאן שכבר התאימו בדיוק למה שרציתי, ולשאר הקטעים עשינו התאמות קלות.
אהבתם את הכתבה?
אם אתם רוצים לקרוא על עוד סרטים צרפתיים אתם מוזמנים להיכנס לדף הזה.
